וראו כל עמי הארץ – קדושה הניכרת בפנים

הדפסה

א. שמירת התורה הגורמת למעלת ישראל

בפרשתנו מופיעות הקללות והברכות, אך הקללות מופיעה באריכות ובצורה הרבה יותר מפורטת. למרות זאת, נדמה כי רבינו, אור החיים הקדוש, בחר להתעמק יותר דווקא בביאור הברכות. השבוע נלמד ביאור קצר יחסית של אחת מן הברכות, וננסה לפתח אותו ולהוסיף עליו מעט משלנו.

הברכות נפתחות בהכרזה שכאשר ישראל שומרים את המצוות עם ישראל מגשים את מעמדו העליון על פני אומות העולם: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כ"ח, א')

אם נעיין בפרשיית הברכות, נראה כי עיקרון זה המקשר בין שמירת המצוות לבין קדושת ישראל והברכות מצוין שלוש פעמים במהלכה: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר… יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ… וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת…" (כ"ח, א'-י"ג)

לכאורה החזרתיות הזו מיותרת – הרי כבר בתחילת הפרשייה הועבר המסר שעשיית המצוות ושמירתן היא זו שגורמת לישראל להתעלות. אך רבינו מבין שמדובר כאן על שלושה עניינים שונים לחלוטין:

"הנה האדון חלק יעודי הטובה כנגד קיום המצות כל אחד כפי מה שראוי לו, כללות המצות הם ג' הרשומים בפסוק אם שמוע תשמע, והם תלמוד תורה, ושמירת לא תעשה, וקיום מצות עשה.

כנגד תלמוד תורה יעד ברכה ונתנך ה' עליון ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, ופירוש הכתוב שזה יהיה כנגד שכר אם שמוע וגו' במה שגמר אומר כי תשמע בקול ה' א-להיך הרי שיעוד זה הוא כנגד שכר תלמוד תורה, והוא גם כן מכוון אליו כי באמצעות התורה ישתנו למעלה מכל האומות שאינם בני תורה…

יקימך ה' וגו'. מכאן עד יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצות לא תעשה שרשם בתיבת לשמור, והוא מה שגמר אומר כי תשמור את מצות ה', ואומרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה' אלא על הדברים שהוא מרחקם ויעוד זה מכוון הוא כנגד שמירת מצות לא תעשה כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעבירות יקרא קדוש…

יפתח ה' וגו'. מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצות עד לבסוף…" (אור החיים כ"ח, א')

החילוק של רבינו גם מדוייק בלשון הפסוקים. בסוף הפרשה בחרה התורה להשתמש בפועל השמיעה המכוון אל המצוות, דהיינו מצוות עשה. לעומת זאת, הפסוק באמצע הפרשיה מתייחס לשמירה של המצוות. הפועל 'שמור' מוכר לנו מהלכות שבת, שם הוא מורה על מצוות לא תעשה. בתחילה הפרשיה התורה מדברת על 'שמיעה' ועל 'לשמור' ו'לעשות' יחד, ומבין אור החיים שהכוונה ללימוד התורה הכולל את כל המצוות יחד.

ב. קריאת שם ה' על ישראל

התיאור האמצעי של קדושת ישראל בפרשייה מגיע עם תוספת מסוימת: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:  וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כ"ח, ט'-י')

מלבד הקמת ישראל כעם קדוש על פני העמים, נאמר כאן שאותה בחירה וקדושה תהיה ניכרת על פני ישראל בצורת קריאת שם ה', ועל כן העמים יראו ויפחדו מישראל. מהי אותה קריאת שם ה' עליה מדובר כאן? כיצד היא ניכרת באדם? ומדוע הדבר קשור במעשיו?

ג. ראו תלמיד חכם זה

ניתן לענות על שאלות אלו בכמה אופנים. אפשר להציע שאכן כאשר אדם הולך בדרכי התורה הטובים והמוסריים, דבר זה עושה רושם על כל הסובבים אותו ובכך הוא מגלה את שם ה' הנקרא עליו בעולם. כדוגמת הברייתא המפורסמת במסכת תענית המובאת גם בפסקי הרמב"ם (יסודי התורה ה', י"א) כביטוי לקידוש השם: "כדתניא, ואהבת את ה' א-להיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (תענית פו.)

בדוגמא זו, על ידי מעשיו של האדם שם ה' אותו הוא מבטא ניכר במעשיו ונכנס ללב הסובבים אותו.

ד. צלם א-לוקים

כיוון זה אכן מובן בפשטי הדברים, ואנו יכולים לראות איך הוא קורה לנגד עינינו. אף על פי כן רבינו מעדיף בפירושו ללכת בכיוון שנוגע יותר לעולמות רוחניים: "ואומרו וראו כל עמי הארץ וגו' גם זה הוא מכוון כנגד שמירת מצות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם א-להים עובר מעל פניו וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו מה שאין כן המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם וכמאמר קין (בראשית ד', י"ד) והיה כל מוצאי וגו' " (אור החיים כ"ח, ט')

לפני שננסה להסביר מעט את הדברים, נזכיר שרבינו מבין את התיאור האמצעי בפרשייה של קדושת ישראל כעוסק בקדושת ישראל הנובעת משמירה על מצוות לא תעשה, דהיינו הימנעות מעבירות. נראה כי דבר זה הוביל את רבינו גם לפירושו כאן. האדם נברא בצלם א-לוהים, וממילא דבר זה צריך להיות ניכר כלפי חוץ – אך העבירות שעושה האדם מסתירות את אותה התגלות א-לוהית שטמונה בו. על כן, ההישמרות מן העבירות תשמור על אותה התגלות א-לוהית נגלית גם כלפי חוץ.

רבינו מביא כמשל לכך את קין שלאחר חטאו בפרשת בראשית הוא פונה אל ה' בזעקה: "…גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בראשית ד', י"ג-י"ד)

קין חושש, שהרי עד כה לא נגעו בו מכח אות הא-לוהים שהייתה על פניו. עכשיו, לאחר העבירה, שם ה' כבר לא ניכר בפניו. ניתן להבין שזה חששו של קין בעיקר בגלל תגובת ה' לדבריו: "…וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (שם, ט"ו)

מהו אותו 'אות' ששם ה' לקין? בתרגום יונתן נמצא הסבר שמתאים ממש לדברי רבינו: "וְרָשַׁם ה' עַל אַפֵּי דְקַיִן אָתָא מִן שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא בְּגִין דְלָא לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ כָּל דְיִשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּאִסְתַּכְּלוּתֵיהּ בֵּיהּ" (תרגום יונתן שם)

על פי פירוש זה, הקדוש ברוך הוא ממש רשם חלק משמו על מצחו של קין, בשביל להשלים את שם ה' שנפגם בעבירה.

עד כאן הסברנו את דברי רבינו, אך נראה שעדיין הדברים קצת גבוהים מידי וקשים להבנה – מהו אותו 'צלם א-לוהים' שהיה על פני האדם? וכיצד העבירה מצליחה לכסות אותו עד כדי כך שהוא לא ניכר לבריות?

ה. תפילין, בחירה וצלם א-לוהים

ננסה להסביר את הדברים בעקבות דרשתו של רבי אליעזר הגדול בגמרא במנחות על הפסוק בו אנו עוסקים: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (מנחות לה:)

מדוע תפילין שבראש הם אלו שקוראים את שם ה' על האדם?

ניתן לתת תשובה ברובד הפשט: בתפילין נמצאות אותיות שם 'ש-די' – האותיות 'ש' ו'ד' בתפילין של ראש וה'י' בתפילין של יד. כאשר האדם עטוף בתפילין הוא בעצם לובש על עצמו את שם ה', ועל כן שמו של הקדוש ברוך הוא ניכר על האדם על ידי התפילין. הרמח"ל בספרו אדיר במרום מסביר כי רק בן אנוש יכול לקרוא בעולם בשם ה'. זה הייחודיות של האדם. רק כאשר האדם מחבר בין חלקי השם הנמצאים בתפילין של יד ושל ראש, שמו של הקדוש ברוך הוא שלם.

אולם, נראה שניתן לתת גם תשובה עמוקה יותר. בביאור שורשה של מצוות התפילין כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו הא-ל תמנענו לפי כחה מן החטא. ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ, ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע פן יקום עליה ויהרגנה אחר היותה בגבולו ותחת ידו.

ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט.) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה בני ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרינו, הא-ל ברחמיו יהי בעזרנו וישמרנו ממנו" (ספר החינוך, מצווה תכ"א)

התפילין באות להראות את שיעבור המערכות הגופניות של האדם לדבר ה'. התפילין של יד מכוונות כנגד הלב שמייצג את הנפש הבהמית ותאוות האדם או כנגד היד שמבטאת את כוחות העשייה של האדם. לעומתם, תפילין של ראש מכוונים כנגד הראש – מקום המחשבה.

ו. תפילין שבראש

הרב קוק בביאורו לסדר הנחת תפילין בעולת ראיה, מסביר בעקבות כך את היחס בין תפילין של יד ותפילין של ראש בצורה נפלאה ומדוייקת. כהקדמה לדבריו נציין שבעולם הלמדני נוהגים לחלק בין שתי מצוות התפילין. בעוד שעל תפילין של יד מברכים "להניח תפילין", על תפילין של ראש נוסח הברכה (לנוהגים כך) הוא "על מצוות תפילין". מכך מדייקים הלמדנים כי מצוות תפילין של יד היא בפעולת ההנחה, לעומת תפילין של ראש בהם קיום המצווה הוא בעצם הימצאותם על הראש. לא נרחיב במהלך הלמדני הזה כאן, אך נראה שהרב קוק מסתמך בדבריו גם על מהלך זה. בביאורו לברכה על תפילין של יד, שכאמור, מציינת את התמקדות המצווה בפעולת ההנחה, כותב הרב זצ"ל על היחס בין תפילין של יד ושל ראש: "…והנה הערך של תפילה של יד, לגבי תפילה של ראש, דומה הוא לערך של הכנה של מצוה לגבי גופה של מצוה, שהתפילה של יד, בקדושת פעולתה, למתק את כל כחות החיים הטבעיים, שבהויה בכללה, ובאדם בפרטיותו, היא מכינה ומכשרת את הכל אל האור העליון, ההולך ושופע ממקור הקודש של שם ד' הגדול, המתגלה בזוהר קדושתו על ידי הופעתה של התפילה של ראש, שהיא מכוונת לעומת ההארה האצילית, של מקורות השכל, המחשבה, הרגש, וכל כחות החיים, שהם מוכנים להיות מוארים מאורה של הקדושה העליונה, מיסוד קדושת אור אל עולם, המוזרחת מזוהר התורה הא-להית, המתגלה התגלות תמציתית על ידי קדושת התפילין. 'למען תהיה תורת ד' בפיך'. על כן נאה הוא הנוסח של 'להניח תפילין', המציין את היסוד המכשיר את החיים, להיות מוכנים אל הופעת הקודש העליונה, שיהיה מקושר להברכה על פעולת המצוה של תפילה של יד" (עולת ראי"ה, תפילין)

התפילין של יד מכוונים כנגד תאוות האדם, בעוד התפילין של ראש מכוונים כנגד הכוחות העליונים של האדם – המחשבה, הרגש וכוחות החיים המבדילים אותו מן הבהמה. לכן, טוען הראי"ה, שהתפילין של ראש קדושות יותר.[1]

גם בדרשתו של רבי אליעזר ישנו דגש מיוחד על תפילין של ראש – דווקא בהם ניכר שם ה' על האדם. ניתן להבין כי אלו התפילין שנראות למרחוק, אך נראה שיש כאן נקודה נוספת. התפילין של ראש מבטאים טוב יותר את מהות מצוות התפילין: יכולתו של האדם לשעבד את כוחות הגוף שלו לקודש. היכולת להתעלות מעל התאוות והיצרים ולתת יותר נוכחות לצלם א-לוהים המופיעה באדם, ניכרות במצוות התפילין.

ז. צלם א-לוהים

שני גדולי עולם עסקו במהותו של מושג נעלה זה ונתנבאו בלשון אחת. המהר"ל כותב בדרך חיים: "כי מצד שהאדם בצלם הקדוש ברוך הוא נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה ואין האדם מוכרח במעשיו… ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם א-להים…" (דרך חיים ג', ט"ו)

וכך כותב גם הראי"ה קוק בספרו לנבוכי הדור: "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם, שעל כן הוא בעל בחירה"  (לנבוכי הדור א')

הקדוש ברוך הוא משולל מכל תאווה ויצר ולכן הוא חופשי, כביכול, לבחור כרצונו. את אותה תכונה מיוחדת הטביע הקדוש ברוך הוא באדם ובכך הוא שונה מכל יצור חי אחר – הוא בעל תבונה ובחירה. מצוות התפילין באה לייצג את התפקיד המשמעותי שיש לעם ישראל לעשות עם בחירה זו. בחירה זו יכולה להיות כלי משחית בידי האדם: הוא יכול להתעלם מן הקודש ולשקוע בתאוות. אך בחירה זו גם יכולה להיות ההזדמנות לקרוא בשם ה'. בעוד שכל יצור אחר אינו בעל בחירה ולכן אין בבחירתו הוכחה אמיתית להימצאות הבורא – האדם יכול לבחור האם בחייו הוא רוצה לייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם או שמא לא.

במצוות התפילין, האדם 'מתעטף', באופן סמלי, בשמו של הקב"ה כביכול, ועוטה עליו את שם ה' כנגד כל העולם. כמו שראינו ברמח"ל ובספר החינוך, המשמעות של המצווה הסמלית הזו היא קריאה כלפי כל העולם: האדם היהודי מסכים לשעבד את כל כוחותיו הגופניים להגשים את רצון ה' בעולם.

ז. העבירות המכסות על הצלם

לאחר העיון במצוות התפילין ובקשר שלה לקריאת שם ה' על האדם, ניתן להבין בצורה טובה יותר את דברי רבינו. כשם שמצוות התפילין מראה את רצונו של האדם להתגבר על תאוותיו ולהדגיש את 'צלם הא-לוהים' של הבחירה בה הוא ניחן על ידי בחירה בטוב. כך, להבדיל, העבירה מסתירה את אותה הצלם. כאשר אדם עובר על רצון ה' הוא לא מצליח להתעלות מעל לתאוות ולהיות חופשי לבחור כרצונו, אלא הוא כבול והולך אחר תאוותיו. הבחירה בטוב מייצגת את היכולת לשלוט ביצר ולבחור שהיא היא אותה צלם א-לוה ממעל.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] גם לכך יש ביטויים למדניים, אך לא נרחיב בהם כאן.