חברה של חסד

הדפסה

בהר – התחלה חדשה או המשך

פרשת בהר מתחילה בניסוח לא רגיל: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: (ויקרא כה, א)

מעבר לציון העובדה של קריאת ה' למשה מתואר גם המיקום של השיחה, הר סיני. שינוי זה מעיד על הבדל בין אמירה זו לבין שאר האמירות של ה' אל משה – ואכן ניכר כי פרשת 'בהר' היא בעלת אופי שונה מאשר הפרשיות הקודמות, כשהיא מתמקדת במצוות שאינן קשורות לקודש ולמקדש אלא לארץ ישראל ולעולם הקנייה ומכירה.

מנגד, ניתן גם להצביע על קשרים והקבלות בין פרשתנו לפרשת קדושים – ציווי נטע רבעי שם, המדבר על קדושת הארץ, מזכיר במידה מסוימת את הציווי אצלנו על שנת השמיטה, ומצוות חברתיות־מוסריות נמצאות בשניהם. גם הסיומת "אני ה'" התדירה מאוד בפרשת קדושים חוזרת גם בפרשתנו מספר פעמים.

כך שיש לפנינו מתח בין אמירה חדשה לציווים הדומים לנאמר קודם; ונדמה שגם במצוות הממשיכות את פרשת קדושים, הפרשה מעניקה להן זווית חדשה ושונה. הציווי הפותח את פרשת בהר מדבר על מצוות השמיטה. בשמיטה יש שביתה מוחלטת של עמ"י מעבודתם בקרקע – ומטרתה בפרשתנו היא לתת מנוחה לקרקע, וכן לדאוג למזון לחלשים בחברה: וְהָייְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (שם ו-ז)

גם בסוגיות התלמוד הדנות בשמיטה המישור החברתי תופס מקום מרכזי. הגמרא שואלת מתי השמיטה נוהגת ומביאה מימרא של רבי:
רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. (גיטין לו.)

התלות שרבי יוצר בין המצווה ה'רחבה', שביתת המלאכה בקרקע, לבין דין שמיטת כספים מציג את הדין הזה כחיוני ועיקרי לכלל המצווה – החשיבות של הצדקה והעזרה לחלש, שמתבטאת הן בשמיטת הקרקע והן בשמיטת החובות.

היה ניתן להבין שפרשת השמיטה מתמקדת בקדושת הארץ, כהמשך ישיר לפרשיות המקדש וקדושת המועדים בפרשת אמור; אך כאמור, התורה ניתקה ביניהן על ידי ההכרזה שהמצווה נאמרה "בהר סיני", והדגישה יותר את הצדדים החברתיים שבמצווה העומדים בזיקה לפרשת קדושים מחד ולהמשך המצוות בפרשה מאידך. אך מה העניין לקשר ציווי חברתי ובעל אופי של 'בין אדם לחברו' למקום בו הייתה התגלות שכינה הגדולה ביותר עם הקב"ה – שיא הביטוי של הקרבה 'בין האדם למקום'?! נדמה שזו חלק מתמיהתו המפורסמת של המדרש, שמביא רש"י (ויקרא כה, א): בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני?!

'לעשות צדקה ומשפט'

בחירתה של התורה לקשר מצווה שבמהותה יש עניין של נתינה לאחר דווקא להר סיני, המקום בו ניתנה התורה כולה, מלמדת אותנו מסר חשוב מאוד – הנקודה הגבוהה ביותר אליה יש לשאוף בדת הינה הנתינה לאחר. התורה, הנביאים, הכתובים וכל מכלול הגותנו מלאים רמזים לכך שביטויו של הקשר והחיבור שלנו לקב"ה הוא בצדקה ועזרה.

פרשת וירא מספרת על הסיבה בגללה הקב"ה בחר באברהם, וימשיך לבחור בבניו עד עולם: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (בראשית יח, יט)

נבחרנו מלכתחילה להיות עמו הנבחר של הקב"ה בזכות עשיית הצדקה והמשפט; וגם לאחר שקיבלנו את התורה ונצטווינו במצוות, חשיבות העשייה החברתית לא דעכה. כדברי שמעון הצדיק בפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות א, ב)

גם הראשונים כתבו רבות בנושאים הללו. הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים, כמו גם הרמב"ן בסוף דרשתו על קהלת, הקדישו אריכות רבה וחריגה לדבר על חשיבות הצדקה והדאגה לחלש, כולל ראיות רבות לכך מדברי התורה וחכמים.

מעבר לחשיבות העצמית במצוות האלה, הן גם מהוות דרך להתקרבות לה' ודביקה בו על ידי הליכה בדרכיו. בספרו הגדול מורה נבוכים מתאר הרמב"ם את המעלות השונות בהשגת הקדושה והשלמות, ומסיים את המלאכה בתיאור המעלה הכי גבוהה: …א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר. (מורה הנבוכים ג, נד)

אם נסכם, נראה שיש חשיבות בלתי רגילה בצדקה וחסד בעבודת ה' שלנו – גם כמצוות המעצבות את יחסינו לנזקקים ולחברה בכללותה, וגם כדרך להתקרב לה' וללכת בדרכיו.

אם נחזור לפרשתנו, יש לזכור שדיני צדקה ועזרה לאחר ולעבדים מופיעים בעוד שלל מקומות בתורה. פרשיות כגון דאגה לעבדים מופיעות גם בספר שמות ודברים, ופרשתנו היא לא הפעם הראשונה בה אנו מצווים על השמיטה. נדמה שחידושה של פרשתנו הוא בראיה הכוללת שההיא מציעה – לא ציוויים נקודתיים, אלא מצוות המעצבות את אופי החברה בכללותה. פרשת בהר באה להביא את העם למעמד חדש – מחברה שעושה חסד לחברה של חסד. דאגה כללית לחלשים שבחברה, ולכלכל אותם ולדאוג שלא יהיו עשוקים. ההגדרה של חברה כחברה טובה ואיכותית היא בשאלת יחסה אל החלשים בה, והתורה דורשת מאיתנו להיות חברה מצוינת.

איסור הלוואה בריבית המופיע בפרשתנו יכול להעיד על עניין זה. התורה לא רואה בעייתיות בהלוואה מפני עצמה, שהרי מותר להלוות לגויים. ההיגיון מאחורי רווח בהלוואה גם די פשוט – השכרה של כסף, כפי שמשכירים כל חפץ אחר; אז מדוע יש איסור כה חמור על ההלוואה כזאת ליהודים? הרמב"ן בפירושו מסביר:
לא תשיך לאחיך … וביאר בכאן, שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה, כמו שאמרו "גזל גוי אסור". אבל הרבית, שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה "ואהבת לרעך כמוך" … ועל כן אמר "למען יברכך ה' אלהיך", כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר "את הנכרי תגוש", וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה. (דברים כג, כ)

כלומר, אין בעיה מוסרית מצד עצמה בריבית; אך בפעילות הכלכלית שלנו מול אחינו, עלינו להתנהג באופן שהוא לפי שורת הדין אלא לפנים משורת הדין, באחווה ובחסד. דבר זה עולה גם מדבריו בפרשתנו, שנימקה את איסור הריבית באמירה 'וחי אחיך עמך'; וביאר הרמב"ן: וטעם וחי אחיך עמך – שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה. (ויקרא כה, לו)

חלק מהציווי הכללי על פיקוח נפש והצלת נפשו של אחינו הוא בהתנהלות מיטיבה ודואגת כלפיהם גם במישור הכלכלי.

מדינה של צדקה

לפי מה שראינו, ששיאו של ביטוי רצון ה' בעולם הוא בהתנהגות של חברה שחורטת על דגלה את הדאגה לחלשים ומדוכאים יש עניין שנפעל לכך גם במדינת ישראל. דווקא לאחר יום העצמאות, בו יש התבוננות על ההישגים של המדינה בתחום ביטחוני והתוצר הלאומי, וכן על שאיפות בנושאים הללו, מן הראוי לדבר גם על ההישגים בענייני רווחה, ודברים שעוד צריך לתקן בתחומים האלה.

מורנו הרב עמיטל זצ"ל תמיד אמר כי מפלגה דתית צריכה לדרוש את תיקי הרווחה והבריאות לפני דרישת תיקי חינוך ודת, כי אכן המישור העיקרי כפי שאנו רואים הינו הדאגה לחלש.

פרק ע"ב בספר תהילים מתאר מצב אידיאלי של עם ישראל בו המלך פועל בצורה מושלמת; ואכן היו מהמדרשים שראו אותו כתיאור של מלך המשיח ומלכותו לעתיד לבוא. הפסוקים בפרק כלל אינם מדברים על צבא, עושר, או לימוד תורה. עיון קצר בהם מדגיש נקודה אחת ברורה: לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ … יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט … יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק … כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: (פסוקים א-יג, בדילוגים)

נראה שהעיקרון לפיו עם ישראל צריך להיות אור לגויים (רעיון המופיע גם במזמור שציטטנו, עיין שם) קשור בעיקרו לעולם של עזרה למדוכאים ורווחה למעוטי היכולת. אומות אחרות שואפות להידמות לעם ישראל ביצירתיות, חדשנות ומיליטריזם – אך אולי חיבור יותר שלם ייעשה על ידי כך שיתחברו להיבטים הומניים וסוציאליים של עם ישראל; וממילא, חובה עלינו להצטיין בכך. 

ניתן ליישם את העיקרון הנ"ל גם בחיינו הפרטיים, לדוגמה בשאלה של המקצוע בו אנו בוחרים לעבוד. האם אנו מעוניינים לעבוד בעבודה רווחית ולהקדיש חלק מזמננו הפנוי לעשיית חסד, או שאנו רואים לנכון לבחור בעבודה שכל כולה חסד. כמו שיש ערך רב בלימוד תורה יומי, אך אין זה משתווה לאדם שיושב כל יום והופך את תורתו לאומנותו, כך גם הוא הפער שבין רופא לבין שחקן קולנוע המתנדב בבית חולים בזמנו הפנוי.

חיוב העזרה לזולת והדאגה לחלש כחלק מסדר היום הקבוע מופיע בסיפורים מוכרים בתלמוד הבבלי. הגמרא במסכת ראש השנה מספרת כי רבה ואביי היו מבני עלי, שושלת אשר הייתה מוטלת עליהם קללה כי ימותו צעירים. אך רבה ואביי זכו להאריך ימים מכיוון שעסקו במעשים חשובים: רבה עסק בתורה חי ארבעין שנין אביי עסק בתורה ובגמילות חסדים חי שיתין שנין. (ר"ה יח.)

התוספות שם תמהים על הקביעה כי רק אביי עסק בצדקה, ולכן האריך ימים, ולכאורה נשמע כי רבה לא עשה צדקה ולכן מת. וקשה, שהרי ממקורות אחרים אנו רואים שרבה ראה ערך בגמילות חסדים ופעל בתחום זה? והם מתרצים תירוץ מעורר מחשבה: א"ת דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמ"ח והא אמר ליה אביי לרבה מר הא תורה הא גמ"ח וי"ל דמ"מ אביי עסק טפי מיניה: (ד"ה רבה ואביי)

אמנם רבה היה אדם שפעל רבות בשביל צדקה, אך הוא נפטר צעיר מכיוון שלא היה איש שכולו צדקה ועסק בה כל ימיו כמו אביי. רעיון זה עולה בחריפות יתרה נראית בסיפור על שניים מהרוגי מלכות:
ת"ר כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון … א"ל רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד] … ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון! הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד. והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים! מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד. (ע"ז דף יז:)

ר' חנינא בן תרדיון עסק במפעלי צדקה וחסד רבים – היה אחראי על חלוקת מעות הצדקה, ואף נתן מכיסו האישי; אך 'כראוי לו לא עשה'. על כל אדם מוטלת החובה להשקיע בעזרה לחלש לפי מיטב כוחותיו ויכולתיו, לא 'לצאת ידי חובה'. אם נסכם, בהתלבטות בין עשיית חסד כעניין מזדמן ואקראי, לבין האפשרות לחיות חיים של חסד בכל מישור בחיינו – מקצוע, גישה מדינית ובכל תחום אחר – בפרשתנו ננקטת עמדה ברורה מאוד, ועלינו להשתדל לפעול על פיה.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בהר ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).