"האזינו השמים..ותשמע הארץ" – על שמיעה והאזנה
על שירת האזינו ? שירה גדולה ואדירה ? אומר הספרי: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, יש בה לשעבר, יש בה לימות המשיח, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הזה ולעולם הבא". ואכן, דברי השירה זכו לפרושים רבים, בהקשרים שונים. רבנו בחיי בעקבות הרמב"ן הדגיש כי השירה זאת מהווה נחמה גדולה והבטחה מבוארת, בענין הגאולה ואובדן עבודה זרה, ובנקמת ישראל מאויביהם, ובכפרת ישראל מעוונותיהם.
השירה החשובה הזאת ? אותה ציוה ה' את משה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ישראל שימה בפיהם" [וילך, ל"א, י"ט] פותחת בדברי משה: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". משה מעיד שמים וארץ מטעם כפול. האחד: משום שהם קיימים לעד [רש"י], והשני, שאותם עדים ? שמים וארץ ? יהיו הראשונים לתת שכר על קיום התורה [כהבטחת הכתוב: והשמים יתנו טלם..והאדמה תתן יבולה] או להעניש אם לא יקיימו התורה [כהבטחת הכתוב: ועצר את השמים..ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה], לפי העיקרון הקבוע בתורה של "יד העדים תהיה בהם בראשונה" [דברים, י"ז, ז].
ותהה הכלי יקר על הטעם השני שמביא רש"י, כיצד יכולים שמים וארץ להעיד? וכי פה להם? ומשיב כי עצם העובדה שהשמים והארץ ממשיכים להתקיים [ולא חוזרים לתוהו ובוהו] היא עדות נאמנה שישראל קבלו את התורה. ועצם קיום תפקידם לטובה [נותנים הטל ואת היבול] של השמים והארץ היא המעידה שישראל מקיימים את התורה.
ומדוע נקט משה לשון 'האזנה' ו'שמיעה'? האזנה ? היא הטיית אוזן לצליל קרוב או לקול מקרוב, בעוד שמיעה היא קליטת קול מרחוק. בעלי התוספות השוו את דברי משה כאן לדברי ישעיהו בפתח ספרו:"שמעו שמים והאזיני ארץ" [ישעיה, א,ב]. משה שאומנותו בשמים והיה מדבר עם שמים כאדם אל חברו, אמר: האזינו שמים, ואילו הארץ היתה רחוקה ממנו ? ולכן אמר שמעי ארץ. ישעיהו אמר ההיפך, כיוון שעמד על הארץ וראה שמים רחוקים ממנו. ועל דרך הדרש אוסיף לפרש, שמשה שהיה הכי קרוב לרוחניות הנעלה של דברי התורה, והיה במעמד הר סיני, אמר האזינו שמים. ישעיהו, מספר דורות לאחר מכן, היה רחוק יותר משיא הרוחניות וגדולת מעמד הר סיני, והיה קרוב יותר ממשה לענינים הגשמיים של העם ולכן נקט לשון "שמעו שמים".
ואולם החזקוני מפרש הפוך לשון האזנה ושמיעה. לדעת החזקוני, האזנה היא דוקא הקשבה ממרחק, ועל האדם להתאמץ ולהטות אוזן כדי לקלוט את דברי המשמיע, ואילו שמיעה מתייחסת לקולות שהאדם קולט באופן פסיבי ללא כל מאמץ. לדעת החזקוני, "משה רבנו היה באותו פרק רחוק מן השמים ועומד בארץ. לפיכך נתן 'האזנה' לשמים, כן מנהג הוא שאומר לאותו העומד רחוק לשון האזנה, שיטה אוזנו לשמוע לפי שהוא רחוק; ונתן 'שמיעה' לארץ שאין לומר לקרוב בלשון האזנה אלא בלשון שמיעה; אבל ישעיהו שהיה מדבר בשמו של הקב"ה, נתן 'שמיעה' לשמים 'והאזנה' לארץ".
וההגר"א בספר ישעיהו פירש את דברי הנביא ישעיהו "שמעו שמים והאזיני ארץ" כמתייחס לשני חלקי האדם: הגוף שיסודו בארץ והנפש שיסודה בשמים, וכנגדם שני חלקי תורה, תורה אשר בשמים והמצוות אשר בארץ. האדם המקיים תורה ומצוות מחבר שמים וארץ. ומביא את דברי חז"ל שדרשו מדוע הועדו שמים וארץ ע"י משה ודוקא ע"י הנביא ישעיהו בלבד? משום שמזמנין את העדים רק בעת נתינה ובעת גבייה [=נתינת הדין על הביצוע]. לכן נאמר לשון שמעו שמים והאזיני ארץ דוקא אצל הנביא ישעיהו, שכן משה נתן את התורה, וישעיהו הוכיח את עם ישראל בעת הגבייה על עוונותיהם.
בעל הטעם ודעת סבר שהאזנה "לשון שמיעה עמוקה היא, ותוספת התבוננות לשמיעת האוזן". ולמד הוא מכך ש:"ראוי שישים האדם אל לבו חפצי שמים, ולא יסתפק בשמיעה קלה לבד, אלא יאזין היטב להבין ולקלוט הדברים להשיבם אל לבבו, ורק בעניני הארץ שהם צרכי הגוף והחומר, די לו לאדם בשמיעה חיצונית גרידא, וזהו 'ותשמע הארץ' ". ומוסיף, שמשה נקט לשון דיבור ביחס להאזנה לשמים, לעומת אמירה ביחס לשמיעת הארץ, משום "דדיבור לשון קשה הוא ואמירה בדברים רכים", ולכן בעניני רוחניות אדם צריך לדבר דברים תקיפים וקשים, בעוד שבענינים גשמיים ? בעסקי העולם הזה והבליו ? די לו לאדם באמרי פיו, בלשון רכה יותר. ולא כפי שאנו נוהגים בפועל שנותנים חשיבות לטפל [לענינים הגשמיים] הארעיים תוך דחיית הענינים הרוחניים הנצחיים.
ונראה להוסיף על הדברים הנ"ל כי לשון האזנה ושמיעה נכונה להידרש בשני מישורים.האחד במישור המרחק הגיאוגרפי-פיזי, והשני במרחק הזמן והדורות. וכן יש לדרשה משני הצדדים: מצד המאזין/שומע ומצד המשמיע/מואזן. דברים גדולים וחשובים ? כדברי שירת האזינו ואף דברי ישעיהו ? שהם רלבנטיים לעבר, הווה ועתיד, יישמעו ויהיו מואזנים למרחוק, שמעם ותקפם יגיע לכל קצווי ארץ ? קרובים ורחוקים כאחד, והדם יהדהד בדורנו ובדורות הבאים כמו שהדהדו היטב בדורם של בני ישראל העומד בפתח הכניסה לארץ המובטחת ובדורו של ישעיהו הנביא.
המבקש שדבריו יקלטו למרחוק ? הן ע"י השומעים והן ע"י המאזינים, הן ע"י אלו שמטים אוזן קשובה לדברים והן ע"י אלו ששומעים אגב אורחא, צריך שלדבריו תהיה את התוקף והאמת הפנימית לעמוד בשינויי העיתים והמצוקות, שיהיו נכונים ורלבנטיים לאדם בימינו כמו גם לדור שבו הושמעו ולדורות הבאים. על המשמיע להתמקד במהות, בעיקר ולא בטפל, בנכון לדורות ולא רק בנכון לשעתו בלבד. ומצד האדם המקבל, עליו הן לשמוע והן להאזין. על האדם המקבל לשמוע לגדולים שבדורו כמו גם להאזין לדברי גדולים בדורות קודמים. עליו להיות קשוב הן לדברי המושמעים בסביבתו הקרובה והן אלו המגיעים מרחוק. ועליו להחליט לגבי כל דבר ודבר מהו מבכר לשמוע ומהו מבכר להאזין.
בפתח שירת האזינו מעביר לנו משה מסר חשוב הנכון לאורך כל הדורות. לעולם יש לבכר האזנה לדבר הרוחני שבשמים על פני השמיעה לדבר הגשמי שבארץ. ומסר ? חבוי יותר ? בדברי משה, כי הקשבה לדברי חכמים מדורות קודמים מחייבת הטיית אוזן קשובה יותר- האזנה, וזאת משום שהם רחוקים מאיתנו בציר הזמן. מטבע הדברים אנו שומעים יותר לדברים הקרובים אלינו. אדם קשוב לבעיות שלו עצמו, של משפחתו, של ארצו, של דורו ותקופתו; הוא פחות מטה אוזן קשובה ונכונות להבין את הדברים שקורים הרחק ממנו ? פיזית-גיאוגרפית במקומות אחרים ? או שקרו בעבר בדורות קודמים. בפתח שירת האזינו מלמד אותנו משה שדווקא האזנה לדברים שקורים במקומות אחרים ו/או בתקופות אחרות יכולה לשפר את חיינו בהווה ובעתיד. לפיכך, במישור הרוחני, אסור לנו להתייחס לדברי התורה ולמסריה כאילו היו רחוקים ? בזמן ובמקום מאיתנו ? ועלינו להאזין להם ולהפנימם בדומה לדברים שאנו שומעים ומטפלים בהם בהווה.
(נשלח ע"י יואב מיליס, לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)