משקיעה לזריחה
א.
פרשת חיי שרה נראית כפרשה של שקיעה, של עיתותי ערב. פעמיים רואה כאן התורה צורך להדגיש את העיתוי הזה: פעם בהגיע אליעזר עבד אברהם אל עיר נחור- "ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב" (כ"ד, יא). ופעם שניה לקראת שובו- "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב" (כ"ד, סג). אם בפרשה הקודמת קראנו שוב ושוב על השכמה, על קימה לפנות בוקר, הנה כאן מורגשת יותר שעת השקיעה. זו לכאורה גם תמונת הפרשה, תמונה של שקיעה. בפרשה זו שוקעות שתי שמשות: שמשה של שרה בתחילתה ושמשו של אברהם לקראת סופה. אף סממן של חושך נתלווה למותה של שרה- "כל ימים שהיתה שרה קיימת- היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיוון שמתה פסק אותו הנר" (ב"ר ס', טז). עם מותה של שרה חשך האוהל; עם מותו של אברהם- חשך העולם.[1] אבל קודם שקיעתה של השמש כבר זרחה שמש חדשה. כך דרש ר' אבא בר כהנא:
'וזרח השמש ובא השמש' (קהלת א', ה)…וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חברו…עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה. בתחילה 'הנה ילדה מלכה גם היא בנים' (כ"ב, כ) ואחר כך 'ויהיו חיי שרה' (ב"ר נ"ח, ב).
הכתוב מדבר על זריחה שקודם שקיעה. כך בצדיקים שהם יסוד עולם. קודם שסיפר הכתוב על מותה של שרה כבר סיפר על לידתה של רבקה, ואין צריך לומר שקודם ששקעה שמשו של אברהם כבר זרחה והבהיקה שמשו של יצחק.
ב.
זריחה חדשה של שמש חדשה פותרת את בעיית האור. אך כלום יש תיקון לעצם השקיעה? אפשר ורמיזה עולה מתוך שני הכתובים שדיברו על שקיעה: 'לעת ערב' ; 'לפנות ערב'. בשני המקומות מספר הכתוב על פנייה ובקשה שפנו כלפי שמייא אותם השרויים לעיתותי ערב. כך מפורש אצל עבד אברהם: "ה' א-להי אדני אברהם הקרה נא לפני…" (כ"ד, יב), כך ברמיזה אצל יצחק- "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב…" ולמדו חז"ל:
יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה' ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו' (ברכות כו:)
פנייתו של אליעזר חד פעמית היתה, אבל תפילתו של יצחק הפכה למוסד של קבע; יצחק תיקן תפילת מנחה.
ג.
מעניין הוא הכתוב ממנו למדו כי שיחה זו תפילה- "תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים ק"ב, א). תפילתו של עני ודאי מיוחדת היא בכך שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים וליבו נשבר למקום[2]. אבל עוד ייחוד לה. תפילת העני – תפילת יחיד היא. עני אין לו רעים ואהובים. "הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד" (משלי י"ט, ד); "כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו" (שם שם, ז). העני שרוי עם נפשו. תפילה לעני כי יעטוף.
ד.
עולם של יחידים- עולם של דין הוא. חסד עניינו נתינה וקבלה אהבה ורעות. אבל בעולם של יראה של דין- סגורים הפרטים בלבדיותם. יצחק- נאמר בספרים- מידתו דין. ויפה לה למידת הדין תפילת המנחה. לתפילת שחרית יפה שעת הזריחה, כשהכל הרמוני ומשתלב בחוברת, אך בעת ינטו צללי ערב, כמו מתפרקת התמונה ההרמונית לפרטים פרטים, אז זמנה של תפילת מנחה. נפש האדם מתעטפת עליו והוא נקשר בשיחה-תפילה אל בוראו. אכן, משהתפלל יצחק כמו נסו הצללים והוא נושא עיניו ורואה גמלים ופוגש באליעזר וברבקה, זו האמורה ללוותו מכאן ואילך וכבר אין הוא בודד.
ה.
גם אצל אברהם אבינו מצינו זריחה גדולה שבאה לאחר מה שנראה כשקיעה. תחילתה של הפרשה היא שעת שקיעה גדולה לאברהם הסופד, בוכה וקובר את חברתו ואשת בריתו. אבל המתרחש באותה שעה הוא שלב אחרון בתהליך מתמשך והולך מאז ראשית "לך-לך". בהתגלות הראשונה מדריך ה' את אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ודומה שכל ימיו מתנהלים מעתה בסימן של "לך לך" זה שמשמעו: לך לעצמך, כאמור בספר הזהר: "לך לך לגרמך, לאתקנא גרמך, לאתקנא דרגא דילך" [= לך לך לעצמך, לתקן עצמך, לתקן דרגה שלך"] (ע"ז, ב).
וכדי שאכן יוכל לילך אל עצמו- עליו להתנתק, פיסית ומחשבתית, מארצו ממולדתו ומבית אביו וזה ניסיון קשה לאברהם, שהוא אוהב ואיש חסד ודבק במשפחתו ובבית אביו (והרי בסוף פרשת נח הוא הולך עם אביו וביתו מאור כשדים). ועתה, צא והתבונן בתולדות חייו של אברהם ומצאת כי עומדים הם בסימן של לך לך , התנתק מן הסובב אותך. הנה כמה מתחנות חייו. משמתחיל ריב בין הרועים מבקש אברהם מלוט להפרד מעליו והוא מתנתק מבן אחיו זה. מלחמת המלכים מעמידה את אברהם בעימות חריף עם גויי הארץ. לא בכדי מכונה אברהם שם "אברהם העברי" (י"ד, יג), שהרי זה מלמד כי "כל העולם כולו בעבר אחד והוא מעבר אחד" (ב"ר מ"ב, ח). ועדיין עימו בעלי ברית: ענר אשכול וממרא (י"ד,יג) והנה תבוא מצוות מילה והיא אמורה להפריד בינו ובין אחרים. ואברהם אכן חושש: "אמר, עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הן באין ומזדווגין לי? אמר לו הקב"ה: אברהם דיך שאני א-להיך, דיך שאני פטרונך" (ב"ר מ"ו, ב). ועדיין בני ביתו אתו והנה מגיע רגע של פירוד והקב"ה מצווה עליו לשמוע בקול שרה ולשלוח מן הבית את הבן ישמעאל ואת האשה הגר. עדיין עמו במחיצתו בנו ממשיך דרכו יצחק עד הישמע הצו האלוקי: "קח נא את בנך את יחדך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה" (כ"ב, ב). ואם אמנם נשמע קול מלאך ה' "אל תשלח ידך" ולא נשחט הנער, בכל זאת לא שב יצחק עם אביו,ולעומת ההדגשה הכפולה בעת ההליכה להר המוריה "וילכו שניהם יחדו" (כ"ב, ו-ח), הרי בחזרה נזכר רק אברהם "וישב אברהם אל נעריו" [3].
(אכן עתה יאמר לו מלאך ה': "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". אברהם שמידתו חסד ואהבה, מתגלה עתה – כשהוא בלבדיותו- כירא).
אבל דומה לו שעדיין אין הוא בודד, שהרי בביתו מחכה לו רעיתו המלווה הנאמנה, שהלכה עימו בכל נתיבות חייו ושותפה היתה לו בעיתות רעה ובעיתות טובה. אולם, להוותו אף היא נפרדת ממנו והולכת לה לבית עולמה. ויוותר אברהם לבדו! יש לך שקיעה גדולה מזו?
ו.
אכן שקיעה, אבל מיד: "וזרח השמש". והשמש אותה שמש; שמשו של אברהם. והוא מתעשת והוא פועל ומפעיל. כך בקניית השדה והמערה, וכך במציאת זיווג נאות ליצחק. והוא מחדש כנשר נעוריו והוא נושא לו אשה ומעמיד וולדות. פרשת חיי שרה מספרת על מותם של שרה ואברהם, אבל היא מבליטה ומעצימה את סיפור חייהם של אנשים "באים בימים", שחייהם רצופים ימים אינטנסיביים עתירי מעשים.
(הרב יהודה שביב זצ"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. הופיע לראשונה בדף קשר שבת פרשת חיי שרה, כ"ז במרחשוון תשנ"ז, גיליון מספר 573. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] הלא כך דרש ר' יהודה בן סימון את הכתוב בבראשית "והארץ היתה תהו ובהו"- "תהו- זה אדם הראשון…ובהו- זה קין…וחשך- זה דורו של אנוש…על פני תהום- זה דור המבול…אמר הקב"ה: עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה, תבוא האורה- 'ויאמר א-להים יהי אור'- זה אברהם" (ב"ר ב', ג).
[2] אשר על כן, בתפילות בימי תענית הורידו לפני התיבה "…מי שיש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא ליבו שלם בתפילה" (תענית פ"ב מ"ב).
[3] וכבר תמהו רבותינו "ויצחק היכן הוא?" והשיבו כמה תשובות (ב"ר סוף נ"ו).