"ועשית מזבח מקטר קטֹרת"
בסוף הפרשה שלנו אנו קוראים על ציווי שלכאורה אינו נמצא במקומו – הכנת מזבח הקטורת: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (שמות ל, א)
בפשטות, מקומו של המזבח היה ברשימת כלי המשכן שהופיעה בפרשת תרומה. מדוע הציווי עליו מופיע במנותק משאר הכלים, לאחר שנראה היה שתמו ההוראות בנוגע לבניית המשכן?
בעל ה"משך חכמה" מבאר זאת על ידי הקישור לפרשת הכיור, עליו מצווה משה מיד לאחר מכן. בשניהם, מדובר בכלים שאינם 'לעיכובא' בעבודת המשכן: ניתן לקדש ידיים ורגליים בלא כיור, ואפשר להקטיר קטורת על הרצפה. ברם, אנו נלך בעקבות פירושו של הרמב"ן, הכותב כך:
ועשית מזבח מקטר קטורת – הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל. אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם.
וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט.), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י), מן וחרה אפי (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן (פסוק ו) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה, כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת ויקהל (להלן מ ה), אבל הוא להורות על ענינו: (רמב"ן על אתר)
הרמב"ן מנמק את הדין בכך שהקטורת קשורה באופן מיוחד להשראת השכינה במשכן, לאחר שהושלמה מלאכתו. הוא מוסיף ומבאר שיש בקטורת סוד מיוחד, שנמסר למשה רבנו וקשור למידת הדין – היכולת לשכך את חמתו של הקב"ה ולהגן על עם ישראל. דבר זה מודגם בהתמודדות עם המגפה שהכתה בעם לאחר מעשה קרח ועדתו, אז אהרן, בציווי משה, הקטיר קטורת ובכך כיפר על העם ועצר את המגפה. לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא חלק מהותי מתפקיד המשרתים בקודש – כברכתו של משה לשבט לוי, "ישימו קטורה באפך". מעלתם של הלוויים היא בנתינת הקטורת המשככת את חמתו של הקב"ה.
אולם, הקשר של הקטורת למידת הדין עלול לגרור תוצאות הרות אסון: כך למשל במקרה של בני אהרן, שקיפחו את חייהם בעקבות הקרבת קטורת זרה שלא הייתה רצויה. מה גורם לקטורת להיות מה שהיא?
יחודה של הקטורת
כאמור, הקטורת היא כלי המצוי מחוץ לכללי המסגרת ההלכתית השגרתית: דבר זה מבאר את מיקומו של מזבח הקטורת, רק לאחר הציווי הפורמאלי על בניין המשכן. הקטורת אמורה לשמש ככלי לעתות משבר, כזה שאינו מצוי באף אחד מארבעת חלקיו של השולחן ערוך ובמידה מסוימת אף מנוגד להם. ככזה, השימוש בה כרוך בסיכון גדול – אם נעזרים בה כראוי אז גדול כוחה להגן על העם, אך שגיאה קטנה בפעולה והתוצאות יהיו הרות אסון כלפי המקטיר.
דבר זה ניתן להסביר מתוך התייחסות לאופיה המציאותי של הקטורת. הקטורת היא תערובת של צמחי בשמים שנכתשו יחד לאבקה, וניתנת על גבי גחלים לוחשות. המקטיר אמור לפזר את הקטורת באיטיות ובהדרגה, כך שהיא תישרף ותעלה ענן עשן ריחני; אך פיזור לא נכון שלה עלול לכבות את הגחלים כליל – או להיפך, להפוך לאש בוערת של ממש, שעשויה 'לקפוץ' ולכוות את פניו של המקריב. במה הדבר תלוי, מתי תהיה הקטורת חומר מכבה ומתי מבעיר? נראה שהכל תלוי באיזון – תרתי משמע: יותר מידי גחלים, והאש תקפוץ; יותר מידי אבקה ולא יעלה ענן כלל. רק על ידי יחס מדויק בין קטורת לבין גחלים יעלה ענן קטורת מבלי לגרום כל נזק.
מעבר לשאלה המציאותית, במישור הרוחני הכל הולך אחר הכוונה: האדם שיכוון כוונה שגויה יכוה מן האש; רק אם יצליח לכוון כוונה טהורה ונכונה, יעלה ענן הקטורת. נדב ואביהוא, ומאתיים מקריבי המחתות מעדת קרח, לא כיוונו כהלכה ונאכלו בידי האש. אהרון כיוון כהלכה, ואכן בזכותו נפסקה המגיפה. החילוק דק כחוט השערה: מחשבה אחת תהיה כוונה ראויה לקטורת, שתגרום לריבוי רחמים על עם ישראל; וחברתה עלולה לגרום לתוצאה הפוכה, ולמותו של המקטיר.
לכן מובן מדוע שיאה של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא הקטרת הקטורת. ביום הקדוש ביותר בשנה, במקום הקדוש ביותר, "מככבת" הקטורת. ביום זה מכפר הכהן על המקדש כולו. רעיון זה מצוי מחוץ למערכת ההלכתית הרגילה, ולכן עיקרו הוא לא אחר מאשר הקטורת.
השימוש בקטורת בעתות משבר
על פי הבנה זו, ניתן לבאר את אחד הסיפורים התמוהים בתנ"ך, המובא בדברי הימים: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְהוָה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים. (דה"ב כו, טז-יח)
השאלה זועקת לשמיים: עוזיהו, שהיה מלך צדיק ומוצלח (כמתואר בחלקו הראשון של הפרק), מה ראה לעשות שטות זו? בנוסף, מה פשר העונש בו נענש: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. (שם, יט-כא)
אין לנו אלא לבאר על פי הסברנו: עוזיהו מצוי היה במצב משבר. בעת חירום זו, הוא נזקק למעשה החורג מן המסגרת הרגילה – ולכן רצה להקטיר קטורת. אולם, מכיוון שלא הייתה כוונתו נקייה מספיק, נכווה מצחו בידי האש. כוויה זו נהפכה בהמשך לצרעת המכוה, שנותרה בבשרו עד יום מותו.
ישנו מלך אחר בו מתואר מקרה דומה. בימיו של חזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על ירושלים. שם, הוא שולח ביד רבשקה עבדו ספר איומים בכדי לשבור את רוחם של יושבי ירושלים. אז, מתאר הנביא מעשה חריג בכל קנה מידה: וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם וַיַּעַל בֵּית ה' וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה'. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. (מל"ב יט, יד-טו)
חזקיהו נוטל עמו את הספר שכתב רבשקה, ועולה עמו לבית ה'. מכך שחזקיהו פונה אל ה' כ-"יושב הכרובים" מסתבר שהוא פתח את הפרוכת בכניסה לבית קודש הקודשים. אין ספק, שחזקיהו מרגיש כאן תחושת חירום המצריכה פעולה קיצונית המצויה מחוץ לכל מערכת הלכתית הגיונית.
הנביא לא מציין במפורש שחזקיהו הקטיר קטורת, אך הדברים אולי נרמזים בהמשך הסיפור. בפרק הבא, מסופר לנו שחזקיהו חלה במחלה קשה, והנביא מבשר לו שמחלה זו תביא למותו. אמנם, לבסוף סולח לו ה' ומוסיף לו חמש עשרה שנות חיים; ובתיאור ריפויו של חזקיהו אנו קוראים כך: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי. (שם כ, ז)
נשמע שמחלתו של חזקיהו היתה קשורה בשחין, שכנראה הגיע לכדי נמק מסכן חיים שהתפתח בגופו. המונחים של שחין, מכווה וצרעת כולם קשורים זה בזה, ונדמה שאין זה רחוק להניח שבדומה לעוזיהו, גם הוא נפגע בעקבות עמידתו לפני ולפנים, בבקשה לכפר ולהגן על עם ישראל בשעת המשבר הנורא. הנביא אינו מפרט מדוע עוזיהו נותר בצרעתו, בעוד חזקיהו נרפא ממנה, ונדמה שאין ההבדל נעוץ אלא בשאלת המחשבה והכוונה המתאימה. כפי שראינו, הקטרת הקטורת היא פעולה חריגה וגורלית המצריכה איזון ודיוק מירבי, במעשה כמו גם במחשבה; אם תעשה הפעולה מתוך כוונה גמורה לשם שמיים היא תתקבל, וגדול כוחה להגן בשעות מצוקה ומשבר. אולם אם חלילה תתגנב פנימה אפילו בדל מחשבה זרה, עלול כל המעשה להידחות, והמקטיר נמצא מתחייב בנפשו.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת תצוה ה'תשע"ט. השיחה סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).