מה בין נח למשה?

איתא בדברים רבה (יא, ג): " 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה'. מהו 'ואת עלית על כלנה'? מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל… דבר אחר: נח אמר למשה: אני גדול ממך, שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין? שנאמר (שמות לב): 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'. למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין. אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו?! כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו. הוי 'ואת עלית על כלנה' ".

בפרשת השבוע אנו קוראים (בראשית ט, כ): "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", ואמרו חז"ל: "ויחל – עשה עצמו חולין". וכאן הבן שואל: כיצד זה הפך נח, שבראשית ימיו "צדיק תמים בדרתיו" היה, ל"איש האדמה", העושה חייו חולין, מאבד את לבושו-ייחודו, ומתגולל ערום כבהמה על פני האדמה?

אפשר שפסוק זה הוא המקור לדרשתם של אותם חכמים ה"דורשים אותו לגנאי", בחינת "הוכיח סופו", איש האדמה המתגולל ערום, "על תחילתו", שלא היה צדיק אמת: "כי נחמתי כי עשתים ונח" – אף הוא בכלל היה, אלא ש"מצא חן בעיני ה'" ונמחל לו סורחנו לשעה.

מהו מקור ההבדל שבין נח לבין משה? אפשר ומדובר בדרגה שונה של יכולת רוחנית, בה נחן משה ולא נח. ומכאן דברי המדרש: "אמר לו משה לנח: לא היה בך כח – פוטנציאל ויכולת – להציל את דורך".

אכן, אפשר שלא הכוח הוא המבדיל בין השניים, אלא  הרצון. נח היה יכול, אלא שלא רצה, וגילה אדישות רוח ואטימות לב כלפי בני דורו. נוח היה לו לנח בקיום השוני שבינו, "הצדיק התמים",  לבינם, המשחיתיםדרכם. רגשות האגו של עלו על גדותיהם, חישלו וחיזקו אותו. לו היה בדור של צדיקים, בדורו של אברהם, "לא היה נחשב לכלום". הא ראיה: אך נמחה דורו, והוא לבדו נותר בעולם, החל מתהלך כ"איש האדמה" גרידא, נטול ייחודיות.  

אמר לי אחד מתלמידיי: בשעה שאני  שרוי בישיבה, אני חש ירידה מסויימת במוטיבציה. לעומת זאת, בשעה שאני מצוי מחוצה לה, בחברה שונה, חילונית, אני חש עליה במוטיבציה, וחי מתוך תודעה של שליחות, של מחוייבות. תפיסה מעין זו אינה ראויה. גם כשנמצאים בתוך חברה בה ההתמודדות והעימות קטנים יותר מאשר בחברה החילונית שב"חוץ", צריכים לחוש את הדחף המתמיד לגדול ולהתפתח. ואילו ב"חוץ", בחברה חילונית, צריך לדעת להימנע מטיפוח רגשות גאווה. את ההשפעה יש להביע שם באמצעות הדוגמא האישית, בהקרנת הייחוד כלפי הסביבה, ולא על ידי פיתוח ה"אגו" וטיפוח רגש היהירות וההתנשאות.

(הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. מתטך אתר ישיבת הר עציון. מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בסעודה שלישית, ש"ק פרשת נח, תשמ"ו. כתב: רון קליינמן. ערך: אביעד הכהן).