בין המעגל הטבעי להיסטורי
אנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, והשבת אף קראנו את הציווי עליה:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (ויקרא כג, טו-טז)
במבט ראשון, ספירת העומר מציינת את התקופה שבין קרבן העומר הבא מן השעורים, לבין קרבן שתי הלחם הבא מן החטים. לפיכך, ברור שהספירה קשורה לטבע, לחקלאות ולתקופת ההתפתחות של התבואה והבשלתה.
ועם זאת, העולם אומר, וכך מקובל בידינו, שספירת העומר היא מיציאת מצרים, ממ"ט שערי טומאה, למתן תורה, והיא תקופת ההכנה והבשלות הרוחנית לקבלת התורה. יש לתפישה זו הדים במדרשי חז"ל. בהתאם לכך, יש מי שאומרים 'יהי רצון' אחרי הספירה ושם נאמר: "יה"ר … שבזכות ספירת העמר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה פלונית [של אותו היום; א.ב.] ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה…".
גם הרמב"ן מתבטא באופן דומה:
וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. (ויקרא כ"ג, לו)
ידוע שיש פן כפול לחגים: הפן ההיסטורי, והפן החקלאי־טבעי. באופן בולט, רואים זאת בפרשתנו, כאשר לאחר סיום פרשת המועדות, כולל חג הסכות, ופסוקי הסיכום, חוזרת התורה לדבר על חג האסיף בנפרד.
בחיבור זה שבין הפן הטבעי לפן ההיסטורי, מבקשת התורה להדגיש את הקשר המובנה בין הטבע לבין זיקתו של עם ישראל לקב"ה: קשר זה, מתבטא בהיבטים ההיסטוריים של השגחת ה' עלינו, אשר מתאימים באופן מושלם למחזור הטבעי. זוהי סיבת עיבור השנה, המבקשת להנציח תמיד את זיקת חג המצות לאביב, וחג הסוכות למועד האסיף.
אכן, בתורה יש 'לקונה': לא מתואר הפן ההיסטורי של חג השבועות. חז"ל קבעו על פי המסורת[1] שבחג הקציר קבלנו את התורה. לפיכך, אך טבעי הוא שספירת העומר גם היא תקבל פן נוסף והיסטורי, ותחבר בין יציאת מצרים לבין מתן תורה: כשם שבתקופה זו מבשילה התבואה ומאכלו של האדם – החיטים מגיע אל המוכן, כן מאכלו הרוחני נכון לו בחג השבועות.
נסביר את הדברים. ספירת העומר היא בתקופה שהיא עדין רגישה מבחינה חקלאית. כפי שראינו השבוע, יכולות להתרגש עלינו סופות, בערך עד לחג השבועות, וכמובן לצד השני: יתכן שרב שיכה בתבואה ויאבדנה; וכדברי המדרש: שבועות חוקות קציר ישמור לנו: ישמור לנו מן השרב ישמור לנו מן טללים רעים; ואלו הן – שבע שבתות שבין פסח לעצרת. (ויק"ר אמר כ"ח, ג)
לכן, מובן מדוע נקבעה לזמן זה הספירה שתקשר בין המועדים החקלאיים השונים. אך כאמור, עדין יש גם ממד נוסף, היסטורי לתקופה זו, מיציאת מצרים למתן תורה. זהו המקור לכך שספירת העומר מהווה זמן של הכנה וחרדה לקראת קבלת התורה, חרדה המקבילה לחרדתו של החקלאי בתקופה זו.
זיקה זו שבין העולם הארצי הטבעי לבין העולם הרוחני השמיימי, מודגשת היטב בסוגיות הבבלי והירושלמי הקושרות קשר הדוק בין ברכת התורה לבין ברכת המזון.[2] זוהי גם הסיבה למצוות הקהל במוצאי שנת השמיטה, ערב פתיחת השנה החקלאית החדשה: בעת עם ישראל מקבל מחדש את ארץ ישראל לחרישה ולזריעה של מחזור נוסף של שבע שנים, עם ישראל מקבל מחדש את התורה במעמד הקהל למחזור נוסף של שבע שנים.
נראה שעל פי זה, נוכל להסביר ענין נוסף: איסור חדש בחוץ לארץ.
בפרשתנו מוזכר האיסור לאכול מן התבואה החדשה עד הבאת מנחת העומר – "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". לכאורה דין זה הוא מן המצוות התלויות בארץ, וראוי היה לו שינהג בארץ ישראל בלבד, אולם חז"ל קבעו שאיסור זה נוהג בחו"ל (ראו בקדושין לז). אמנם לאורך הדורות, ובפרט באירופה, הקלו באיסור זה מפאת תנאי האקלים (בצפון עדין זורעים אחרי הפסח); הדברים הגיעו עד לידי כך שהרא"ש לא היה מוכן להתיר, אך גם לאסור לא רצה כי ידע שלא יצייתו לו, ולכן לא פסק כלום בפומבי, אלא הקפיד על כך באופן אישי, יחד עם בני ביתו.[3]
והדברים מפתיעים: מדוע איסור חדש, שעליו נאמר שנוהג "בכל מושבתיכם", נוהג גם בחוץ לארץ, ומה התועלת בכך? נראה שכוונת הדברים היא זו: כפי שכבר הדגשנו, החיבור בין הטבע לבין התורה הוא יסודי בעם ישראל. ולכן, אפשר שביקשה תורה להדגיש ענין זה במאכלו היסודי של אדם, גם זה החי במקום רחוק מארץ ישראל, שבו אין ממשק טבעי בין עונות השנה לבין עולם הרוח; לכן קבעה התורה שגם בני חו"ל יקפידו שלא לאכול מן התבואה החדשה עד מועד הבאת העומר שבארץ ישראל.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת אמור ה'תשע"ח, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורת לישיבה ולרב)
[1] גם מפשטי המקראות עולה שהתורה ניתנה בתקופה של חג השבועות, "בחדש השלישי". בהקשר זה, ראו את דיון הגמרא בשבת פו-פז אודות היום המדויק שבו ניתנה תורה.
[2] ראו ברכות כא. וכן ירושלמי ברכות ריש פרק ז'.
[3] ראו הדיון ביו"ד רצ"ג בב"י. ראו גם ב"ח שם שחידש שאיסור חדש הוא רק בתבואת ישראל, מה שמבטל למעשה את איסור החדש בחו"ל (כידוע, לאורך הגלות יהודים מעטים עסקו בחקלאות). אך כאמור, מהסוגיות לא פשוט לומר חילוק שכזה, ומסתבר שבארץ אין להקל על סמך היתר זה.