ואני בבאי מפדן

הדפסה

בתחילת פרשת ויחי קורא יעקב ליוסף ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים. יוסף נשבע ובכך מסתיימת הפגישה.
לאחר זמן מתרחשת פגישה שנייה – "ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה". יוסף מבין שזו פגישת פרידה ומביא את שני בניו עימו. יעקב מתאר שה' נראה אליו ומברך אותו בברכת העם והארץ ואז מתייחס יעקב לשני בני יוסף ואומר שהם יהיו כראובן ושמעון. בנקודה זו אומר יעקב: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם".
המפרשים התחבטו בשאלה מה הקשר של פסוק זה לעניין הקודם. מדוע מזכיר פתאום יעקב את מותה של רחל. הרשב"ם טוען שכיון שמות רחל אירע לאחר ברכת ה' ליעקב, נזכר כאן יעקב במאורע טרגי זה. כלומר, יש כאן המשך אסוציאטיבי לדברי יעקב. רש"י מסביר שיעקב מתנצל על כך שהוא מטריח את יוסף לקברו בכנען ואילו הוא עצמו לא קבר את רחל שמתה בדרך. פרשנים נוספים אימצו פירוש זה ובכל זאת הוא קשה במקצת, כי בקשת יעקב ליוסף לקברו בכנען, היתה בפגישה הקודמת ולא מוזכרת עתה כלל.
כדי להבין את ה"דו שיח" שבין יעקב ליוסף, ניתן להניח שהתנהל ביניהם שיח נסתר בנושא ההמשכיות של בית יעקב.
יוסף הבין שבמאבק בינו ובין האחים – יצא הוא כמנצח. יכול להיות שהמאבק בין יוסף והאחים התמקד בשאלה מי ימשיך את השושלת ומי ייפלט. האחים ניסו למכור את יוסף ולסלקו והנה הוא חוזר כמנהיג וכמלך. יוסף מגיע, אם כן, עם שני בניו כדי לקבל את הברכה הראויה – ברכת אברהם, ברכת הזרע והארץ, הברכה המבהירה כי אכן הוא הממשיך.
אכן, תחילת דבריו של יעקב היא בדיוק לפי התכנית: "ויאמר יעקב אל יוסף א-ל שדי נראה אלי בלוז… ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך… ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם". אפשר לעצור כאן לרגע ולדמיין כיצד יוסף מבין את דברי יעקב. הוא חושב, שכמו שאירע עד כה, יבחר בן אחד כממשיך ושאר הבנים ידחו. לפיכך, אפרים ומנשה יבחרו, וראובן, שמעון ושאר האחים ידחו. אולם יעקב מפתיע את יוסף. "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". המשפט הזה מבהיר פתאום ליוסף, שיעקב רואה את הכל אחרת. לא יוסף הוא הנבחר ובניו הם הממשיכים, אלא כל הבנים ביחד ממשיכים את יעקב כשבט מאוחד ולא פרי מדיניות בחירה.
לא קשה להבין את האכזבה וההפתעה של יוסף. הוא הרי בנה של רחל, האם העיקרית, האם האהובה. כל שאר הבנים נולדו אך ורק "בדרך" אל רחל ואל ילדיה, האם לא טבעי שהוא יהיה הממשיך?
יעקב מבין את מבוכתו של יוסף והוא עונה: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך…", כלומר: גם אני חשבתי מלכתחילה כמוך, אבל התכנית השתנתה, השינוי קרה עם מותה של רחל בדרך. מותה של רחל לא היה רק בבחינת אסון אישי ליעקב, זה היה גם מפנה יסודי בכל תפיסתו את מהלך ההתפתחות של עם ישראל.

אי אפשר לאיש בלא אישה
כדי להבין נקודה זו עלינו לחזור לפרשת המאבק שבין יעקב והמלאך, עם שיבתו לארץ. זוהי ללא ספק פרשה מופלאה והיא נפתחת במילים "ויותר יעקב לבדו". מילים אלה רומזות לכך שמישהו היה חסר, מישהו שיכול היה להיות לעזר ליעקב במאבק הקשה.
פרשה מופלאה אחרת ודומה במידת מה, היא פרשת משה במלון. "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד', כד). משה נמצא בעיצומו של תהליך שליחות מאת ה' והנה הוא מאוים, בדרך, אמנם באופן מאוד לא ברור אבל ודאי שהאיום מסוכן מאוד. מי שמצילה את המצב זו ציפורה. היא נוטלת את הצור, מלה את עורלת בנה ובכך מצילה את משה.
גם יעקב נמצא בעיצומה של שליחות מאת ה', השיבה לארץ כנען. גם יעקב מאוים והנה הוא נותר לבדו. בת זוגו היתה חסרה לו – רחל.
אילו רחל היתה נמצאת עם יעקב – יכולים היו לדחות בכוחות משותפים את האיום שבדרך. הצליעה של יעקב לאחר המאבק מבטאת את העובדה שיעקב אכן נפגע במאבק. מותה של רחל בהמשך, מבטא את הפגיעה בצורה החמורה ביותר.
חז"ל אומרים לנו כי הנאבק עם יעקב היה "שרו של עשיו". מי שיכול להילחם עם שרו של עשיו אלו "שריהם" של יעקב ורחל. יעקב ורחל מייצגים עולמות רוחניים עליונים, יעקב מייצג את האור הא-לוהי הרוצה לשרות בעולם ואילו רחל מייצגת את העולם המקבל את האור העליון. בעבר הצליח הנחש למנוע את הקשר בין אדם וחוה, חטא העגל הפריד בין ישראל לאביהם שבשמים ועתה "שרו של עשיו" נלחם באיחוד המביא לתיקון המלא.
הנחש האורב בדרך נלחם כנגד הזוג. הוא יכול לנצח כשהם לחוד, בני ישראל היו ללא משה כשחטאו בחטא העגל, וחוה נמצאת ללא אדם כשהנחש משיאה לאכול מן העץ. גם כאן נפגע יעקב כשהוא לבדו. אכן הפגיעה ביעקב היא חלקית בלבד – והוא צולע על ירכו, אבל הפגיעה העקיפה קשה מאוד – רחל מתה.
יעקב מבין כי מותה של רחל מסמן בשבילו את העובדה ששעת התיקון השלם לא הגיעה. יעקב רצה לתקן תיקון מלא – ביחד עם רחל. מתברר שצריך ללכת בדרך אחרת. זוהי דרך המשתפת את לאה ואת בניה, וממילא גם את השפחות וילדיהן.

לאה ורחל – שתיהן בתיקון העולם
לאה היא עלמא דאתכסיא – "ועיני לאה רכות". רחל היא עלמא דאתגליא – "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". תהליך התיקון של העולם הוא תמיד מהפנים לחוץ, מהנסתר אל הנגלה. תיקון עולם מלא הוא תיקון טוטאלי שמביא את הארת הקדושה גם לחיצוניות. שאיפתו של יעקב, האיש ההולך במקומות החשוכים, האיש המתקן תפילת ערבית, ההולך בדרכים מסוכנות ומסובכות – להביא את האור והתיקון לכל מקום. רחל היא בת זוגו. הקשר ביניהם, איחוד הבחינות הרוחניות שלהם יכול להביא לתיקון שלם.
יוסף הוא בנה הבכור של רחל, הממשיך הטבעי לבחינת רחל. יוסף גם הוא יפה תואר, מדבר שבעים לשון, וחי בין האומות. עם כל זה, יוסף שומר על טהרתו ושם שמים שגור בפיו. יעקב רואה ביוסף, למרות קלקוליו בנערותו, את הפוטנציאל הגלום באישיותו – "ואביו שמר את הדבר". יוסף יוכל להביא את התיקון השלם, הוא יוכל להביא את אור הקדושה הפנימי על פני מרחבים גדולים, לתקן את העולמות הרחוקים אליהם הוא מגיע. זו היתה תקוותו של יעקב. אולם תהפוכות המאורעות שעברו, הן על יעקב והן על יוסף, הבהירו ליעקב שהחלום עדיין לא יכול להתגשם. ראשית ההתפוררות היתה עם מותה של רחל בדרך, המאורעות שלאחר מכן חיזקו והבהירו ליעקב, כי דרך התיקון סבוכה וקשה.
במובן מסוים, פרשה זו חוזרת על הדברים שקרו עם יצחק ועשיו. גם יצחק היוצא לשוח בשדה, יודע להעריך את עשיו – איש השדה. הוא איננו מושפע מהתנהגותו החיצונית הגסה, ומצליח לראות בו את הקדושה הפנימית המכונסת בקרבו. כשעשיו שואל כיצד מעשרים את התבן והמלח, יצחק לא מפרש את זה כערמומיות, אלא כשאלה עמוקה: "האם גם בתבן, בעולם החיצוני קיים משהו מן הקדושה?". עשיו, איש השערות, רואה את עצמו כחיצוני אבל בתוכו קיים זיק קדושה עליון. יצחק מקווה לחשוף את אותו האור ולהביא את התיקון השלם. יצחק מריח את ריח בגדי עשיו: "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' " (בראשית כ"ז, כז). אולם פעולתה של רבקה הפועלת על פי הנבואה "ורב יעבד צעיר" (כ"ה, כג) מבהירה כי עשיו אינו ראוי עדיין. פער עצום וגדול קיים בין בחינתו החיצונית והפנימית. יעקב, איש תם, יושב אוהלים יכול לגלות נקודה פנימית עמוקה. אמנם הוא באוהל, במקום המצומצם והמוסתר אבל אצלו יש התחברות של עולמות.
יוסף דומה מבחינה מסוימת לעשיו – בנטייה שלו לחיצוניות. אכן אצל יוסף התקרבו עד מאוד שתי הבחינות – בחינת הקדושה הפנימית ובחינת החיצוניות. בכל זאת – לא הגיעו לכלל אחדות. יוסף מופיע מצד אחד כמצרי לכל דבר, בשמו, בנישואיו ובהתנהגותו, ומצד שני שומר על קדושה עליונה ובלתי מתפשרת.
מול דמות זו מתחדדת מאוד דמותו של יהודה. יהודה מתפתל עם המציאות, ומעורב בכל פרטיה. יהודה מחבר את הפנימי והחיצוני, יהודה חוטא וחוזר בתשובה ומתגלה כמנהיג בעל עוצמה שכל אישיותו פועלת בתוך סבך המאורעות, בתוך תוכם של המאורעות החולפים: "ויאמר יהודה צדקה ממני", "ויגש אליו יהודה".
חיבור הפנימי והחיצוני מגיע ביהודה לכלל מימוש, עם כל הקשיים והלבטים. הוא קורה בתחום המצומצם "ואת יהודה שלח… להורת לפניו גשנה" (מ"ו, כח), תחומו של יהודה צר מתחום ההתפשטות של יוסף אבל אצלו יש חיבור.
יכולים אנו עתה לשוב לדבריו של יעקב ליוסף. יעקב מבהיר ליוסף כי הקליפה, המחיצה המפרידה בין העולמות שאינה נותנת לחבר את יעקב לרחל, לחבר את הפנימיות לכל מרחבי העולמות החיצוניים – קליפה זו עדיין בתוקפה. דרך ארוכה צריך עוד לעבור עד שהקדושה תתפשט על פני כל העולמות. אולם צעדי תיקון נעשו. יהודה מגיע לחיבור העולמות בתחומים מסוימים, ויוסף, שלא כעשיו, נכלל בקדושה. אולם, התיקון יעשה על פי שניהם, זה מצידו וזה מצידו.
לפי זה יכולים אנו להבין את התהליך בעת הגאולה. משיח בן יוסף מקדים את משיח בן דוד. השלב של משיח בן יוסף הוא שלב של הכנת הצד החיצוני, כאשר עולם הקדושה פועל רק במסתרים: "טב מלגאו וביש מלבר". זהו שלב המוביל אל עולם משיח בן דוד, שהוא עולם יותר מצומצם אך אחדותי, שבו חברו העולמות. בשלב שאחר כך, מתחיל העולם האחדותי והמצומצם להתרחב הלאה והלאה, לאותם מרחבים שבהם עדיין היה נחלק, הקודש יקדש את החול ומחנה הקדושה יתפשט מתחום אלפיים אמה לתחום של י"ב מיל.

(הרב הלל רחמני. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. יצא לאור בדף קשר שבת פרשת ויחי, י"ד בטבת תשנ"ט, גיליון מס' 685. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)