הדלקת המנורה ומחיית עמלק

א. החיפוש אחר 'נקודת החיות' המאירה בעולם

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כ"ז, כ').

על משמעות הדלקת נר התמיד במנורה מעיר המדרש: לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם בפני כל האומות, שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל… (שמות רבה [וילנא], פרשת תצוה ל"ו, ב).

המדרש מסביר שהדלקת המנורה לא נועדה להאיר לה', אלא לבטא כלפי האומות רעיון סמלי שכביכול בני ישראל מאירים לה'; אולם, עדיין צריך להבין מהי המשמעות הסמלית של ההארה לה'.

ה"שפת אמת" מסביר את הרעיון הגנוז בדברי המדרש הללו: "ואתה תצוה" כו' פירש במדרש כי לא לאורה צריך רק שתאירו לי כו'. כי בודאי הרצון מבני ישראל אשר ימשכו כל הנבראים אחר שורשם בשמים. ועל ידי זה יאירו בעולם כי יש נקודה חיות מאירה בכל נברא. "להעלות נר תמיד", פירוש תמיד הוא בכל דבר ובכל עשיה יהיה רק כדי להיות עליהם להשם יתברך. "מה רב טובך אשר צפנת" (תהילים, ל"א, כ) כו'. פירוש הפשוט אור הצפון הוא תוך מעשה בראשית, שנגנז ונסתר בעולם הזה, כנ"ל. (שפת אמת, פרשת תצוה, תרל"ב).

הכוונה בהדלקת המנורה היא לגלות את חיות ה' הנסתרת בתוך העולם. "להעלות נר תמיד" היא דרישה מתמדת מיהודי לחשוף את הנר, שהוא נקודת החיות האלוקית שגנוזה בכל דבר בעולם. אותה נקודת חיות היא הטוב שהצפין ה' ליראיו בעולם הזה. תפקידם של יראי ה' הוא לחפש את נקודות החיות המוצפנות ולחשוף אותן. כלומר, יראי ה' צריכים לחיות בתודעה שיש נוכחות אלוקית מתמדת בעולם, ומתוך כך לחפש את אור ה' ורצונו בתוך המציאות הנסתרת של העולם הזה.

ב. מחיית עמלק על פי החסידות

הרעיון של "להעלות נר תמיד" לפי פרשנותו של ה"שפת אמת" קשור לעניין מחיית זכר עמלק ולקריאת פרשת "זכור". בחסידות מתפרשת המלחמה בעמלק כמאבק מתמיד ב"קליפת עמלק", שהוא הכוח הרוחני של עמלק שממשיך להתקיים לדורות. להלן תורה של ה"שם משמואל" בעניין זה:
יש להתבונן בענין פרשת זכור, במה שנוגע לעבודת האדם מישראל, וכן בדבר סמיכותה לפרשת שקלים. הגם שהטעם פשוט כדי להסמיכו לפורים, אבל בודאי גם פורים שחל בימים האלה איננו במקרה, שכן איתא במהר"ל שכל הדברים הגדולים אינם במקרה. ונראה על פי מה שכבר אמרנו שנראה בעליל שתמיד קודם בנין בית המקדש והשפעת התורה היתה מחיית עמלק. א' בימי משה רבינו עליו השלום קודם מתן תורה והקמת המשכן. ב' בימי שאול ודוד קודם בנין בית ראשון והתגלות חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה.[1] ג' בימי מרדכי ואסתר קודם בנין בית שני ועלית עזרא מבבל שאמרו ז"ל (סנהדרין כא:) "מה להלן תורה אף כאן תורה". ולעתיד קודם בנין הבית השלישי ואז כתיב (ירמיהו, ל"א, לב) "נתתי את תורתי בקרבם" וכתיב (ישעיה י"א, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה'", וקודם זה תהיה מחיית עמלק על ידי משיח בן יוסף. מזה נראה בעליל שעמלק היפוך תורה ועבודת הקרבנות… והטעם פשוט כי שני אלה הם חיבור עליונים ותחתונים, והם באין לקרב, ועמלק הוא היפוך מזה קוצץ בן קוצץ בא לרחק. והנה ניסן הוא זמן התחדשות העבודה בכל שנה, כאמרם ז"ל (ר"ה ז'.) "חדש והבא קרבן מתרומה חדשה", ופסח נקרא עבודה כמו שכתוב (שמות, י"ג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה. על כן צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה על ידי קריאת פרשת זכור, כבמדרש תנחומא (כי תצא, ד') "אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני מוחק שמו מלמעלן", וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן. (שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, תרע"ד) .

ה"שם משמואל" פותח בשאלות: מהי משמעותה של מחיית עמלק בזמן הזה; מה הקשר בין קריאת זכור לבין פרשת שקלים; ומה הקשר המהותי בין פורים לתקופה הזאת בשנה. בתשובתו, ה"שם משמואל" מסביר שכוחו של עמלק הוא ביצירת נתק בין עליונים לתחתונים, דהיינו בין הקב"ה לבין עולמו. עמלק הוא הכוח המנוגד לעולם האמונה, ולכן לפני קבלת תורה או בניית בית המקדש, שהם שני מוקדים מרכזיים בקשר שבין הקב"ה לבין העולם, צריך תחילה להחליש את כוחו של עמלק. שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה של עם ישראל מלחמת עמלק קדמה למתן תורה ולבניית המקדש; וגם כיום אנו נלחמים בעמלק – לא בעם העמלקי אלא ב"קליפת עמלק", שהיא הכוח הרוחני של עמלק שמצוי בתוכנו. הזמן המתאים לאותה מלחמה הוא בחודש אדר, לקראת העבודה שמתחדשת בפסח וקבלת התורה בשבועות.

בכך מצאנו מענה לשאלות שבהן פתח ה"שם משמואל": פרשת שקלים נקראת כזכר לתהליך גביית השקלים שמתחיל בחודש ניסן לצורך חידוש עבודת המקדש; ובמקביל לגביית הכסף, אנו נדרשים להכנה רוחנית לקראת חידוש עבודת המקדש באמצעות מחיית זכר עמלק. גם בפורים נמחה זרעו של עמלק בחודש אדר לפני פסח, מועד חידוש העבודה, ולפני חג השבועות, מועד קבלת התורה.

תוספת הסבר לצורך למגר את עמלק לפני מתן תורה מביא ה"שם משמואל" בשם אביו: וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה[2] מה שמלחמת עמלק היתה קודם מתן תורה, כי אלמלא נחלשה קליפת עמלק לא היו רואים מתן תורה. אף שכל העם היו רואים ושומעים את הקולות, קליפת עמלק היתה מכסה על הכל, והיו מוצאים במה לתלות, עכ"ד. (שם משמואל, פרשת תצווה, תרע"ד).

אפילו גילוי נשגב כמו מעמד הר סיני יכול היה לאבד את עוצמתו על ידי "קליפת עמלק": כוח הכפירה העמלקי היה מסביר את כל המופתים בדרך הטבע ובכך הוא היה מצנן את עוצמת המעמד. לכן היה הכרח להילחם בעמלק לפני מעמד הר סיני.

במקום אחר מסביר "השם משמואל", ברוח הדברים הללו, את הפתיחתא למגילת אסתר: "ר' יוחנן פתח לה פיתחא להא פרשתא מהכא: 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ' (תהילים, צ"ח, ג) וגו'; אימתי 'ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו'? בימי מרדכי ואסתר". נראה אף שהיה מקום לכופרים להתעקש ולומר שהיה כל הענין בדרך הטבע ואהבת אסתר ולא היה נס מאת ה' כלל, ובאמת היה נחשב לנס נסתר; מכל מקום כל אפסי ארץ ראו שמאת ה' היתה זאת, כי אחר ביטול קליפת עמלק נסתלק החושך המחשיך פני העולם לומר על הכל מקרה הוא.

ובמדרש תנחומא[3] שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלה הפנים כמ"ש "ולא יכנף עוד את מוריך" (ישעיה, ל', כ). ונראה הפירוש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם אינו נראה שהשם יתברך מושל בגבורתו בעולם ויש מקום לכופר, אך בביטול קליפת עמלק נתראה שהשם יתברך מנהיג עולמו ולא הניחו למקרים….ועל כן בביטול קליפת עמלק נתגלה ונראה לכל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. וזו מדה מהלכת בכל מקום ובכל זמן, שלעומת שהאדם משרש ממנו קליפת עמלק, בה במדה הוא רואה מה דתחות כנפא דלבושא.[4] (שם משמואל, פרשת תצווה, תרע"ד).

במיוחד בנס נסתר כנס פורים, יכולה הכפירה להתעקש ולטעון שמדובר בהשתלשלות טבעית. לכן, רק לאחר שעמלק והמן נמחו יכלו "כל אפסי ארץ" לראות את ישועת אלוקינו, דהיינו להכיר ביד ה' המכוונת מאחורי הקלעים של המהלך הטבעי. זוהי גם משמעותה של מלחמת עמלק לדורות: באותה מידה שאדם מצליח לשרש מעצמו את העמדה הספקנית, הוא זוכה לראות את יד ה' המכוונת את המציאות.

גם ה"שפת אמת" הולך בכיוון זה, וכך הוא מסביר את תקנת חז"ל לקרוא את פרשת זכור בשבת: וחז"ל קבעו לקרות בשבת קודש פרשת זכור. מכלל שבשבת קודש הזמן למוחקו,[5] וכן כתוב ו"והיה בהניח"[6] כו'. כי בשבת קודש באים למקור החיות, מקום הזכירה, דכתיב "זכור את יום השבת" (שמות כ', ז). והוא לקבל עיקר חיות התורה שיש בכל איש ישראל תוך עומק הלב, כדאיתא בשבת ניתנה תורה (שבת פו:). ("שפת אמת", פרשת זכור, תרל"ד).

ה"שפת אמת" מסביר שמשמעות הזכירה היא מפגש עם השורש, עם עומק הלב. הפירוש של "זכור את יום השבת" הוא הזמנה למפגש פנימי של האדם עם התורה, בבחינת שבת שגנוזה בעומק הלב. זהו הזמן המתאים למחות את עמלק, שמייצג את מגמת הניתוק והפרוד בין העולמות ההפוכה מהזיכרון.

יהיה רצון שנזכה למחות את "קליפת עמלק" שבתוכנו, ויהיה ה' שלם וכסאו שלם במהרה בימינו.

(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1]   על פי שיר השירים רבה, א', א, ח; עירובין כא:.

[2]   ר' אברהם מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר".

[3]   הכוונה היא למדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא, סימן י"ח:

ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמר כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, כביכול כאילו כנף מכסה את הפנים, אבד זרעו של עמלק מן העולם, ניטלה הכנף. שנאמר "ולא יכנף עוד (את) מוריך" וגו' (ישעיה ל', כ).

[4]  "מה שתחת כנף הלבוש", דהיינו שזוכה לגלות את ההסתר, ולראות את יד ה' המכוונת את המציאות.

[5]   כלומר שבת היא היום המתאים למחות את זכר עמלק.

[6]   הפסוק המלא הוא "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כ"ה, יט). ה"שפת אמת" דורש שהכוונה ב"והיה בהניח" היא לשבת, יום המנוחה.