וזאת תורת האדם
ראשיתו של עם ישראל מאופיינת ברצף חריג של מאורעות רבי רושם. אחד הבולטים שביניהם הוא חטא העגל, שנטל חלק מרכזי בעיצוב דמותו של העם באותן שנים הרות גורל. למקרא פסוקי החטא עולה תמיהה מיידית. איך יכלו בני ישראל לחטוא חטא נורא כל כך, מיד לאחר שחוו את מעמד הר-סיני רב העוצמה? אנו מבינים את קריאתו של הקב"ה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב, יב): האם עוד ישנה תקוה לעם שזנח את א-להיו לאחר שזה נגלה עליו באש ובעשן, בקולות ובברקים? עיון נוסף בפרשיות יעלה שאלה נוספת: האם חשב משה שדי בהריגת החוטאים לתיקון דרכו של העם? המקרא אינו מתאר לנו בדק בית יסודי בדרכי הנהגת העם, שהיה מתבקש בנסיבות אלו. בנסיון לבור את דרכנו בשתי שאלות אלה, נחל בתאור מהותו של חטא העגל. ריה"ל מציע הסבר המצמצם את היקפו של החטא:
"…ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם הם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים – הם בקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מידי ספרם את נפלאות אלוהיהם".
ואם אכן כך, מה היה החטא באותה שאיפה דתית כנה? על כך משיב החבר: "כל חטא העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו – כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה" (כוזרי, מאמר ראשון צ"ז, מהדורת אבן-שמואל).
אם כן, הדחף למגע ישיר ויומיומי עם האל הוא שגרם להתעלמות מציוויו המפורש של הקב"ה, כפי שהתבטאה בחטא העגל. המדרש מספר לנו מדוע בחרו ישראל דוקא בתבנית עגל: "שאחר שאבוא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטראמילין (=מרכבה) שלי שהן מתבוננים בו ושומטים אחד מהן ומכעיסים אותי בו שנאמר 'ופני שור מהשמאל לארבעתן'". (שמו"ר מ"ב, ה)
אין אנו מבינים איך חזו בני ישראל במרכבתו של הקב"ה, ואין לנו עסק בנסתרות, אך על פי דרכנו נאמר שהמדרש רומז שחוויית גילוי שכינה במעמד הר-סיני היא שגרמה לחטא. להסברו של ריה"ל נוסיף ונבאר, שלאחר שבני ישראל פונקו ב"יחס אישי" מצד הקב"ה, שירד אליהם להר סיני, התקשו להתרגל לחיים של "הסתר פנים" יחסי וביקשו להוסיף ולחוש את נוכחותו המתמדת של האל. בהמשך הרשימה ננסה להוכיח ולבאר ככל הניתן נקודה זו.
ב. "אהל מועד – אשר מחוץ למחנה"
פתחנו בשאלה מדוע לא שינה משה את דרכי הנהגת העם בעקבות מעשה העגל. אך במקרא ניכרת תגובה מיידית של משה:"ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". (שמות ל"ג, ז)
הפרשנות המקובלת מסבירה כי מדובר בפעולה ספונטנית וזמנית בלבד, אך רד"צ הופמן (בפירושו לדברים ל"א, יד-טו) מציג גישה פרשנית הקובעת כי האוהל שנטה משה מחוץ למחנה לא לחינם נתקרא בשם הטעון "אוהל מועד", ושימש בכל נדודי ישראל במדבר מוקד מתחרה במשכן שבתוך המחנה. אוהל זה מכונה במדרשים "אוהל הדברות", לעומת "אוהל העבודות". את מאמר הקב"ה לאחר החטא "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך" (שמות ל"ג, ג) מסביר אבן עזרא: "לא יעשו משכן כי לא אשכון בתוך בני ישראל".
ואם כן מתבררת התמונה: לאחר חטא העגל חפץ הקב"ה בביטול המשכן, ומשה מזדרז ליצור מוקד חלופי לעבודת ה', שמוסיף להתקיים לצד המשכן גם כשמתבטלת הגזירה. ניסינו קודם לטעון שחטא העם נגרם כתוצאה מהמגע הישיר והממושך עם הא-להות, שלא יכל להרגיל את בני ישראל לעבודת ה' סיזיפית ויומיומית. אם כן, מובנת תגובתו של ה' – הכרזה על ביטול המשכן, מקום בו מתקיים מעמד-הר-סיני מתמשך בכל ימות השנה; ומשה מזדרז ומוציא את "אוהל הדברות" – בעזרתו יוצר עימנו הקב"ה קשר – אל מחוץ למחנה. גם לאחר שהוחזר המשכן, בוצע שינוי משמעותי בנהלי העבודה בו: במקום הבכורות הוקדשו הלויים לעבודת הקודש. הרמב"ן מסביר שמחלוקת קורח ועדתו ארעה על רקע מהפך זה, ומבאר:
"אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלויים, ולא ירצו בחליפין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'" (במדבר י"ז,ו).
ואכן ראוי לתמוה מדוע ביצע משה שינוי זה, שודאי המעיט את השפעת המשכן: במקום כהן בכל בית – מעמד מופרש ומובדל. לשיטתנו, יתכן לומר שזו בדיוק מגמת המהלך: הנוכחות התמידית בקירבת השכינה, המגע המתמשך עם הטרנצנדנטי, ראויים להיות נחלתם של מעטים נבחרים ומובחרים, שנותקו מחיי המעשה היומיומיים, ולא חלק מהווי חייו של כל חקלאי ורועה צאן.
רד"צ הופמן מוסיף ומבאר, שלפי הגישה שהזכרנו "אוהל הדברות" הוא האהל בו נסמכו 70 הזקנים. לבירור תפקידם של אלו ניעזר בהקדמתו של הרמב"ם למשנה תורה: "אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבנו בבית דינו לשבעים זקנים". ואכן, קשה להניח שתפקידם היה שיפוטי גרידא, שהרי בעיה זו נפתרה כבר בפרשת יתרו, עם מינוי שרי האלפים, שרי המאות ושאר השופטים. הזקנים משמשים חוליה בשרשרת תורה שבעל פה. האוהל-שמחוץ-למחנה מסמל לא רק את הבדלתו ותיחומו של המגע הישיר עם האל – הוא מייצג גם דרך אחרת לעבודתו, ואכן אונקלוס מתרגם בפסוק שמתאר את אוהל הדברות "וקרא לו אהל מועד" – "וקרי ליה משכן בית אולפנא" (שמות ל"ג,ז). הלימוד נועד להוות תחליף לעוצמה ולעזות של תחושת נוכחות השכינה הממשית – ובעוד השראת השכינה מבטאת מצב על-טבעי ולכן השפעתה בעולם מוגבלת, תורה שבעל פה, בה מודגשת היצירה האנושית, מציגה עבודת ה' שמקורה באדם הטבעי על מגבלותיו וצרכיו – כתגובה ועל בסיס ציוויו הנצחי של האל.
במעמד הר סיני התגלה ה' לבני ישראל ב"קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד" (שמות י"ט, טז). אך הרושם העז של אותו מעמד – השפעתו הממשית על הקיום היומיומי מצומצמת, דוקא בגלל חריגותו ועל טבעיותו. וכך מסביר ה"משך חכמה" את מאמר חז"ל "כפה עליהם הר כגיגית": "פירוש שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה'" (שמות י"ט, יז).
לוחות שניים שניתנו לאחר חטא העגל ונועדו לתקנו, לא התייחדו במעמד מרשים ועז: "הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות שלטה בהם עין הרע – אין לך יפה מן הצניעות" (רש"י שמות ל"ד, ג). לוחות שניים מסמלים את עבודת ה' שעולה מן העולם הזה ומעלה אותו, ואינה נזקקת לברקים מאוצרו של הקדוש ברוך הוא. לוחות אלו הם לוחות תורה שבעל פה, תורת האדם: "בלוחות הראשונות לא היו אלא י' הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות" (שמו"ר מ"ז, ז). המדרש מספר שברדת משה מן ההר אל הילולת האלילות והעריות שבמחנה, "פרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא" (רמב"ן, שמות ל"ב, טז; עפ"י שמות רבה), ועל כן לא נותר למשה אלא להשליך בזעם את הלוחות הריקים. מכתב א-להים לא יכול להתקיים במציאות החטא והזוהמה. הוא פורח ונסוג. כדי לעלות את האדם אנו זקוקים ליצירה שמקורה אנושי: את הלוחות השניים חוצב משה, וכשיורד הוא שוב מההר, בידו לוחות מעשה ידי אדם, שעליהם חרות מכתב הא-להים. משה הכותב את דברי ה' יוצר קדושה לא רק בספר, אלא ראשית לכל – בעצמו: "עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני הוד שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו'" (שמו"ר מ"ז, ו). בעקבות חטא העגל החל עידן חדש: לקודש אין אחיזה בעולם החול אם לא נבנה לו אנו בסיס מוצק. עולם התורה שיסודו באותם ימים קדומים, תכליתו להעלות אותנו, את בני האדם, ולעשותנו ראויים להמנות על חילו של הקב"ה. בכל סוגייה שנפרשה ושורטטה, בכל סברה שחודשה, בכל דין שבואר, מצויה טיפה מקולמוסו של משה. אנו מוחים בגב היד את מצחינו המיוזע – והנה גם אנו עוטים קרני הוד, בנים לרבנו הקדום. יבוא יום והאור יגבר על העלטה, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
(הרב חיים נבון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. המאמר הופיע לראשונה בדף קשר גליון מס' 482, שבת פרשת כי תשא, י"ח באדר א' תשנ"ה. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).