שבת ומלאכת המשכן

א. הקדמה

בפרשיות תרומה, תצווה וכי תשא (שמות כ"ה-ל"ב) משה רבנו הצטווה על עשיית המשכן, ובסיום הציווי על הקמת המשכן מופיע הציווי על שמירת השבת (שמות ל"ב יב-יז). בתחילת פרשת ויקהל (פרק ל"ה) משה רבנו מכנס את בני ישראל, ומוסר להם את הציווי על עשיית המשכן: תחילה הוא מצווה אותם על שמירת השבת (פסוקים א – ג), ולאחר מכן (פסוק ד והלאה) הוא חוזר כמעט במדויק על הציווי של ה' אליו. בהקשר זה עולות כמה שאלות: ראשית, מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה בפרשיות תרומה – כי תשא, ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? שנית, בפרשיות תרומה – כי תשא, בציווי של ה' למשה, מצוות השבת מופיעה בתום תיאור בניית המשכן וכליו, אך בציווי של משה לבני ישראל, בפרשת ויקהל, משה מצווה את בני ישראל על השבת לפני הציווי על המשכן; מדוע? מעבר לשאלה הנקודתית של שינוי סדר הציוויים, יש להבין באופן כללי מדוע נסמכה מצוות השבת למלאכת המשכן.

בשיעור זה נעסוק בתורות חסידיות המתמקדות בשאלות אלו, ונקודת הפתיחה שלהן היא ההבחנה בין הציווי הראשון, בפרשות תרומה – כי תשא, שקדם לחטא העגל (פרק ל"ב), לציווי השני, בפרשת ויקהל, שמופיע לאחר חטא העגל.

ב. שני הציוויים כמשקפים שני תפקידים של המשכן

נפתח בתורה של בעל ה"אוהב ישראל", ר' אברהם יהושע השל מאפטא:
…וי"ל בדרך פשוטו, דבאמת אמרו חז"ל (תנחומא, פקודי, ב') דהמשכן היה בא כדי לכפר על חטא העגל. כמו שנראה מכל הפסוקים שנאמרו במלאכת המשכן לתקן באותו הלשון עצמו שחטאו כדאיתא במדרש ובמפרשי התורה עיין שם. אבל נראה דבאמת אף אם לא חטאו ישראל בעגל גם כן היו עושין המשכן כמו שאמר השם יתברך למשה (שמות, כ"ה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". דהמשכן היה בנוי בבחינה ודוגמא מעין המקדש של מעלה, היכל מול היכל כו'. והקב"ה ציוה לעשות המשכן למטה כדי להמשיך השראת השכינה בתוך זרע ישראל עם סגולתו. אך אחר כך כשעשו את העגל ציוה השם יתברך שיתנו נדבות לבם לצורך המשכן ושיתכוונו שיתכפרו בזה על עון העגל, ואז ניתוסף להם עוד טעם וכוונה בעשיית המשכן היינו לכפרה. נוסף על טעם הראשון שהוא להמשיך השראת השכינה ביניהם.

כאמור, בין הציווי הראשון לבין הציווי השני אירע חטא העגל שתואר בפרשת כי תשא. תפקידו הראשוני של המשכן היה השראת שכינה בישראל, אך לאחר חטא העגל הוא קבל תפקיד נוסף – כפרה על חטא העגל. אם כן, למשכן יש שני תפקידים, והכפילות בציווי על המשכן נובעת מהכפילות בתפקידיו.

בהמשך מסביר ה"אוהב ישראל", לאור העקרונות הללו, את השינוי במיקומה של מצוות שבת ביחס למלאכת המשכן:
והנה שמירת שבת הוא גם כן תיקון לחטא העגל, כמאמר חז"ל (שבת קיח:) "כל המשמר שבת כו' עובד עבודה זרה כו' מוחלין לו". ושבת הוא תיקון פרטי לכל איש ישראל אשר ישמור שבת כדינו וכהלכתו אז נמחל חטאו, ונדבת המשכן הוא תיקון כללי. לכן, בפרשה זו דהיה למחרת יום הכיפורים אחר חטא העגל, הקדימה תורתינו הקדושה שמירת שבת למלאכת המשכן. ונקט תיקון הפרטי קודם לתיקון הכללי שהוא מלאכת המשכן. מה שאין כן בפרשת תשא, דאז היה עדיין קודם חטא העגל הקדימה התורה מלאכת המשכן שהוא להכין מקום השראת השכינה קודם שמירת שבת. ועיין באור החיים הקדוש[1] ז"ל שדיבר קצת מזה. ("אוהב ישראל" פרשת ויקהל).

בעל ה"אוהב ישראל" מבסס את הסברו על מאמר חז"ל: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו. (שבת קיח:).

לאור מימרא זו מתברר שגם הציווי על השבת מקבל לאחר חטא העגל משמעות חדשה של כפרה. היות ושבת היא כפרה פרטית והמשכן הוא כפרה כללית, התורה הקדימה בציווי השני את הכפרה הפרטית לכפרה הכללית. אולם, לפני חטא העגל לא היה ממד של כפרה לשבת ולמשכן, ולכן התורה הקדימה בציווי הראשון את עשיית המשכן, שנועד להשרות שכינה בישראל, לשמירת השבת.

ג. הציווי השני מעמיד את היחס הנכון בין התכלית לאמצעים

הסבר נוסף לשינוי סדר השבת והמשכן מובא ב"שם משמואל":
ולפי האמור יובן הא דבציווי השם יתברך על מלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לשבת. דענין המשכן היה על ידי ל"ט מלאכות להוציא העולם מל"ט קללות שגרם הנחש הקדמוני, ושאחר כך ישרה שכינה במעשה ידיהם כעין שבת אחר ימי המעשה. שהרי אז בציווי השם יתברך על מלאכת המשכן היה קודם חטא העגל בבחינת שבת שאחר ימי המעשה. אבל בצוואת משה לישראל, שהיה אחר חטא העגל, שהיה בבחינת שבת שקודם ימי המעשה, שניתן להם כח מהשמים ורוח נדיבה תסמכם למען יהיה ביכולתם לעשות המשכן, על כן נכתב שבת קודם מלאכת המשכן. (שם משמואל, פרשת ויקהל, שנה תרע"ב).

עשיית המשכן נועדה לתקן את הקללה בה קולל אדם בעקבות חטא עץ הדעת: ל"ט מלאכות המשכן הן אותן ל"ט מלאכות שקוללו לאחר החטא. מהות עונשו של אדם הראשון בגירושו מגן עדן הייתה שבמקום לאכול מפרות עץ הגן, הוא יהיה מוכרח להזיע ולעמול כדי לספק את צרכיו החומריים. ל"ט המלאכות מייצגות את מרחב העשייה החומרית, והן מהוות קללה לאדם שהוצרך לעמול באופן תמידי לצורך קיומו. אותן ל"ט המלאכות הן מלאכות בניית המשכן, ובמשכן הן באות על תיקונן: בתהליך בניית המשכן אותן המלאכות מקבלות מעמד של אמצעים לתכלית הנשגבת של השראת שכינה, תחת היותן אמצעים לקיום חומרי. בפרשיות תרומה – כי תשא קדם ציווי מלאכת המשכן לשבת, משום שמלאכת המשכן מהווה תיקון לששת ימי המעשה. במצב המתוקן, בו ימי המעשה מכוונים כאמצעים לתכלית של השראת שכינה, השבת היא שיא השבוע, כיום המיוחד להשראת שכינה מתוך שביתה ממלאכה. אולם, בחטא העגל בני ישראל כשלו בהבנת משמעותה ומקומה של המלאכה: במקום לתקן את עולם המלאכה ולכוון אותו לתכלית של השראת שכינה, הם התמכרו לעשייה תוך סטייה מהתכלית הרצויה; המרץ שאמור היה להיות מופנה לעשיית משכן, הופנה לעשיית העגל. המלאכה איבדה את ערכה ומעמדה כאמצעי להשראת שכינה, והיא הפכה להיות תכלית עצמאית שהובילה לעשיית העגל. כתיקון לאותה טעות, מקדים משה רבנו בתחילת פרשת ויקהל את מצוות השבת למלאכת המשכן, ובכך הוא מעמיד את סולם הערכים בצורה הברורה ביותר: המטרה היא השראת שכינה בבחינת השבת, וימי המעשה ומלאכת המשכן הם אמצעים למטרה הנשגבת של השראת שכינה.

ד. הציווי הראשון והציווי השני משקפים שתי דרגות בעבודת השם

גם לדעת בעל חידושי הרי"מ (המובא ב"שפת אמת") הציווי השני מותאם למצבם של ישראל לאחר החטא: ועיין בחידושי תורה של אא"ז[2] מו"ר ז"ל ענין שנאמר קודם החטא מצות המשכן אחר כך השבת, ואחר החטא שבת קודם המשכן. ופירש, שכשהיו בני ישראל במדרגה טובה היו ימי המעשה הכנה לשבת, ואחר החטא צריכין למשוך כח מקדושת שבת לתקן המעשה בחול כו'. וכמו כן יתפרש על פי דברינו הנ"ל כי במשנה (אבות, ב', ד) איתא עשה רצונך קודם בטל שכן צריך להיות החול מכין לשבת. אבל מי שאינו במדריגה זו, מכל מקום על ידי ביטול הרצון יכול אחר כך לבוא לעשות רצונו יתברך באהבה ובהסכמת רצון הנפש. (שפת אמת, שמות, פרשת שקלים, שנה תרל"ח).

הרי"מ מתבסס על המשנה באבות: הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. (אבות, ב', ד).

הדרגה הגבוהה המופיעה בתחילה היא "עשה רצונו כרצונך", דהינו שהאדם פועל ועושה על פי רצונו שהוא גם רצון ה'. לפי הרי"מ, דרגה זו מקבילה לציווי הראשון, בו קדמה מלאכת המשכן לשבת. הדרגה השנייה שמופיעה במשנה היא "בטל רצונך מפני רצונו"; כאשר האדם לא מצליח להשוות את רצונו לרצון ה', הוא צריך לבטל את רצונו מפני רצון ה'. הדרגה השנייה מקבילה לציווי השני, בו קדם הציווי על השבת: בני ישראל נדרשו לשבות ולהתבטל ממלאכה, כדי שמתוך כך הם יוכלו בהמשך לפעול לשם שמים.

לאור האמור, נוכל להוסיף נופך לדברי רש"י בתחילת הפרשה, המסביר את טעם הקדמת מצוות שבת למלאכת המשכן: הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת. (רש"י, שמות, ל"ה, ב).

יתכן שלפני החטא מלאכת המשכן אמורה הייתה לדחות את השבת, שהרי לפני החטא העשייה כולה הייתה אמורה להיות מלווה בדבקות מתמדת בתכלית של השראת שכינה. לכן, גם המלאכה הייתה מבטאת דבקות זו, ללא סתירה בין מלאכת משכן לשביתת השבת. אולם, לאחר החטא התברר שבני ישראל אינם עומדים במדרגה זו, ומצוות שבת קודמת למלאכת המשכן כדי לחדד את המסר שהתכלית היא העיקר, והאמצעים טפלים לה.

ה. פרה אדומה כתיקון לחטא העגל

מלבד פרשיות ויקהל-פקודי, אנו קוראים בשבת זאת גם את פרשת פרה, ויש שני מדרשים ידועים על פרשה זו:
מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה? א"ר אייבו לבן שפחה[3] שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. (פסיקתא דרב כהנא [מנדלבוים], ד').

אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי.(שם).

לאור דברי הרי"מ, ובעקבות מדרשים אלו, נוכל להבין את עומק הרעיונות שפרה אדומה בהיותה "גזירה" מהווה תיקון לחטא העגל. חוקת הפרה דורשת ביטול לה' וציות גם במצב בו הדברים אינם מובנים ואינם מתיישבים על הדעת. בחטא העגל בני ישראל נכשלו כשהלכו על פי דעתם, ולא ביטלו את רצונם ודעתם לרצון קונם. מצוות פרה אדומה, בדומה לשביתת השבת, באה לקבע את הרעיון שהביטול קודם לעשייה, כתיקון לחטא העגל.

(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1]   שמות,ל"ה, א.

[2]   אדוני אבי זקני.

[3]   כלומר משל לבן שפחה…