היחס לגוי בתפיסה היהודית

הנכרי כבן אנוש

נקודת המוצא לכל תפיסה יהודית ראויה לשמה באשר ליחס לבני-נח היא הידיעה וההכרה, שהמדובר כאן בבני-אדם ולא בחפצים, על כל המשתמע והמתחייב מזה. על בן-נח חלים כל אותם נתונים ותכונות, שחכמי המוסר כתבו עליהם כאשר כתבו על אדם.

אמנם אין עסקנו באדם-הראשון, שתנועת המוסר עסקה בו, שהמלאכים רצו לרקוד לפניו "קדוש קדוש – קדוש", ולא על מי שממלא את העולם "מסוף העולם ועד סופו" – אך מדובר על יצור אלוקי, על נשמה. כל מה שנאמר בפרק ח' בתהילים – "מה אנוש כי תזכרנו" – נאמר גם על גוי ולא רק על אדם מישראל. צריכה להיות הכרה באישיות הזאת כישות מטפיזית, מוסרית, אנושית. מודעות הומניסטית, ואל נתבייש במונח הזה, ראיה הומניסטית, שרואה את גדלות האדם במובן העל-טבעי, הקוסמי, המוסרי, היא נקודת-מוצא ותשתית לכל שאלה של זיקה, לא רק לעצמנו, אלא גם לבני ­נח.

מי הוא אותו גוי העומד לנגד עינינו? אנחנו יודעים שהנימה הבסיסית הרווחת כיום בחלק מהציבור היא נימה של בוז וביזיון. כאילו שמדובר על יצורים, שנמצאים אי-שם בין האנושיות לבהמיות. שורשיה של הנימה הזו – בעולם האירופאי, שפיתח תחושת עליונות רוחנית ברורה של היהודי.

האומנם זאת הראייה הנכונה? האם כך צריך בן – נח להצטייר בעינינו? התשובה המוסרית וההלכתית הבדוקה היא בהחלט שלילית! האדם בכלליותו נוצר למען מטרה אחת – לעבוד את הקב"ה, ודבר זה נאמר ביחס לגוי לא פחות מאשר ליהודי. הצורה שונה, אבל היעוד הבסיסי קיים כיעוד אוניברסלי, וההיבטים הספציפיים של עבודת ה' קיימים בעולמו של בן-נח כפי שהם קיימים – בצורה שונה, בהיקף שונה – בעולמנו אנו.

האדם המצווה

היהדות עומדת על ראיית האדם כקרוא, כמצווה, כמחוייב, לא כיצור חופשי. תפיסה זאת ביסודה נוגעת לא רק לנו, אלא גם לאומות העולם. חז"ל עמדו על כך, כאשר דיברו על מעמדו המוסרי של בן-נח ועל מצוותיו. אנחנו משתמשים במונח "מצווה" כשם נרדף לדבר חיובי ורצוי. אולם במובן המדוייק של המילה, מצווה היא ציווי של הקב"ה. שבע מצוות בני-נח הן ציווי, פשוטו כמשמעו: "ויצו ה' א-להים על האדם". גם מעמדו של בן-נח הוא כמצווה, כקולט מסר מאת הקב"ה, כמי שעל כתפיו מוטלת משימה לעבוד את הקב"ה. ההיקף אמנם שונה – לא רק מבחינה מספרית, אלא אולי אף מבחינה איכותית. אמנם לבני-ישראל הדגש הוא על עשיית הטוב, ולבני-נח – יותר על "סור מרע", אבל עצם מימד הציווי בהחלט קיים.

מה הם מרכיבי עבודת ה' מעבר לציות למצוות? אנו מוצאים בחז"ל שלושה תחומים עיקריים אליהם מתייחס המונח "עבודה": קורבנות, תפילה ותורה. הקורבנות מצטיירים אצלנו כבעלי אופי יהודי שורשי, אבל הם בהחלט שייכים, מבחינת ההלכה הצרופה, גם לעולמו של בן-נח: גוי מקריב קורבנות לא רק בבמה שהוא מקים לעצמו, אלא אף בבית המקדש!

מישור התפילה אף הוא קיים כערך אוניברסלי, לאו דווקא בתפילה שמתקיימת בכנסיה או במסגד, אלא בתפילה שניתן לראותה כמתקיימת במסגרתנו! הדבר נאמר בנוגע לבית-המקדש בראשית דרכו (מלכים ב' פרק ח'), וזהו חלק מחזון אחרית-הימים: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". גם לגוי יש מקום לבוא ולהתפלל בבית-המקדש!

תחום התורה קצת יותר פרובלמטי, פחות ברור. אמנם אף הוא שייך לעולמו של בן – נח, אם כי אין ספק שמבחינת ההיקף, גם לפי התפיסה ההלכתית וגם מבחינה היסטורית, תלמוד-תורה הרבה יותר מצומצם בעולם בני-נח מאשר בעולמנו. מפורסמים דברי רבי מאיר בסנהדרין נ"ט., ובברייתא בתורת כוהנים: אפילו גוי יושב ועוסק בתורה מקבל שכר. כוהנים, ישראלים, לא נאמר, אלא  – "יבוא גוי צדיק שומר אמונים". זוהי הדגשה נוספת על עיסוק גדול ונשגב בתורה, כשייך לעולמו של הגוי.

אוניברסליות ובחירת ישראל

היחס שלנו לבני-נח צריך להיות מוגדר, תוך התייחסות לשני גורמים:

א. ערכים כלליים אוניברסליים, השייכים לעולם של עבודה שפתוח בפני בני-נח.

ב. הבלטה והדגשה של מושג בחירת-ישראל וקדושת ישראל.

את השוני בין עולמו של היהודי לעולם הגוי ניתן לראות מנקודת ראות אחת כמעורה בנתונים מטפיזיים, ומנוקדת ראות אחרת – כפרי תהליכים היסטוריים. בכל מקרה, מדובר בחילוק ובשוני בסיסי ובפער משמעותי מבחינה רוחנית. אבל בין זה לבין שלילה וזילזול בעולמו הרוחני של הגוי – המרחק רב מאד.

נקודת המוצא שלנו חייבת להיות ראיית הגוי כיצור רוחני, כעובד השם, במישורים שונים, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. מי שרואה את הדברים בצורה כמותית גסה ומעמיד תרי"ג מצוות מול שבע, עלול לחשוב שניתן לגוי רק משהו שיעלה אותו מעל מפלס הברבריות, על מנת שלא "יטבע" לגמרי.

ואמנם, זוהי תפיסה, שלצערי אנחנו נתקלים בה אצל רבים בעולמנו. אבל גדולי ישראל ראו את הדברים בצורה שונה לחלוטין:

בפרשת "וישלח" (בראשית ל"ד, נג) הרמב"ן מדבר על מצוות דיינים:

ועל דעתי הדינים שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם, אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גניבה ואונאה, עושק ושכר שכיר, ודיני שומרים ואונס ומפתה, ואבות נזיקין, וחובל בחברו, ודיני מלווה ולווה, ודיני מקח וממכר, וכיוצא בהם לעניין הדינים שנצטוו ישראל.

הדינים שהרמב"ן מונה כאן, כשייכים לעולמו של הגוי, כוללים, למעשה, חלק הארי של ה"חושן משפט". הרמ"א בתשובה מפורסמת שלו (סימן י') מרחיק לכת עוד יותר: …אם-כן, מכל הלין, שמע-מינא שבן-נח מוזהר בכל דיני ישראל ככל חוקותיו ומשפטיו… אם כן הוכחנו ובררנו שדנין בן-נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם. ואם בכל זאת יתעקש המתעקש לאטום אזנו משמוע דבר זה ורוצה לחלוק ולומר שדיניהם של בני-נח אינן כדינינו, אף אנו נאמר לו כלך-לך  מדרך  זו. דגרסינן בבא-קמא פרק הגוזל בתרא (קי"ג.): תניא: ישראל וכותי שבאים לפניך לדין, אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל – זכהו ואמור לו כך דינינו. בדיני אומות-העולם, זכהו ואמור לו כך דיניכם. ואם לאו באין עליו בעקיפין; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש-השם". פירש רש"י, בעקיפין – בעלילות, עד שפוטרין הישראל. עד כאן הסוגיא.

ושמעינן מהכא, דעד כאן לא פליגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל אלא לבוא עליו בעקיפין, אבל לדון אותו בדיני ישראל – כולי עלמא לא פליגי שדנין אותו. וצריך לשמור כשידינו תקיפה עליהם…

עם זאת, ההתייחסות לגוי אינה רק ל"גוי" שבו, אלא לפעמים גם לאויב שבו, לעובד עבודה ­זרה שבו, וכאן התמונה משתנית לחלוטין.

אין ספק שבהלכה מצויים דברים חריפים וחמורים לגבי הזיקה לעולם עבודה-זרה ולעובדי עבודה-זרה. המאבק נגדה הוא קשה ונוקב – "מלחמה לה' בעמלק מדר דר". אבל יש לציין כי גם לאותה מלחמה ברע יש הכרה עקיפה בכוחו הרוחני. המאבק בעובדי עבודה-זרה הוא מאבק גם ביצור הרוחני שבהם, לא רק באובייקט שבהם. ההכרה הבסיסית הזאת בגוי כיצור רוחני היא תשתית הכרחית כדי שנוכל להתמודד ולחנך בתחום זה. מבחינה מעשית, אחד היסודות המנחים הוא העיקרון, שלא יתכן שזיקתנו כלפי בן-נח מבחינת האנוש שבו, ולא מבחינת עובד העבודה-זרה שבו, תהיה נחותה מזיקת בן-נח אחד לחברו. יסוד זה מתבטא בדברי המכילתא ("וכי יזיד איש") הקובעת כי יהודי שהורג בן-נח חייב מיתה בידי שמיים, והיא מנמקת, שלא יתכן שיהיה אחרת, היות והתורה לא באה להקל אלא להוסיף מבחינת המעמסה הרוחנית המוטלת עלינו. לא יתכן שאם גוי אחד יהרוג גוי שני, נראה את זה בחומרה אחת, וכשיהודי יהרוג גוי נראה את זה בחומרה פחותה. היסוד הזה לראות חיוב אוניברסלי – הוא יסוד קובע שצריך להנחות אותנו מבחינה הלכתית בכל תחום ותחום.

חסד כמחייב אוניברסלי

כך צריכה להיות ראייתנו, לא רק במישור "סור מרע", אלא אף בעשיית הטוב, ובעיקר, בגמילות-חסדים כערך מרכזי. עולם החסד מושתת על שני מחייבים. הראשון והמפורסם בהם "ואהבת לרעך כמוך": כל מה שאתה רוצה שיעשו עבורך, עשה עבור אחיך בתורה ובמצוות. מחייב זה הוא, ללא ספק, מוגבל. "לרעך" – ברור שהכוונה דווקא ישראל. ברם, ישנו מחייב שני של גמילות-חסד, על פי דברי הספרי "אחרי ה' א-להיכם תלכו" והמחייב הזה לא מתייחס אך ורק ל"רעהו".

לגבי יהודי, אם כמצווה לגמול חסד ואם כיעד של החסד, יש שני מחייבים: "והלכת בדרכיו", "ואהבת לרעך כמוך"; לגבי גוי יש אמנם רק מחייב אחד, אבל האחד הזה קיים! אפשר אף להגדירו כקו המנחה אורחות חייו של הגוי.

ברור שניתן לראות את ההליכה בדרכיו של הקב"ה כערך דתי אוניברסלי. אנחנו רוצים שגם גוי ילך בדרכיו של הקב"ה. אולם הרי ברור שמעבר לזה, יש כאן לגבי ישראל קיום ציווי ספציפי שנאמר לנו: "אחרי ה' א-להיכם תלכו", "והלכת בדרכיו". גמילות-החסד המתחייבת מאותו פסוק נוהגת אף כלפי בן נח.זאת ועוד. במערכת ההלכה, במצוות שניתנו לישראל, יש התייחסות לא רק לפרטים טכניים ופורמליים, אלא לפעילות המתחייבת לאור ערכים כלליים, לאור קווים מנחים. "הליכה בדרכיו" היא אחד מהם, ועליו יש להוסיף, לדוגמא, את הזיקה לשלום, כמבואר ברמב"ם בסוף הלכות מלכים, וערך של שלום ועשיית הישר והטוב, כמודגש ברמב"ן על התורה. כל אלו ודאי כוללים התייחסות לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי בני נח. אם אנחנו באים לדון במישור ההלכתי, כיצד עלינו לפעול כלפי בן נח, כיצד עלינו לחנך ביחס אליו – חייבים להיות מודעים לא רק לפרטים הטכניים, שלפעמים הם מגבילים בצורה חריפה, אלא גם למחייבים הכלליים. אנחנו חושבים ומחנכים מתוך ההלכה, ולאור ההלכה. היתכן אחרת? אך חשוב שאת ההלכה עצמה נבין על בוריה, שנראה את התמונה בשלמותה, בכלליותה. מן הראוי שנבין את החובה המוטלת עלינו, לא רק מתוך ראייה צרה, אלא מתוך ראיה מקיפה של עולם ההלכה.

ויש גם צורך בחשבון-נפש. עלינו לתת את דעתנו כיצד הגענו למצב, שבו תלמיד בישיבה­ תיכונית – והדברים קורים בשטח – סבור שיש להכריע אם מותר או אסור להרוג גוי, לפי הגירסאות, מדוייקות או מצונזרות, ברמב"ם, בראשית הלכות-רוצח… האם כך אנחנו רוצים לראות את פרי חינוכנו?

ודאי שעלינו לחנך לקראת דבקות בהלכה, אבל לא לראייה צרה, מוגבלת עד כדי-כך, תוך אטימות מוסרית מוחלטת. חובתנו לחנך לגישה יהודית-הלכתית מובהקת. עולם של מוסר, של ישות מוסרית – הוא חלק מעולם ההלכה, שיש להבין אותו על בוריו. מתוך כך, אין להפריד בין המישור ההלכתי והמחשבתי ובין המישור המעשי והחינוכי. להיפך – יש לחנך לדבקות שלמה בהלכה, לדאוג שההלכה למענה אנחנו מחנכים תהיה הלכה שלמה.

(הרב אהרן ליכטנשטיין. מתוך אתר ישיבת הר עציון. על פי דברים שבעל-פה שנאמרו בכינוס הנהלת המפד"ל, חשוון התשמ"ה. פורסם בדף קשר 134).