איסור טומאת מת לכוהנים

א. הקדמה

פרשת אמור פותחת בפרוט האיסורים המיוחדים לכוהנים ואינם נוהגים בשאר העם, והראשון ברשימת איסורי כהונה הוא האיסור להיטמא למת (ויקרא כ"א, א-יב). כהן הדיוט אסור להיטמא לכל מת מלבד שבעת הקרובים, ואילו כהן גדול אסור להיטמא לכל המתים, כולל קרוביו.

ישנן כמה תורות שעוסקות בטעם איסור טומאת מת לכוהנים, ואגב כך הן מתמודדות עם שאלת מהותה של טומאת מת באופן כללי.

ב. הטומאה כפוגעת בכושר ההנהגה של הכוהנים

נפתח בתורה של ר' מרדכי יוסף ליינר,[1] בעל "מי השילוח":
"אמור אל הכהנים כו' לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א, א). כי הכהן נבחר שעל ידו יתוקנו וירצו כל מעשי ישראל לפני הקב"ה, ולכן הזהיר על טומאת מת, כי מת מורה על היפך מזה. כמו שנמצא באדם נפש רוח ונשמה, ושלימות לחיות הנפש אינו רק כשיתחבר אל הרוח והנשמה. לכן, בלילה, כשיתפרדו הרוח והנשמה, ישאר הנפש בלי שום כח פעולה. ולזה מברכין בבוקר ברכת "זוקף כפופים", כי כשיתחברו הרוח והנשמה להנפש והגוף וזקפו גם את הנפש ואת הגוף שהיה כפופים מבלי פעולה. וכמו שימצא באדם כן הוא בכלל ישראל, שהכהן הוא הראש לכלל ישראל, והוא כמו המחשבה לנפש האדם, כן הוא לכלל. ואחריו כל ישראל במדרגות שונים זה למעלה מזה, כאברי אדם המתחילין מהראש וישתלשלו עד לאברי המעשה. ובעת שהאדם ער, אז הראש הוא המנהיג את כל אבריו, כמאמר הבעש"ט "במקום שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם שלו", אך כשאדם ישן אין חילוק בין הראש לשאר האברים. לכן הזהיר שלא יטמא למת, לפי שהוא ממונה, ויש בכחו לתקן כל המעשים שיעשו ישראל. ומת מורה על ההיפך, כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו, והכהן מיוחד לתקן מעשי ישראל לבלתי ידח מהם נדח.  ("מי השילוח", פרשת אמור).

"מי השילוח" ממשיל את מעמד הכוהנים לעומת שאר העם כיחס שבין הראש לבין שאר האיברים. כמו שהראש מנהיג ומכון את העשייה באדם הפרטי, כך הכוהנים, אנשי המקדש, נותנים הקשר של קדושה לעשייה של כל העם. השפעת שבט הכהונה על שאר העם מבוססת על מציאות ההירארכית שבה הכוהנים במעמדם כראשי העם, מכוונים ומנהיגים את העם כולו. מבחינה זו מייצג המוות מציאות הפוכה מזו של הכהונה. בתנוחת המוות הראש שווה לשאר האיברים, כביטוי לחוסר היכולת של הראש לכוון את פעילות הגוף. באמצעות האיסור להיטמא למת מרחיקה התורה את הכוהנים ממפגש עם המוות, משום שמפגש כזה עלול להביא את הכוהנים לחוויית חידלון שתפגע בפעילותם כראשי העם, שנותנים לו כוחות חיים וכיוון.

ג. הטומאה כפוגעת בשמחת עבודת ה' של הכוהנים

"מי השילוח" מזכיר בשם המדרש הסבר נוסף לאיסור הכוהנים להיטמא למת:
"אמור אל הכהנים" (ויקרא כ"א, א). כי איתא במדרש תנחומא,[2] "משל למלך שאמר לטבח שלו בבקשה ממך שלא תראה את המת כל ימיך שלא תטמא פלטרין שלי". כי טבח הוא האיש הממונה על הכנת שמחה למלך, ועל ידי זה הזהיר אותו המלך "מאחר שעבודתך הוא להוסיף לי שמחה ראה שלא תגרום עצבות", כי ראיות המת הוא היפך משמחה. וזה "אמור אל הכהנים", שיראו שלא יגרמו ההיפך, מאחר שנבחרו להוריד השפעות שמחה ולעשות נחת רוח להקב"ה בעבודתם. (שם).

המדרש ממשיל את הכוהנים לטבח שעומד לפני המלך והמלך אסר עליו לראות מת, כדי שלא יטמא את ארמונו. בפירושו למדרש מבאר "מי השילוח" שהסיבה לכך שהמלך אסר על הטבח לראות מת היא שתפקידו של הטבח הוא לשמח את המלך, והמפגש עם המוות עלול לפגוע בשמחת הטבח, ואז הוא לא יוכל לשמח את המלך. כך גם ביחס לכוהנים: תפקידם הוא לעבוד את השם בשמחה ובכך הם גורמים לנחת רוח לקב"ה; וכדי ששמחתם לא תפגע, נאסר עליהם להיפגש עם המוות.

ד. הטומאה כפוגעת בקשר שבין הנשמה לבין הגוף

ה"שם משמואל" מביא בשם אביו, בעל ה"אבני נזר", הסבר מעט שונה לטעם איסור כהנים להיטמא למת: והנה מה שכהנים מוזהרין על מצוות יתירות, מטומאת מת ומנשואי גרושה וחללה וזונה,[3] הגיד כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה, כי ענין מיתה הוא פירוד בין הנשמה שהיא מהעליונים לבין הגוף שהוא מהתחתונים. על כן טומאת מת יש בה כח מפריד, והוא מתנגד לענין כהן שהוא המחבר עליונים לתחתונים. ("שם משמואל" פרשת אמור, שנת תרע"ג).

תפקידם של הכוהנים בעבודת המקדש הוא לחבר עליונים ותחתונים: הקורבנות עולים לנחת רוח כלפי מעלה ומורידים שפע והשראת שכינה דרך המקדש. המוות מבטא את המציאות ההפוכה, של נתק בין הנשמה לבין הגוף, ולכן נאסר על הכוהנים להיפגש עם המוות.

ה. הטומאה כמבטאת קשר פסול לה'

הסבר נוסף לאיסור טומאת מת לכוהנים מתמקד באיסור שהופיע לפניו בפרשה הקודמת, פרשת קדשים. בסוף פרשת קדושים נחתמת חטיבת מצוות הקדושה וההבדלה בפסוקים הבאים:
(כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.
(כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. (ויקרא כ').

מייד לאחר פסוקים אלו מופיע פסוק נוסף שנראה מנותק מההקשר:
(כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:

צריך להבין את מקומו של פסוק זה בין פסוקי החתימה לבין תחילת פרשת אמור. במדרש רבה מובא הסבר לקשר בין איסור אוב וידעוני לבין פתיחת פרשת אמור: מה כתיב למעלה מן הענין "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" (ויקרא כ', כז). ר' יהושע דסכנין אמר בשם ר' לוי: "ואיש" – זה שאול; "ואשה" – זו אשת בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא מה כתיב "והיית רק למעלה" (דברים כ"ח, יג)? מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן, ולא באוב וידעוני של מטן. הוא שאמר לעבדיו "בקשו לי אשה בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה" (שמואל א' כ"ח, ז). (ויקרא רבה [וילנא], פרשת אמור, פרשה כ"ו, אות ז).

בעל המדרש מסביר באמצעות פרשיית שאול המלך ובעלת האוב את הקשר בין איסור אוב וידעוני לבין תחילת פרשת אמור. את המילים "איש או אישה" שנאמרו באיסור אוב וידעוני, מפרש ר' לוי כמתייחסים לשאול ("איש") ולבעלת האוב ("או אישה"). ר' חמא בר חנינא מפתח את הרעיון ומפרש לאורו את הזיקה בין איסור אוב וידעוני לבין תחילת פרשת אמור שעוסקת באיסורי כהונה. ישנן שתי דרכים לברר את העתיד: דרך אחת היא בהקשר של קדושה – לפנות אל הכוהנים שישאלו באורים ותומים. דרך זאת מכונה בלשון המדרש "והיית רק למעלה". לעומת זאת, ניתן לברר את העתיד באמצעות כוחות הטומאה, בעזרת בעלי אוב וידעוני, תהליך שמכונה במדרש דרך "של מטן". כהמשך לחטאו בהריגת כוהני נוב, ממשיך שאול ופונה לאלטרנטיבה בעולם הטומאה ושואל בבעלת האוב.

ה"שפת אמת" מוסיף משמעות ועומק לדברי המדרש הנזכר: במדרש "מה כתיב למעלה אוב או ידעוני…". הענין הוא כי הנהגתו יתברך עם בני ישראל הוא שלא כדרך הטבע. וכדכתיב הגוים כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן כו'[4]. פירוש, כי יש בטבע חכמות וידיעות הטומאה, ולפי רוב התדבקם במתים וטמאים יודעין אלה הידיעות. אבל בני ישראל אדרבא – כפי טהרת הכהנים מכל טומאה בזה יודעין דעת עליון. וזהו שאמר "לא כן נתן"[5] כו'… ("שפת אמת", פרשת אמור, תרמ"ט).

הקשר של אומות העולם עם ה' עובר דרך המפגש עם חכמתו הגנוזה בעולם הטבע, ולכן יכולתם לדעת את העתידות תלויה בדבקותם בכוחות המצויים בטבע. בעל אוב וידעוני יודעים לנצל כוחות טבע וטומאה אלו, ובאמצעותם לחשוף את סודות העתיד. בניגוד לכך, לעם ישראל יש קשר ישיר עם הקב"ה שלא דרך עולם הטבע, ובהתאם לכך ה' מגלה לבני ישראל את העתיד באופן בלתי אמצעי, דרך הנבואה או האורים והתומים.

שני מסלולי המפגש הללו עם ה' מעצבים שתי התייחסויות הפוכות לקשר עם המתים. במוות הנשמה מתנתקת מהגוף – היא עולה למקורה בעליונים, ובעולם הזה נותר הגוף ללא רוח חיים. התורה מגדירה את המת כאבי אבות הטומאה, ובכך היא מרחיקה מזיקה לטבע מצד עצמו בלא רוח החיים שבו. על הכוהנים נאסר להיטמא למת, ומכוח טהרתם והתרחקותם מעולם הטבע והטומאה הם זוכים למפגש עם דעת עליון דרך האורים ותומים. לעומת זאת, בעל אוב וידעוני משתמשים במתים כדי לדעת את העתיד. מבחינתם, המת, כחלק מעולם הטבע, הוא הכלי אשר באמצעותו אפשר לחשוף את העתיד. ולכן, כהנגדה לאיסור טומאת כהנים, התורה מקדימה את הפסוקים שעוסקים באיסור פנייה לבעל אוב וידעוני.  

(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1]   ה'תק"ס – ז' בטבת ה'תרי"ד. ידוע גם בכינויו "האיזביצ'ר" או "האישביצר". מחבר ספר "מי השילוח", ומייסד חסידות איזביצא-ראדזין. תלמידם של רבי שמחה בונים מפשיסחא ושל רבי מנחם מנדל מקוצק.

[2]   הכוונה היא למדרש תנחומא (ורשא) פרשת אמור, סימן א': …משל למה הדבר דומה? לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך "גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני שלא תטמא את פלטרין שלי". כך גזר הקדוש ברוך הוא על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת…

[3]   עיינו ויקרא כ"א, א-טו.

[4]   הכוונה היא לפסוקים הבאים: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה…תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים י"ח, י-טו).

[5]   דברים י"ח, פסוק יד.