עמל התורה
א. הקדמה
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כ"ו ג).
פרשת בחוקותי עוסקת בברכות ובקללות – אם בני ישראל ישמעו בקול ה' ויקיימו את מצוותיו הם יזכו לברכות, ואם חלילה הם לא ישמעו בקול ה' ולא ישמרו את מצוותיו יחולו על ראשם קללות.
הספרא מתמודד הכפילות שמאפיינת את הפסוק הראשון בפרשה:
"אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כ"ו, ג). יכול אלו המצוות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" (שם) הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר "אם לא תשמעו לי" (שם, שם, יד) יכול אלו המצוות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה" הרי מצוות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה. (ספרא, פרשת בחוקותי, א', ב).
המילים "מצותי תשמרו" ברורות, והספרא מפרש שמשמעות הביטוי "בחוקותי תלכו" הוא "להיות עמלים בתורה". פירוש זה מעורר כמה שאלות: מהו עמל התורה? כיצד עמל התורה רמוז במילים "בחוקותי תלכו"? ומדוע עמל התורה מקבל מעמד מרכזי כל כך במקביל לשמירת המצוות?
אנו ננסה להתמודד עם השאלות הללו לאור תורותיהם של כמה ממאורי החסידות.
ב. עמל התורה כלימוד איכותי
נפתח בתורה של ר' אברהם יהושע השל מאפטא,[1] בעל ה"אוהב ישראל": …שתהיו עמלים בתורה… והיינו הגם שהאדם יודע כל התורה כולה, וסוד מצותי. עם כל זה צריך להיות עמל ויגע בהתורה. וכמו שכתוב (יהושע א', ח) "והגית בו יומם ולילה". כי בכל מה שלומד יותר בעמל ויגיעה, אז מוצא יותר תענוג ותוספות שכל חדש שישיג…וזהו מצוה בפני עצמה להיות עמל ויגע בתורה. ולהוסיף בכל עת תענוג יותר… ("אוהב ישראל", דרשות לשבת).
משמעות עמל התורה, לדעת ה"אוהב ישראל", היא לימוד תורה בעמל ויגיעה, באופן שמוביל לחידושי תורה ולתענוג. בשמירת המצוות האדם נדרש לשמור על נורמות התנהגותיות בהתאם למצוות התורה, ולכן באופן טבעי בשמירת המצוות יש מימד של עמידה וקביעות. עמל התורה, לעומת זאת, מוביל לחידוש והתקדמות מתמדת. לאור האמור נוכל להבין מדוע דרש הספרא את המילים "בחוקותי תלכו" כעמל התורה, שהרי בעמל התורה יש הליכה והתקדמות.
רעיון דומה מובא ב"אגרא דכלה"[2]:
…ונראה דדייק אומרו "אם בחוקותי תלכו", מהו כוונת הליכה בחוקים? כי על פי הרוב לא תמצא אצל החוקים רק שמירה ועשיה. כעניין שנאמר (בראשית, כ"ו, ה) "וישמר משמרתי מצוותי חוקותי" כו', "את חוקותי תעשו" (ויקרא, י"ח, ד)…רק כוונת השם יתברך דווקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה והעמל בה ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרושים וסודות, כל אחד כפי שורש נשמתו וחלקו. ונקרא בשביל זה כללות התורה "חוקותי", היינו לשון "חקיקה", שיש בה עניינים דקים רק כעין חקיקה, אשר על ידי החקיקה הזאת מובן עניינים נפלאים גדולי הערך, אשר יצטרך לבנין הזה כמה אלפים פרסאות. וזה שנקראים הדינים "הלכה", מלשון הליכה ממקום למקום, שהאדם מוציא דבר מדבר ודין אחד מחבירו, ורמיזה מחבירתה וכיוצא. וזה הוא אשר הודיענו אליהו ז"ל במשנתו (מגילה כח:) "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא", והוא כי עולם הבא הוא זה שנהנין מזיו השכינה. והנה זיו השכינה הוא דבר המבהיק ונולד כביכול מן אור השכינה, הוא מדה כנגד מדה כמו שהוא מיילד ומבהיק מן אור התורה הלכה מהלכה ואור מאור, כן יזכה לחזות בנועם ה'. וזהו שאמר "אם בחוקותי תלכו", שתעשו הלכות מהחקיקות והרמזים שבתורה, כי בזה חפץ השם יתברך שתהיו עמלים בתורה בעמל ויגיעה להוליד. (אגרא דכלה, רמג.).
ר' צבי אלימלך מפרש את משמעות עמל התורה כלימוד מעמיק, שמלווה בעמל. הייחוד של הלימוד מתוך עמל הוא שמכוח המאמץ הלימודי הלומד זוכה לחדש חידושי תורה. המילים "בחוקותי תלכו" מתפרשות על ידי הספרא כעמל התורה, משום שבלימוד מעמיק ותשומת לב לעניינים הדקים שבתורה הלומד זוכה להוציא דבר מתוך דבר ולחדש, בבחינת הליכה והתקדמות. כך מפרש ר' צבי אלימלך גם את המושג "הלכה", שנגזר לדבריו מלשון הליכה והתקדמות. בהתאם לכך מפרש ר' צבי אלימלך את דברי תנא דבי אליהו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא": השונה הלכות הוא הלומד בעמל וזוכה לחדש בתורה בבחינת הלכה; וכיוון שבאמצעות לימודו הוא זוכה לחדש ולפגוש את אור השם שמוסתר וגנוז בתורה, הוא יזכה במידה כנגד מידה לראות בנועם השם בעולם הבא.
המשותף לפירושיהם של ה"אוהב ישראל" ור' צבי אלימלך הוא ששניהם מפרשים את רעיון עמל התורה בהקשר של איכות הלימוד. הביטוי "בחוקותי תלכו" מתפרש לדעת שניהם כתביעה לעסוק בתורה באינטנסיביות, ומתוך כך לחדש ולהרחיב את התורה. בעוד שביחס לקיום המצוות נדרשת שמירה וקביעות, בלימוד התורה נדרש עמל שמאפשר לחדש בדברי תורה בבחינת הליכה.
ג. התורה משפיעה על לומדיה
ר' צדוק הכהן מלובלין ממקד את חשיבות הלימוד מתוך עמל בהיבט של השפעת התורה על הלומד:
"…שתהיו עמלים בתורה". והיינו בתורה שבעל פה, וכמו שדרשו בתנחומא (פרשת נח, ג) שעל תורה שבכתב אמרו "נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז), מפני שאין בה יגיעה וצער וכו', והכפיית הר כגיגית היה על תורה שבעל פה, שהוא "עזה כמות" (שיר השירים, ח', ו) וכו' שיש בה צער גדול ונידוד שינה וכו'. וזה "בחקותי", שנחקק בלב, שהתורה שבעל פה בא לתקן ה"רוב כעס", כמו שנאמר (קהלת, א', יח) "כי ברוב חכמה רב כעס" (כמו שאמרו נדרים כב:) וכן כתב בזוהר הקדוש (חלק ג', ויקרא, קיג.) "'אם בחקותי תלכו' – דא תורה שבעל פה"[3] וכו'. שעל ידי העמל בדברי תורה יוחקקו הדברי תורה בלב. ואז "תלכו", שתהיו הולכים, שהאדם כל ימי חייו צריך להיות הולך, כמו שנאמר "כי הולך אדם אל בית עולמו" (קהלת, י"ב, ה), המלאכים הם עומדים, כמו שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה, ג', ז), והאדם כל זמן שהוא חי הוא הולך למעלה בכל פעם. ("פרי צדיק", פרשת בחוקותי, א').
ר' צדוק מדגיש שהמושג עמל התורה מתייחס לעיסוק האינטנסיבי בתורה שבעל פה דווקא. הייחוד בלימוד התורה שבעל פה הוא במאמץ והיגיעה הדרושים כדי להבין את הדברים לאשורם. כתוצאה מהעמל המושקע בלימוד, הדברים נחקקים בלבו של הלומד, בבחינת "בחוקותי" מלשון חקיקה. לימוד מסוג זה משאיר על האדם חותם ומשפיע על אישיותו, ומתאים להשתמש ביחס אליו בביטוי "תלכו" מלשון הליכה והתקדמות.
ד. שעבוד העשייה החומרנית לה'
כיוון אחר בביאור דרשת הספרא אנו מוצאים בתורתו של ר' קלונימוס קלמן מקרקא,[4] בעל ה"מאור ושמש": ועל דרך זה הוא ביאור הכתוב גם כן "אם בחוקותי תלכו". פירוש, שאם הליכתכם שאתם מתהלכים לעשות מלאכתכם להביא טרף לביתכם תהיה בשביל חוקותי, שהוא כדי שתוכלו לעסוק בתורה שלא מדוחק. ומלת "בחוקותי" ביאורו "בשביל חוקותי" כמו "בראשית" (בראשית, א', א) שפירשו חז"ל (בראשית רבה, א', א) "בשביל ראשית". וזהו שפירש רש"י (ויקרא, כ"ו ג) "שתהיו עמלים בתורה", פירוש שהעמל שאתם עמלים לצורך פרנסה תהיה[5] אלא בשביל התורה שתוכלו אחר כך לעסוק בתורה, ולא תהיו טרודים בדאגת פרנסה. ("מאור ושמש", פרשת בחוקותי, ד"ה "ועל").
ה"מאור ושמש" מפרש שמובן האות ב' במילה "בחוקותי" הוא "בשביל". פירוש המילים "אם בחוקותי תלכו" הוא 'אם תעשו את מלאכתכם ("תלכו") בשביל קיום התורה והמצוות'. ה"מאור ושמש" מפרש בדומה לכך את לשון הספרא "שתהיו עמלים בתורה" – שתהיו עמלים לפרנסתכם בשביל התורה. ביסוד הפרשנות של ר' קלונימוס עומד אחד מעקרונות היסוד של החסידות: גם את העשייה החומרית אפשר וצריך לשעבד לרצון השם. כאשר קיום התורה והמצוות נתפסים אצל האדם כתכלית החיים, הפרנסה מקבלת מעמד של אמצעי המשרת את המטרה – עבודת השם.
בהמשך התורה מסביר ר' קלונימוס לשיטתו שהברכה אותה מבטיחה התורה אם עם ישראל יקיים את ("ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה…"[ויקרא, כ"ו, ד והלאה]) היא למעשה מידה כנגד מידה:
אז בעשותכם זאת גם השם יתברך יעשה את שלו להזמין פרנסתכם בלי טורח. וזהו אמרו "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא, כ"ו, ד). שבראותו כי כוונתכם רצויה בעמלכם כדי לעסוק בתורה, על כן יברך את מעשי ידיכם שלא תצטרכו להטריד עצמיכם הרבה ותוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבה. וכמו שאמרו חז"ל על חסידים הראשונים "מתוך שחסידים היו מלאכתן מתברכת" (ברכות לב:). ולכן אמר "אם בחוקותי" בלשון ספק, מפני שאין זה חיוב דוקא לעסוק במשא ומתן, שהרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי[6] ומלאכתן היתה נעשית על ידי אחרים, כרבי אליעזר בן חרסום[7] ודומיהן. (שם).
יהי רצון שנזכה ללכת בחוקות השם ולשמור מצוותיו, ויבואו עלינו כל הברכות הכתובות בפרשה.
(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] תק"ח – ה' בניסן, תקפ"ה. נקרא גם "הרבי מאפטא", ה"אפּטר רב" וה"אוהב ישראל". תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק.
[2] מאת ר' צבי אלימלך שפירא, מדינוב בעל ה"בני יששכר". תקמ"ג (בערך) – י"ח בטבת תר"א. תלמידם של החוזה מלובלין, רבי מנחם מנדל מרימנוב, המגיד רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ ורבי אברהם יהושע השל מאפטא.
[3] דברי הזוהר במלואם הם "'אם בחקותי תלכו' – דא תורה שבעל פה, 'ואת משפטי תשמרו' – דא תורה שבכתב".
[4] ה'תקי"א – א' בתמוז ה'תקפ"ג. תלמידם של רבי אלימלך מליז'נסק, החוזה מלובלין, רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי ישראל מקוז'ניץ.
[5] כנראה שנשמטה כאן המילה " לא" – "…לא תהיה אלא בשביל…", כלומר "תהיה רק בשביל…".
[6] הכוונה כאן היא למקור הבא:
ת"ר: "ואספת דגנך" (דברים, י"א, יד). מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע, א' ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח; תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו, ס"א, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "ואספת דגנך". ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר (דברים, כ"ח, מח) "ועבדת את אויביך" וגו'.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
[7] עיינו יומא, לה:.