יש קנין ליהודי בארץ ישראל
התורה יוצאת מגדרה ביחסה לקניית אברהם את שדה עפרון. היא מאריכה בתחילת פרשת חיי שרה בכל פרט מפרטי הקנין, ומסיימת: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (כג, יז)
ושוב בסוף הפרשה: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת" (כה, ט)
ושוב בפרשת ויחי: "…קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרן החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי לאחזת קבר" (מט, ל)
ושוב שם: "ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא" (מט, יג)
גם במקומות נוספים מאריך המקרא בקניית שדות. יעקב קונה חלקת שדה מיד בני חמור בשכם, והתורה מפרטת אף את המחיר.
ושוב בספר יהושע: "…בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (כד, לב)
כיוצא בו אריכות רבה בתאור קנין גורן ארוונה, מחירו והתעקשותו של דוד לקנותו דווקא בכסף. והרחבה גדולה בחז"ל על קנית עמרי את ההר מאת שמר, ההר שעליו נבנתה שומרון (מלכים א, טז): "מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר, ויקן את ההר שומרון" (סנהדרין קב:)
מהו העניין המיוחד שמוצאים התורה, המקרא כולו, ואף חז"ל בקניית שדה בכסף דווקא? שבחם של ארבעת המקומות שנקנו, מוכר וידוע. כולם זכו לשמש כערי ייסוד מלכות ישראל. בחברון, שקנאה אברהם, נוסדה מלכות דוד על שבט יהודה. לשם אמר לו הקב"ה לעלות כדי למלוך (שמואל ב, ב). בשכם, שקנאה יעקב, נוסדה מלכות עשרת השבטים לאחר פילוג הממלכה. שם היו אמורים להמליך את רחבעם, ובסופו של דבר המליכו את ירבעם (מלכים א, יב). בשומרון הקים עמרי את השושלת המרכזית והחזקה ביותר שמלכה בשבטי ישראל (שם פרק טז). וירושלים תובב"א היא בירת מלכות ישראל המאוחדת לנצח. ועדיין השאלה לא זזה ממקומה, מה ענין מלכות ישראל דווקא אצל שדה מקנה. בשלש דרכים ניתנת ארץ ישראל לעם ישראל.
א. כארץ מגורים:
"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" (שמות ו)
כך גרו האבות בארץ כגרים, תחת חסותם של מלכי כנען ומלכי ארץ פלישתים. גם לאחר שיגורשו מלכי כנען, נשארים בניהם של אברהם, יצחק ויעקב כגרים ועבדים בארץ. לא תחת חסותם של מלכי גויים, אלא תחת חסותו של מלך מלכי המלכים, בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה.
"כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה)
כמצרים ההופכים בימי יוסף לעבדי פרעה, דבר הבא לידי ביטוי ב: "והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם" (בראשית מז)
אף בני ישראל מצווים בשני מעשרות לאדונם, שהם חמישית התבואה.
ב. כארץ ירושה:
"ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו').
אם לעיל, בני ישראל נחשבים כעבדי ה' – כאן הם כבניו. הבן הבא מכח ירושה. ירושת הארץ קשורה בכל מקום לכיבושה במלחמה: "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יב).
אך המלחמה לה', הוא הכובש את הארץ בגבורתו ומורישה לבנו בכורו ישראל: "כגויים אשר ה' מוריש מפניכם" (דברים ט).
ועוד, חרבם של ישראל אינה אלא להתהדרות בלבד: "עם נושע בה' ואשר חרב גאותך" (דברים לג).
בשני אלו, בני ישראל מקבלים את הארץ לשבת בה מן הקב"ה, ולית להם מגרמם כלום. אך ישנה דרך שלישית של קבלת הארץ.
ג. קנין השדה:
הקנין, הבעלות על הרכוש, ניתנו לאדם. עליהם נאמר – "כי ה' אלקיך הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ה'). את החיל עשה האדם בכוחו שלו, שניתן לו מן הקב"ה. חוה, האומרת – "קניתי איש את ה'", משתפת עצמה במעשה היצירה. שדה מקנה הוא שדהו של האדם מכח מאמציו ומכח השקעתו. בשדה מקנה בארץ ישראל באה לידי ביטוי עצמאותו של ישראל כלאום, מלכות ישראל העצמאית, העומדת מכוחה שלה. מלכות עצמאית זו יש בה פגמים רבים, והנביאים מתריעים מפניהם. אך מכל מקום גם יתרונות לה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כ, כג)
בהמשך ננסה לברר מהם קווי האופי של מלכות ישראל הבאים לידי ביטוי באותם ארבעה שדות שנקנו בשכם, בחברון, בירושלים ובשומרון.
א. שכם:
נפתח בחלקת השדה שקנה יעקב, אף שלא היתה הראשונה לקנין. מעשהו הראשון של יעקב, לאחר שעבר את הירדן, היה לקנות את חלקת השדה מיד בני חמור אבי שכם. עיון בהמשך הפרשה מורה, שמשמעות הקנין היתה ניסיון לקיים עצמאות שבטית בין גויי הסביבה, בנחלתו שלו. פרשת שכם ודינה מזכירה במעט את ירידת אברהם למצרים ואח"כ לגרר, כשבא מלך המקום ונטל את אשתו של אברהם הפליט. אך נראה, שיותר מכך היא מזכירה את יחסו של לבן ליעקב. לבן ראה ביעקב עבד. יעקב ביקש את חסותו של לבן מפני עשו, ולכן הרשה לעצמו לבן, נותן החסות, לשעבד את החוסה בצילו, להחליף את משכורתו, ואף לרדוף אחריו גלעדה על מנת להשיבו. מזימתו של לבן, העטופה בהסכמי רמיה, מתגלית במפגש האחרון.
"ויען לבן ויאמר ליעקב – הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית לא)
הוא אינו מכיר עוד בשום הסכם. את הכל עשה יעקב כעבד ולא כמקבל שכר. על כך אמרו חז"ל: "ולבן בקש לעקר את הכל" (הגדה ש"פ)
כמוהו נוהג אף חמור כלפי משפחת יעקב מקבלי חסותו: "את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותנו נתן להם… מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם" (בראשית לד)
התנהגותם של לבן ושל חמור כלפי יעקב – דומה. תגובת משפחת יעקב לכך – שונה. יעקב בורח מלבן. כשלבן משיגו מצהיר יעקב – "לולי אלקי אבי… היה לי כי עתה ריקם שלחתני". זוהי תגובה של פליט אביון, של חסר כח. כשחמור אומר את דבריו, רואים בני יעקב בכך הכרזת מלחמה. הם יוצאים למלחמה על שכם, וכנראה גם על סביבותיה. על פי מדרש "ויסעו", יעקב, אף שכעס עליהם מלכתחילה – הצטרף עמם אחר כך למלחמה.
"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מט)
השוני בין שני המקרים – קניית השדה. בני יעקב הנמצאים בנחלתם רואים עצמם כשבט עצמאי, המגן על זכויותיו ועל כבודו. נאמר עוד – בקניית השדה עוברת המנהיגות מיעקב לבניו. מכאן ואילך מנהיגים את המשפחה שמעון ולוי, ראובן ויהודה ואחריהם יוסף. בקנין זה מתחילה האידיאה האלקית לעבור מן האבות, מן הבודדים, למשפחה, לעם. כאן בשכם תיוולד מלכות יוסף שקיבל את שכם. עצמאות מדינית זו על האדמה, היא הורתו של משיח בן יוסף.
ב. חברון:
בחברון צמחה מלכות דוד.
"…ויאמר ה' אליו עלה, ויאמר דוד אנה אעלה, ויאמר חברנה" (שמו"ב ב, א)
לקנין שדה עפרון ליד חברון התורה מקדישה את תשומת הלב הרבה ביותר. שדה עפרון זו, מה טיבה? חשיבותה של שדה עפרון בתחום ההלכה היא, שמשם למדו חכמים קידושי אשה.
"האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף, בשטר ובביאה. בכסף מנא לן – גמר קיחה קיחה משדה עפרן. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה' וכתיב התם 'נתתי כסף השדה קח ממני'" (קידושין ב.)
ואכן, קשור קנין השדה העברי הראשון לברית הנישואין העברית הראשונה, הברית בין אבי האומה לאימה. אברהם קונה את השדה והמערה למען שרה ולכבודה. קהלת הביע את טיבה של ההקבלה בין האשה לבין השדה: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא)
שני תפקידיו של האדם בעולם הם זרע היום – הזרע הנזרע באדמת השדה ומשם הוא נובט, צומח ועולה; וזרע הלילה – הזרע הנזרע ברחמה של האשה, נובט וצומח, בנו וממשיכו של זורע הזרע. בזרע האדמה "שמאמין בחי עולמים וזורע", ניכרת ארץ ישראל הטהורה מארץ מצרים הטמאה.
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לא כארץ מצרים היא אשר תזרע זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים י) בזרע האדם הטהור ניכרים עם ישראל מעם מצרים, "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כג).
לשניהם חוזר האדם בשנת החירות, אל אשתו – זו ביתו, ואל נחלתו.
"ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה)
נראה, שנוכל להסביר את הקשר דרך אותו מעשה הקושר את קנין האשה בקנין השדה.
"ויאמר בעז: ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו" (רות ד)
מטרה אחת מושגת על ידי הקנין הכפול: "להקים שם המת על נחלתו".כך גם אמר איוב: "ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום" (איוב יט)
האדם שמספר ימיו חרוצים, כחציר יבש וכענן כלה, קושר עצמו אל הנצח בשתים. האחת: אדמתו ונחלתו שאותה טיפח ובה זרע והצמיח. שהרי: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א). השניה: אשתו שהצמיחה את זרעו אחריו. את זרעו מאשתו יעמיד על נחלתו. הוא ימשיך את מפעלו ואת שמו. אם חלילה מת בלא בנים, מצווה אשתו להקים את זרעו על נחלתו מאחיו, "ולא ימחה שמו מישראל".נחזור לשדה עפרון. פרשת קנין השדה באה בין סוף דרכו של בית אברהם – מותה של שרה, לבין תחילת דרכו של בית יצחק, בואה של רבקה לארץ כנען. ובתווך – קנית השדה והמערה. במערה בה תטמן שרה, שם ישוב עפרה אל הארץ כשהיה, יתמזג בארץ העומדת לעולם. בשדה ייצא יצחק לשוח לפנות ערב, שם יפגוש את רבקה הנופלת מעל הגמל. האדמה המעמידה את שם בעליה לנצח היא בחברון. שם באה לידי ביטוי אהבת הארץ של אברהם, אהבה שאינה תלויה בדבר.
"אין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון" (חז"ל ורש"י במדבר יד)
דומה שחז"ל כשקבעו זאת, ראו נגד עיניהם את פרידתו של לוט מאברהם. לוט בחר לו ארץ שכולה משקה – ככר סדום. אהבתו לארץ – תלויה בדבר. לוט מאס בחברון של אברהם, וסופו – שנותר הוא ועירו ללא שם ושארית. נזקק ליבום ע"י בנותיו. אברהם לעומתו בחר בטרשי חברון, הפכה של סדום. לו ולזרעו הקימה הארץ שם לעולם. בחברון קם נצח ישראל. לימים יוצא יעקב לגלות מצרים, ושרשי העם ניתקים לכאורה מארץ אבותיו. אך זה – לכאורה בלבד. לאחר שיצאו ממצרים, כשמשה שולח מרגלים – הוא שולחם לארץ האבות דוקא.
"עלו זה בנגב ועליתם את ההר" (במדבר יד)
אלו המקומות בארץ כנען שהילכו בהם האבות. גב ההר – שכם, בית אל וחברון, והנגב – באר שבע, באר לחי רואי וגרר. אך דומה, שמשה שולח את המרגלים למקום אחד ומיוחד – לחברון. שהרי עם שלש שאלות שולח אותם משה: העם היושב עליה – החזק הוא הרפה. הערים אשר הוא יושב בהנה – הבמחנים אם במבצרים. הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין. כל שלוש התשובות מובאות מחברון. בחברון גרים הנפילים בני הענק. חברון היא עיר מבצר שנבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים. בחברון עובר נחל אשכל (חסר וא"ו, על שם אשכל חברם של ענר וממרא מחברון). לאידך גיסא, מחברון שואף כלב את רוח הגבורה לאמר, "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כשדהו של חנמאל שקנה ירמיהו ערב החורבן כדי לבטא "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת", כן חברון של אברהם – היא היוצרת את הרציפות והקשר בין האבות לבניהם שבי מצרים לאחר הפסקה בת רד"ו שנים. אם שכם מבטאת את עצמאותה של מלכות ישראל, את קוממיותה לעיני הגויים, את משיח בן יוסף שבה, הרי חברון מבטאת את "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". את נצחיותה של המלכות, את שבועת ה' שלא להחליפה באחרת, את משיח בן דוד שהובטח לו – "וחסדי לא יסור ממנו". כלבנה שעולה מחדש לאחר שנעלמת. נקצר בשתי הערים הנוספות.
גרן ארנן בירושלים וההר שבשומרון:
הגורן – קנייתו באה להביע ענין אחד: "ויאמר …לא, כי קנה אקנה בכסף מלא, כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולה חנם" (דהי"א כא)
דוד מסרב לקבל את הגורן במתנה. הוא רוצה להקריב משלו ומשל עם ישראל.
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה – דרכו של עני להתנדב מנחה ומעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" (מדרש ורש"י ויקרא ב).
יחסה של מלכות ישראל אל אדוניה – הקב"ה, ורצונה להקריב משלה – היא ביטוי מלכות ישראל שבירושלים. את הבחינה המקבילה במלכות מבטאת שומרון. שבחו של עמרי שקנה את ההר בככרים כסף ובנה שם את בירתו, לעולם הוא עומד מול גנותו של בנו אחאב, שבנה את ארמונו ודירתו ביזרעאל בכרם שגזל, רצח את נבות בעליו וירד לרישתו. על גזילה זו נחרץ דינו, ובחלקת שדה נבות נהרג בנו יהורם ומלך יהוא, שהשמיד את זרעו. יחס היושר של המלך לנתיניו, מערכת משפטית שהמלך אינו כל-יכול בה, היא שבחה של שומרון ועמרי מלכה. זיקה כפולה זו בין מלך ישראל לאדוניו – הקב"ה, ובינו לבין נתיניו, באה לביטוי בנבואת יחזקאל:
"וכי יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לה"
"כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו …לא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם, מאחזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפצו עמי איש מאחזתו" (יחזקאל מ)
מתנת הנשיא לה' ומתנת הנשיא לבניו הן ביטויי המלכות שבגרן ארנן ושבהר שומרון.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. זהו חלקה הראשון של שיחה שנאמרה בליל שבת פרשת "חיי-שרה", העוסקת גם בפרשת "וישלח". הופיע לראשונה בדף קשר גליון 112 של הישיבה, פרשת וישלח, כסלו תשמ"ח. חלקה השני הופיע בגליון 113. עורכי גליון 113 ציינו תודה מיוחדת לרב מדן, ששלח להם את הדברים ממקום שירותו במילואים, אי-שם בבקעה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).