מוסר אבות ותורת בנים
א.
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (סימן: דמשמ"ק ס"ק). בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. הולך תמים – זה אברהם, דכתיב: התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק – כגון אבא חלקיהו. ודובר אמת בלבבו – כגון רב ספרא. לא רגל על לשונו – זה יעקב אבינו, דכתיב: אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. לא עשה לרעהו רעה – שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו – זה המקרב את קרוביו. נבזה בעיניו נמאס – זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים. ואת יראי ה' יכבד – זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: (אבי אבי) רבי רבי, מרי מרי. נשבע להרע ולא ימיר – כר' יוחנן, דא"ר יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי. כספו לא נתן בנשך – אפילו ברבית עובד כוכבים. ושוחד על נקי לא לקח – כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. כתיב: עושה אלה לא ימוט לעולם, כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר: מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמרו ליה: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב, אפילו בחדא מינייהו; דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא: אל תטמאו בכל אלה, התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא? אלא לאו באחת מכל אלה, הכא נמי באחת מכל אלו. בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב: הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. הולך צדקות – זה אברהם אבינו, דכתיב: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ודובר מישרים – זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים. מואס בבצע מעשקות – כגון ר' ישמעאל בן אלישע. נוער כפיו מתמוך בשוחד – כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. אוטם אזנו משמוע דמים – דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, כגון ר"א ברבי שמעון. ועוצם עיניו מראות ברע – כדרבי חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. וכתיב: הוא מרומים ישכון [וגו']. בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך. עשות משפט – זה הדין. אהבת חסד – זה גמילות חסדים. והצנע לכת – זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא – אמרה תורה: והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה. חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אימא: דרשוני בכל התורה כולה! אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה. (מכות כג: – כד.)
נמצא מתרי"ג בתחילה נתמעטו המצוות והלכו הלוך וחסור עד למצווה האחת זו שהעמיד עליה חבקוק – "וצדיק באמונתו יחיה". מה ראו נביאים בישראל להפחית מן התרי"ג?
מבהיר רש"י – "שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כל כך אין לך אדם שזוכה. ובא דוד והעמידן וכו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו, וכן כל שאר דורות של מטה הולכים וממעטין אותו".
ואכתי מקום לתמיהה: הן מקובלים אנו כי זאת התורה לא תהא מוחלפת, ואין כוח לאיש – גם לנביא – להוסיף או לגרוע.
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. (רמב"ם יסודי התורה ט: א)
כיצד אפוא ניתן להבין שפחתו הם חלילה מן המצוות? ולכשתתבונן תראה לכאורה שתחת מצוות שהחסירו הוסיפו אחרות תחתיהן, שאינך מפורשות בתורה. נמצא ראשונות בטלו ובאו אחרות תחתינה, חלילה?
ב.
כבר דנו בשאלה זו קדמונים ובעקבות דבריהם ניתן אולי עוד להוסיף ולפרש. התמעטו הדורות – הבהיר רש"י. אלא שיש לירד לשרשה של התופעה ולהבין ירידת דורות זו מהיכן היא נובעת, ומהן גילוייה לגבי תורה ומצוותיה. אפשר ואף זה מכלל הירידה, שדורות ראשונים גדולים היו וראייתם בהירה הייתה. ראו את המאור שבתורה מבעד לכל מצווה ומצווה ואילו דורת אחרונים כהתה עינם מראות אור בכל מצווה – מצוות פרטיות לא נשתקפו להם כחלק מן המכלול הגדול של תורה אלא כפרטים מנותקים בחינת "צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם. לכך ביקש דוד כללים שהמאור שבתורה נשקף מהן ביותר. ביקש, מצא והעמידן על י"א ואותן קבע כהנחיה לפני המבקש לשכון בהר הקודש ולגור באוהלו של מקום. נתמעטו הדורות יותר העמידן ישעיה על ששה, וכן הלאה.
או שמא כלך להסבר אשר כזה. אפשר לו לאדם לקיים מצוות ולבו ריק והוא מנוער מתורה של אמת ומצוותיו מעשים מתים חסרי חיות פנימית, נמצא הרי הוא כנבל ברשות התורה אודותיו דיבר הרמב"ן בדבריו המפורסמים בריש פרשת קדושים. משמתמעטים הדורות יש להאיר מחדש רוחה של תורה ותוך כר להבליט אי אלו עיקרים שבמעשה, אלו המבטאים ביותר רוחה ומגמתה של תורה. מבקש אתה לעמוד על נשמת המצוות – הרוח המעמידה שבהם – "בא… והעמידן על…" – לך אצל אותם שמנה דוד או שאמרו ישעיהו והושע, עד לגילויו של חבקוק "וצדיק באמונתו יחיה". דורות גדולים ידעו כדוד כי "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קי"ט, פ"ו) האחרונים כבר לא ראו אמונה ככל מצווה ומצווה, יש על כן לחשוף בפניהם העיקר הגדול שהכל תלוי בו – אמונה היא חיותן של המצוות כולן, וחיותן של המקיימם. "וצדיק באמונתו יחיה".
ג.
תאמר, דברים אלו חידושים של נביאים הם? אפשר כי כבר היה לעולמים. דוק ותשכח, לחלק מן המצוות המנויות במאמר זה נספחה דוגמא. אם דורות ראשונים אברהם ויעקב, ואם מדורת אחרונים התנאים והאמוראים, אלא שהפרש יש. כשמזכיר ר' שמלאי ראשונים אומר "זה אברהם", "זה יעקב" ואילו לגבי אחרונים נוקט לשון "כגון", "כגון אבא חלקיהו; כגון רב ספרא".
אפשר כי אכן האבות הם היו לעיניהם של נביאים כשדיברו על הכללים. ואפשר וזוהי תורת האבות שקיימו קודם שניתנו תרי"ג מצוות למשה בסיני.
נמצא ספר בראשית ספר של כללי התורה, כללים שנהגו בהם אבות האומה מעצמם, "זה אברהם…זה יעקב". משהפכו ישראל לעם על אלפיו ורבבותיו או אז צורך להט בהרבה פרטי מצוות ואיסורים, ועם זאת תורה אבות ראשונה לא זזה ממקומה. לימים יבואו נביאים ויעלוה מחדש על נס.
ד.
עתה יש להידרש לבעל המאמר ר' שמלאי. עוד כמה דרשות מצאו לו, והתבוננות תגלה שכולן הולכות אצל מקום אחד:
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים – הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר: בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר – ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה. (נידה ל:)
א אנכי ה' אלהיך, הה"ד (דברים ד) השמע עם קול אלהים, המינין שאלו את ר' שמלאי א"ל אלוהות הרבה יש בעולם אמר להם למה אמרו לו שהרי כתיב השמע עם קול אלהים, אמר להם שמא כתוב מדברים אלא מדבר, אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה רצוץ לנו מה אתה משיב, חזר ר' לוי ופירשה אמר להם השמע עם קול אלהים, כיצד אילו היה כתוב קול ה' בכחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח, בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן, (שמות רבה פרשה כט)
כל אחד למד תורה המתאימה לו, אין צורך לומר בלימודו האישי שקודם יצירתו, אלא אף מהיותו מקבל תורה כחלק מכנסת ישראל כולה.
אפשר ושמו של החכם ר' שמלאי משקיף מה. שמלה ייחודית היא לו ללובש ובאה לשקף את המאפיין האישי. (מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין…", שכן שלא כבימנו שהשמלות מבית היוצר יוצאות ומשותפות הן לרבים הרי הקדמונים, כל אחד היה תופר שמלותיו לעצמו). האדם ניכר בשמלתו שלו. אכן השמלה אינה קבועה ויש והאדם משנה שמלותיו בהתאם למצבו ולדרגתו (עיין שינויי הבגדים אצל יוסף). תורה אחת, והיא תואמת מידותיו של כל דור ודור וכל אחד ואחד.
(הרב יהודה שביב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. מאמר זה יצא לאור בדף קשר שבת של הישיבה פרשת שמות, י"ז בטבת תשמ"ו, גיליון מס' 28. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)