אות קין
א. השורש
שני אבות קדומים לנו: האחד – אדם הראשון, אבי כל בני האדם, והשני – יעקב, אבי כל בני ישראל. מדוע היה צריך הקב"ה לפצל בין שני השרשים? מדוע לא היה אדם גם אביו של של עם הסגולה? המדרש מגלה לנו טפח מן התשובה: ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י"ב שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות האדם' – אמר הקב"ה, ב' בנים נתתי לו ואחד הרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י"ב שבטים? 'ויאמר לאדם' – לא לאדם אני נותן אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם' מניין ז"ה: ז' – שבעה, ה' – חמישה הרי י"ב (ב"ר כ"ד, ה').
לכאורה, התשובה מובנת. חטאו של קין גרם לדחיית הבחירה עד לדורו של יעקב. אך האם אמנם בני יעקב עצמם היו ראויים לכתר נכבד זה? הלא גם הם ניסו לרצוח את אחיהם הקטן, יוסף! כדי להבין סוגייא זו נחדד את ההשוואה ביו קין לבין יוסף ואחיו.
ב. הענף
שני בני זקונים: הבל ויוסף. שניהם רועי צאן – "ויהי הבל רועה צאן" (בראשית ד', ב'); ויוסף "היה רועה את אחיו בצאן" (שם ל"ז, ב'), ושניהם נפלו קרבן, בהקשר ישיר לעיסוקם, לקנאתם של אחיהם הגדולים. קין קם על הבל והרגו; האחים התנכלו ליוסף להמיתו, ורק בהתערבותם של ראובן ויהודה ניצול ונמכר למצרים. בשני המקרים עשו החוטאים תשובה: "ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשוא" (שם ד', י"ג). "פגע בו אדם הראשון אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך היא כחה של תשובה – ואני לא הייתי יודע!" (ב"ר כ"ב, י"ג)
גם אחי יוסף שבו מחטאם: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת (בראשית מ"ב, כ"א)
אך כלום אפשר אפשר להשוות את תשובתו של קין, המתחמק מהודאה ישירה בחטא (ועל כן אומר המדרש על קין: "יצא כמפריס ומרמה בבוראו" (ב"ר כ"ב, י"ג)), לתשובתם של האחים, שכבר בחטא החלו להכיר בחומרתו, ובמקום להרוג את יוסף הסתפקו במכירתו? אנו יכולים לחוש מקצת מייסורי הנפש שעברו על בני יעקב מעוצמת דבריהם שטופי האשמה, וגם רבותינו, בעלי המדרש, ראו את ליבם הכן של השבטים בדברם: וירדו אחי יוסף – בני-ישראל צריך המקרא לומר, אלא בתחילה לא נהגו בו באחווה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואמרים אימתי נרד למצרים ונחזיר את אחינו לאביו. וכשאמר להם אביהם לירד למצרים נתנו כולם דיעה אחת להחזירו (ב"ר צ"א, ו').[1]
ג. הפרי
ההבדל בין תשובת קין המפוקפקת לתשובת השבטים התבטא גם בעונשם האישי. קין גלה לארץ נוד (בראשית ד', ט"ז), אך החוק הקדום – נפש תחת נפש – לא נגנז, הוא רק נדחה עד לימי המבול. לאחר שבעה דורות כלה כל זרעו של קין במים ששטפו את הארץ, וגזירת "כי שבעתיים יוקם קים" (בראשית ד', כ"ד) – גמולו הסופי של הרוצח הראשון – קוימה במלואה. (עיין ברש"י שם). אף על השבטים נגזרה גלות.[2] אולם, תשובתם בטלה את חציו השני של העונש. מי פרעה, שלא כמי נח, לא הכריתו את בני-ישראל. למרות הגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א', כ"ב) – "וייטב א-להים למילדות וירב העם ויעצמו מאד" (שם כ'). תיקון המכירה הושלם בהחזרת עצמות יוסף ארצה: "כך אמר להם הקב"ה לשבטים – מכרתן את יוסף החזירו עצמותיו למקומן" (ב"ר פ"ה, ג'). ובזכות תיקונו הסופי של החטא ניצלו בני-ישראל מהמים שאיימו עליהם שנית: "בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל. הדא הוא דכתיב 'הים ראה וינוס'" (ב"ר פ"ז, ח'). לא לחינם הלך משה לחפש את עצמות יוסף בליל הגאולה – על שכמו מוטל היה תיקון חטא אבותיו. (עיין תוספתא סוטה פ"ד).
ד. "עולם חסד יבנה"
רק על דבר אחד נותר לנו לעמוד: מדוע כל אבות העולם התנסו בחטאים קשים מעין אלו? האם לא היינו מצפים שהורי המין האנושי ועם-הבחירה יהיו אנשים שלמים בדעתם ובמעשיהם? המדרש מספר לנו על עיצוב המשפחות בדור השני ליצירה: "ר' מיאשא אומר נולד קין ותאומתו עימו, נולד הבל ותאומתו עימו (ועימן התחתנו). אמר לו ר' ישמעאל, והלא כבר נאמר 'ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו'! אמר לו, מתוך הדברים האלה תדע לך שלא היו נשים אחרות בעולם שישאו להם, והתירן להם. ועל זה נאמר 'כי אמרתי עולם חסד יבנה' – בחסד נברא העולם עד שלא נתנה תורה (פרקי דר' אליעזר, פרק כ"א)
וציר ההשוואה בין אבות העולם ואבות האומה נמשך: ר' יהודה אומר לאחיותיהן נישאו השבטים, הדא הוא דכתיב 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו' (ב"ר פ"ד, כ"א)
ואם לגבי השבטים מדובר במדרש בלבד, הרי אנו יודעים ממקרא מלא שמלכות ישראל מקורה מזיווג של יהודה עם כלתו, תמר, ודורות רבים לאחר מכן – בחטאם של דוד ובת-שבע. סוד "עולם חסד יבנה" [חסד = גילוי עריות: "ואיש אשר יקח את אחותו… חסד הוא" (ויקרא כ', י"ז)] רומז לנו על הפתרון: דווקא בעליה מתוך תהומות החטא, דווקא בהתמודדות העזה עם הטומאה, דווקא באלו ייבנה העולם. מקורם של המין האנושי ועם-הבחירה הוא דווקא בגילוי עריות, כדי שיתעלו מההתמודדות עם עבר זה. יהודה, עליו אומר אביו "מטרף בני עלית – מטרפו של יוסף עלית ונתעלית, מטרפו של תמר עלית ונתעלית" (ב"ר צ"ח, ז') דווקא הוא זכה למלכות שנתגלמה בבית דויד ש"הקים עולה של תשובה". קין, שלא הכיר את דרך התשובה השלמה, המעולה – טבעו בניו במצולות. השבטים, שעוונם הנורא היה להם כח מניע להתעלות, שאולי חסרה להולכים על מי מנוחות שמעולם לא טעמו טעם חטא, זכו להיות אבותיו של עם הנצח. במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד – ובתשובתם, הסירו בני-יעקב את אות קין ממצחם, ובמקומו הכתירם הקב"ה בעטרת מלכות: ויהי בעת ההיא – ר' שמואל בר נחמן פתח 'כי אנוכי ידעתי את המחשבות': שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקחת לו אישה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח (ב"ר פ"ה, א')
(הרב חיים נבון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. המאמר יצא לאור בדף קשר פרשת ויחי י"א בטבת תשנ"ד מס' 421. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] הרב מדן במאמרו "במקום שבעלי תשובה עומדים" (מגדים ב') מוסיף וטוען שכל פרשיות מכירת יוסף והירידה מצרימה סובבות סביב ציר תשובתם של האחים.
[2] הרי"ד סולובייצ'יק ב"דברי השקפה" (עמוד 31 – 32) מסיק אכן שגלות מצרים היא עונש ישיר על מכירת יוסף, ועיי"ש.