גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה

הדפסה

א. גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. (בראשית, י"ח, א – ג).

אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר" וגו'. (שבת קכז.).

לאחר ובעקבות ברית המילה, זוכה אברהם אבינו להתגלות אלוקית, ובהמשך מתאר הכתוב כיצד הוא מכניס את שלושת האורחים לביתו. משני הפסוקים הראשונים ניתן היה להבין שההתגלות הסתיימה זה מכבר, לפני שאברהם אבינו ראה את האנשים. אך מפסוק ג', בו מבקש אברהם אבינו מה' שלא יעבור מעליו, לומד רב יהודה בשם רב שהכנסת האורחים התרחשה תוך כדי ההתגלות. משמעות הדבר היא שאברהם אבינו קטע את המפגש עם ה' כדי לזכות בהכנסת שלושת האורחים לביתו. ומכאן ש"גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה". התנהגות זו והמסקנה שמסיק ממנה רב מעוררות פליאה: פסגת השאיפות של האדם המאמין היא מפגש בלתי אמצעי עם ריבון העולמים. האם יתכן שמצווה אחת, גדולה ככל שתהיה, חשובה יותר מהמפגש עם אלוקים?

בספר "תולדות יעקב יוסף"[1] מובאת תורה בשם הבעש"ט, שמתייחסת למימרת רב יהודה בשם רב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", ובגמרא (שבת קכז.) "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה כו'". שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, והקשה, והעולה שלפעמים הכנסת אורחין הוא ביטול תורה, או סיפורי לשון הרע וכו'. מכל מקום גדולה הכנסת אורחים." (תולדות יעקב יוסף בסופו דר"ט ע"ב, בעל שם טוב על התורה – פרשת וירא)

ר' יעקב יוסף מוסר שגם רבו הבעש"ט התקשה בהסבר הדברים ("והקשה"). אבל למרות הקושי, הבעש"ט למד ממימרא זו הנחייה מעשית: מצוות הכנסת אורחים קיימת גם כאשר המארח נדרש לשלם מחיר רוחני עבור קיומה. כפי שאברהם אבינו וויתר על הקבלת פני שכינה כדי להכניס אורחים, כך נדרש כל יהודי לקיים את מצוות הכנסת אורחים במחיר ביטול תורה, או אפילו במחיר איסור שמיעת לשון הרע.

תורה זו של הבעש"ט עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על דרכו של אביו, ר' אליעזר, בקיום מצוות הכנסת אורחים. המסורת על לידתו של הבעש"ט מספרת שבזכות הנהגתו המיוחדת של אביו במצוות הכנסת אורחים, זכה שיצא מחלציו מאורם של ישראל הבעש"ט.

הצדיק ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט, דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזר אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם מתנות וצידה לדרך.

התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה ניסיון. אמר ה"בעל דבר" (השטן): "אני אלך ואנסנו", ואליהו הנביא אמר: "לא כי, מוטב שאני אלך". החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך. בא אליו אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהריים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו. נכנס אליו ואמר: "שבתא טבא!" ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עוון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו.

כשראה אליהו הנביא את הנהגתו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו: דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בניסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל.
ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט. (סיפורי חסידים, הגרש"י זוין, פרשת וירא).

ב. לעשות טובה ליהודי אחר

כעת נחזור למימרת רב וננסה למצות את ההדרכה שעולה ממנה לעבודת השם. האדמו"ר מסוכצ'וב בספרו "שם משמואל" מנסח את המסר באופן הבא:
ביאור הדברים דהנה אאע"ה[2] מעולם עוד לא זכה לגילוי שכינה באופן נעלה כמו אז כמבואר בזוה"ק,[3] וברמב"ן שהי' גילוי שכינה זה רפואה למילתו כמ"ש[4] באור פני מלך חיים. ומובן עד כמה הי' גילוי שכינה זה חביב עליו, ולפי השערת אנוש לא נוכל לשער תענוגי עוה"ב יותר מזה, ומ"מ כדי לקיים מצות הכנסת אורחים לא השגיח אאע"ה על כל אלה ומחל על תענוגו העצום. וזוהי תכלית מדת החסד שלא יזכור את עצמיותו ואת צרכיו כלל רק תכלית הכוונה תהי' הטבת זולתו, ע"כ זכה להמשיך מדת החסד בעולם עד התכלית. (שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, ליל א').

המידה שמאפיינת את אברהם אבינו היא מדת החסד, כפי שנאמר "תתן אמת ליעקב חסד ואברהם" (מיכה, ז', כ). עיקרה של מדת החסד היא התמסרותו של בעל החסד לצורכי האחר, תוך ויתור על צורכי עצמו. החידוש שאנו למדים מפרשיה זו הוא שהויתור אינו מסתכם בויתור על צרכים חומריים, אלא הוא כולל גם ויתור על עונג רוחני.

אפשר ששמה של התנועה "חסידות", מלשון חסד, קשור בין השאר לנקודה זו; תכונת החסד בין אדם לחברו מהווה אחד מהיסודות המרכזיים במשנתה הרוחנית של התנועה. הדאגה והמחייבות לכל יהודי באשר הוא, תוך ויתור על ההתקדמות הרוחנית האישית, הייתה אחת מאבני היסוד של תנועת החסידות מתחילת דרכה. החסידות ביקרה בחריפות את הנורמה של תלמידי החכמים שהשקיעו את כל כוחם ומרצם בהתקדמות אישית תוך התעלמות מהעולם שסביבם. בניגוד גמור לנורמה זו, נהגו גדולי החסידות בדורות הראשונים לנדוד מכפר לכפר, במטרה לקרב כל יהודי באשר הוא לאביו שבשמים. ברור שטובתם האישית הייתה להישאר ספונים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולעסוק בתיקונם האישי, אבל הם העדיפו את טובת הזולת על טובתם האישית. ישנה מסורת מדהימה ומרחיקת לכת ביותר ברוח הדברים הללו, בשם הבעש"ט:
רבנו הזקן[5] קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעש"ט: נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה פעם אחת. (היום יום [האדמו"ר הריי"צ], ה' אייר).

וכך כתב הרבי מלובביץ' (ר' מנחם מנדל שניאורסון) על דברי הבעש"ט הללו: זהו מאמר נפלא: לא בשופטני[6] עסקינן (ועל אחת כמה וכמה לא ברשיעי) מדובר אודות יהודי הלומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים- שמונים שנות חייו, כולל מצות קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, יסוד כל המצוות כולם, כולל המצוה של עשיית טובה ליהודי. ועד כדי כך שעל פי השו"ע מצות קריאת שמע קודמת ורק לאחריה הולכים לעשות טובה ליהודי (מצות צדקה וכיו"ב). ואעפ"כ אומר הבעש"ט, שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות בשביל קיום כל התורה והמצוות כולל מצות ק"ש, אלא כדי לעשות טובה-פעם אחת ויחידה- ליהודי שני!!

ועד כדי כך, שאפילו אם האדם חי לא רק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" אלא "אם בגבורות שמונים שנה" כל זה הוא רק כדי לעשות טובה אחת ויחידה ליהודי שני.

ברור הדבר שהאדם צריך ומחוייב לקיים את מצוות ק"ש ושאר כל המצוות ובכל יום ויום וכו', והוא מקבל על כך ש"י עולמות.[7] אך תכלית ירידת נשמתו בגוף היא לא לשם כך (דברים אלו היו נעשים גם בלעדיו) אלא בכדי לעשות טובה ליהודי, ופעם יחידה זאת-זוהי שליחותו דווקא. אפילו באם ישנם קושיות על כך ולא מבינים זאת לגמרי – כל היהדות מושתת על הקדמת נעשה לנשמע, ראשית לכל נעשה ולאחר מכן "נשמע ונבין". (שערי אהבת ישראל [ר' מנחם מנדל שניאורסון], עמוד 120).

כפי שאומר הרבי, אלו דברים שקשה מאוד להבינם וליישבם על הלב, אולם הם מחדדים את המסר עד הקצה: עיקר מטרת היהודי בעולם היא לעשות טובה ליהודי אחר. מסתבר שאחד המקורות שעליהם מתבסס הבעש"ט בקביעתו זאת היא מימרת רב שבה עסקנו. העדפת אברהם אבינו להכניס אורחים על פני הקבלת פני שכינה נבעה מתוך ההכרה שעיקר התכלית היא הטבה לאחר, אפילו במחיר קטיעת המפגש עם ה'.

יהי רצון שהדברים הללו ילוו אותנו ויעמדו לנגד עינינו, ונזכה לאחוז במידתו של אברהם אבינו.

(הרב נחמיה רענן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).