בתוך הקללות מסתתרות ברכות נעלות ביותר
במסכת מועד קטן, מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ששלח את בנו אל רבי יונתן בן-עמסיי ורבי יהודה בן-גרים כדי שיברכוהו.
כאשר חזר מהם, התלונן הבן בפני אביו ששני הצדיקים הללו דווקא קיללו אותו במקום לברכו. שאל אותו רשב"י מה אמרו לך? והשיב לו הבן: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה!"
כאשר שמע רשב"י את הדברים, אמר: "הנך כולהו ברכתא נינהו" (כל דבריהם הם ברכות). וכך החל לבאר באוזניו בנו אחת לאחת את ה'קללות' ששמע:
"שתזרע ולא תקצור: שתוליד בנים ובנות אך לא 'תקצור', לא תקבור אותם בחייך שכן הם יאריכו ימים.
"שתכניס ולא תוציא: שבניך יינשאו לנשים שייכנסו אליך הביתה, אך הן לעולם לא יצאו וישובו לבית הוריהם שכן בעליהן יאריכו ימים.
"שתוציא ולא תכניס: שבניך יינשאו לנשים ולא יצטרכו לשוב לביתך שכן נשותיהם יאריכו ימים אף הם;
"שביתך ייחרב ותהיה אורח: העולם הבא מכונה בית, ואילו בעולם הזה אנחנו אורחים. החכמים בירכו אותך שתאריך ימים בעולם הזה.
"ששולחנן יהיה מבולבל מרוב בנים ונכדים, ושלא תזכה לראות את השנה החדשה: שלעולם לא תצטרך לשאת אישה חדשה אלא אשתך תאריך ימים.
וכמובן נשאלת השאלה, באם שני החכמים הללו אכן חפצו לברך את בנו של רשב"י, מדוע לא ברכוהו בצורה ישירה וחד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים? לשם מה היו צריכים לעטוף זאת במילים שעל פניו נשמעות כקללות איומות?!
***
בתופעה דומה אנו נתקלים גם בפרשתנו, שבה מופיעות לא פחות מאשר 98(!) קללות. צרות איומות ונוראות שעתידות לקרות לעם ישראל במידה ויסור מדרך התורה והמצוות. אולם פנימיות התורה באה ומבארת שכל ה'קללות' הללו – לא רק שאלו הן ברכות – אלא שמדובר בברכות המגיעות ממקום כל כך גבוה ונעלה עד שהעולם שלנו אינו כלי שיכול לקבל ולהכיל אותן בצורתן המקורית, ולכן הן מתלבשות כאן בעולם הזה בצורה של קללות.
לאמיתו של דבר, מאחר והקב"ה הוא תכלית הטוב, לכן גם כל מה שהוא עושה הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה. רק שעפ"י המבואר בפרק כ"ו בספר התניא, ישנם שני סוגים של טוב: ישנו הטוב המגיע מהעולמות הגלויים ('עלמא דאתגליא'), שלכן זהו טוב גלוי שניתן לראות ולחוש את ברכת ה' בדבר; ולעומת זאת ישנו טוב שמגיע מעולמות עליונים ומכוסים יותר ('עלמא דאתכסיא'), ולכן הטוב הזה גם מגיע לא בצורה גלויה אלא בצורה מכוסה, בהעלם והסתר – עד שבגלוי זה מתקבל אצלנו בלבוש של צרות ואסונות ל"ע. ולכן גם בסיפור שמובא בגמרא על בנו של רשב"י, וגם בפרשתנו, כיוון שמדובר בברכות כל כך גבוהות, נעלות ועצומות שאינן יכולות לבוא בצורתן הרגילה – לכן הדרך היחידה היא להביאן בצורתן ההפוכה ע"י מה שנשמע ומצטייר בתור 'קללות'.
***
פרשת כי תבוא נקראת תמיד בסמיכות ליום הבהיר ח"י באלול, ובקביעות שנה זו ח"י אלול יחול ביום שני הקרוב.
ח"י אלול זהו יום ההולדת של שני המאורות הגדולים של החסידות: הבעש"ט הקדוש – מייסד שיטת החסידות הכללית, ורבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא – מייסד שיטת חסידות חב"ד. כל עניינה של החסידות הוא לגלות את הפנימיות שבכל דבר ועניין (חסיד מלשון חי סוד). וכשם שרשב"י, כמי שפתח את הצינור של גילוי פנימיות התורה, ידע לבאר באוזני בנו שה'קללות' ששמע הן בעצם ברכות נעלות ביותר; כך אין זה מקרה שבשבת שבה חל יום הולדתם של מי שהביאו את כל הגילוי הנפלא הזה באופן שיהיה שייך לכלל ישראל, קוראים את הפרשה המלאה ב'קללות' שרק ע"י התעמקות ברובד הפנימי והעמוק של התורה מבינים עד כמה מדובר בשפע ברכות המגיעות ממקום גבוה ביותר.
***
אולם עלינו לדעת היטב, שתכלית הכוונה והמטרה הסופית אינה האמונה בטוב הטמון בתוך הייסורים. כל זה טוב בתור הסברים למה שהיה עד עכשיו. מכאן ואילך, עלינו לבוא ולומר לקב"ה: ייסורים כבר סבלנו די והותר! מעכשיו אנו דורשים ותובעים לראות את הכל בטוב הנראה והנגלה. אנו רואים משיח נאו! ואם נצעק באמת, אז בוודאי הקב"ה ישים קץ לסבלנו ויביא לנו במהרה את הגאולה האמיתית והשלימה שאז נראה בגלוי את הטוב הגנוז בתוך כל הצרות שעברנו במשך כל שנות הגלות, ובאופן כזה שנאמר לפניו: "אודך ה' כי אנפת בי"!
(נשלח ע"י גלעד קליינר)