מלחמת היצר הרע

הדפסה

א. פרשיית בן סורר ומורה

אחת הפרשיות המסתוריות בתורה היא פרשיית בן סורר ומורה המופיעה בפרשתנו. קשה להעלות על הדעת מקרה בו אביו ואמו של ילד באים לבית הדין ומבקשים להוציאו להורג. בגמרא בסנהדרין מובאים דברי רבי יהודה שהופכים את הפרשייה להיות מוזרה עוד יותר ורלוונטית עוד פחות: "רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה" (סנהדרין עא.)

בעקבות דברים אלו טוענת הברייתא: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר… דתניא אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר" (שם)

אם כן לפנינו פרשייה שאינה נועדה הלכה למעשה כי אם ללמד אותנו עקרונות חינוכיים ורוחניים. על העקרונות החינוכיים לא נרחיב כאן, אך רבינו לומד מכאן עיקרון רוחני מרתק ומשמעותי.

ב. מניעת ההקשבה

כדרכו במקומות רבים, גם כאן רבינו לומד את חידושו מדיוק לשוני: "צריך לדעת אומרו איננו, שהיה לו לומר אינו שומע!"  (אור החיים כ"א, י"ח)

רבינו מבין שהשלילה כאן היא שלילה משמעותית יותר מאי הקשבה להורים גרידא. וכך הוא מסביר מהו חיסרון השמיעה הקיים בבן סורר ומורה: "ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחייבוהו לצאת משם" (אור החיים שם)

אחד ממעללי יצר הרע והשפעותיו על האדם הוא במניעת התוכחה. בדרך כלל מדברים על יצר הרע כצד בנפשו של האדם המושך אותו לעבור עבירות ולא להקשיב לבורא, אך כאן מדגיש רבינו פן אחר – יצר הרע מונע מלקבל מוסר ותוכחה.

מי שמדגיש בשפתו הבהירה את הדברים הוא האדמו"ר מסלונים זצ"ל בעל הנתיבות שלום בתורתו על פרשת עקב: "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו. וברש"י ערלת לבבכם אוטם לבבכם וכיסויו. ואיתא מהבעל שם טוב הקדוש לבאר כפל הלשון אוטם לבבכם וכיסויו, דמחטאי האדם נהיה לבו מטומטם וכאומרם ז"ל (יומא לט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם… וזהו אוטם הלב ומלבד זה עוד מתהווה על הלב כיסוי הסותם אונדא דליבא (אוזן הלב) שמחמתו אינו יכול לשמוע את דבר ה' ממוכיחים. וכמה שמדברים על לבו דברי מוסר ותוכחה נופלים הדברים על אוזנים אטומות בהיות הלב מכוסה ואינו מקבל כלל את מה שמדברים אליו וזה עוד יותר גרוע מאוטם הלב" (נתיבות שלום, עקב, ומלתם את ערלת לבבכם)

הסיבה לתופעה זו פשוטה – המוסר והתוכחה יגרמו לאדם להכחיש את כוחו של יצר הרע, ולכן האחרון נמנע מלאפשר לאדם לקבל את התוכחה. במילים אחרות, לאדם קשה להודות בחטאיו ולכן ככל שהוא שוקע בחטא הוא מנסה להצדיק את עצמו, וכחלק מכך להסיר ממנו כל יכולת לקבל תוכחה.

רבינו מביא משל המסביר את הדברים: "והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים, והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנס לחייבם למלך. כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו' פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב" (אור החיים שם)

העיקרון לפיו יצר הרע מונע מהאדם גם לעשות את התשובה מופיע בדברי רבינו פעמיים נוספות בפרשות האחרונות אותם קראנו.

בפרשת שופטים, כאשר התורה מצווה על היציאה למלחמה, ממשיל רבינו את מלחמת ישראל באויבים במלחמת האדם ביצר הרע: "כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה. והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב' שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין" (אור החיים כ', א')

כאן רבינו מוסיף נפח נוסף ומסביר בשתי צורות כיצד היצר גורם לסתימת צינורות ההקשבה של האדם. חלק מהותי מהרכבת האדם, כלשון רבינו, הוא היצר. לכן יצר הרע לא נתפס כדבר שלילי או רע אלא חלק טבעי מהאדם ממילא קל לאדם להצדיק את מעשיו ולהסביר מדוע הוא לא אשם שהרי זה טבעו. בצורה שנייה מדבר רבינו שהמעשים הרעים עצמם מולידים כוח רוחני רע שמעכיר את נפשו של האדם והופך אותה לרעה יותר.

המקום השני הוא בפרשת ראה, שם מדובר על מסית ומדיח. רבינו מסביר גם כן על דרך הרמז שהכוונה ליצר הרע המסית את האדם מעשות הטוב בארבעה שלבים:

"כי יסיתך אחיך וגו'. בפרשה זו רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם מעצמו להטותו מדרך הטוב והישר, דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז"ל (סנהדרין צא:) בפסוק (בראשית ד', ז') לפתח חטאת רובץ והוא מסית להאדם להרע.

עוד יולד באדם כח מסית ב' באמצעות העבירה אם עבר על מצוה אחת תולד בו כח החפץ רשע, סוד מאמר (אבות ד', ב') עבירה גוררת עבירה, והאריכו בזה אנשי אמת לומר כי על ידי עבירה א' קונה קטיגור אחד ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים וכן שלשה כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה, ולטעם זה אמרו (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.

עוד באמצעות נטות האדם לדרך לא טוב יסובבנו קנות כח ג' שהוא נפש רעה כדרך שיזכה האדם בתוספת נשמה יתירה בהתעצמותו בדרכי ה' כמו כן באמצעות דרכים הרעים יקנה תוספת נפש רעה להחטיאו: עוד יוסיף מזה גדר ד' והוא להכנס נפשו בגדר אחרת שאין למעלה ממנה, והיא שנפשו תתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוה לו בטבעה, וזה הוא גמר החלט נפש אדם לכפור בעיקר ולעבוד עבודה זרה" (אור החיים י"ג, ז')

הדרגה השנייה מתייחסת בדיוק לנקודה אותה מעלה רבינו אצלנו. רבינו מביא את המשנה באבות שעבירה גוררת עבירה ומסביר אותה כך: לאחר עבירה אחת האדם כבר לא קשוב לתוכחה, כי עשיית העבירה מעוררת בו כח ורצון לעשות עוד רע. דהיינו העבירה לא בעייתית רק מצד המעשה הבעייתי שהאדם עשה, אלא יש לה השפעה על נפשו. כאשר האדם מתנהג בצורה מושחתת מוסרית או רוחנית, משהו בנפש נשחת כך שהיא נוטה יותר לקלקול וקשה יותר לתקנה.

ג. העוונות המבדילים

הפסוק בישעיהו מסביר מה גורמים העוונות לאדם מבחינה רוחנית: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו נ"ט, ב')

בפירוש אותה ההבדלה מצאנו כמה דרכים. הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר שהפסוק מדבר על יחס הקירבה והקשר בין האדם לבוראו: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מ-ה' א-להי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-להיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים ב-ה' א-להיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה הא-להים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה ל-ה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות" (רמב"ם תשובה ז', ז')

בספר התניא באגרת התשובה, מסביר האדמו"ר הזקן כי כל רגע ורגע הנפש מקבלת חיות מהקדוש ברוך הוא. אולם, ממשיך האדמו"ר, העוונות, שבמהותם הם מעשים נגד רצון הבורא, פוגעים כביכול ביכולתו של ה' להיכנס לנפש פנימה. על כן, כאשר אדם חוטא הוא, כיבכול, מסלק את השכינה מקרבו. כך כתב: "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא להורות לנו כמו שעל דרך משל כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ואיהו ממלא כל עלמין וכו' אלא כמו שכתוב בישעי' כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. והטעם לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא המחי' את הכל" (בעל התניא, אגרת התשובה)

לעומת הפירושים הללו, הרואים בעוונות גורמים המפרידים את הקשר בין ה' לאדם, על פי פירושו של רבינו ניתן להסביר את הפסוק בצורה מחודשת.

בסוף הפסוק מודגש מהי אותה הבדלה של העוונות גורמת: "…וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו שם)

אפשר להסביר כי החטאים יוצרים הבדלה המונעת מהאדם לשמוע את קול ה'. בעקבות המניעה הזו, גם דרכי התשובה נסתמות בפני האדם ועל כן היציאה מהעבירה ותיקונה קשים הרבה יותר. ייתכן שזו כוונת המימרא של רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר" (יומא פו:)

העובדה שהעבירה נחשבת כבר כהיתר והאדם מוצא 'תירוצים' מדוע עבירה זו בעצם אינה אסורה, מונעת מהאדם את היכולת לקבל תוכחה ולדון את מעשיו בצורה אובייקטיבית.

ד. הכאה על הלב או החזה?

בפירושו בפרשתנו, רבינו מתייחס בסוף דבריו לגמרא בברכות (סא.) שמסמלת את 'מפתחי הלב' כמקום מושבו של יצר הרע. במילים אחרות, היצר יושב על פתחו של הלב ומונע מדברי התוכחה להיכנס אל הלב פנימה. על פי זה מציע המאורי אור (פירוש על אור החיים) להבין מחלוקת באחרונים בנוגע לוידוי שאנו אומרים. במדרש קהלת מופיע שיש להכות על הלב בשעת הוידוי מכיוון שזה מקום העוונות: "ולמה כותשין על הלב מימר דכלה תמן" (קהלת  רבה ז', ט')

המגן אברהם מביא מחלוקת היכן בדיוק יש להכות: "ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י] ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי" (מגן אברהם או"ח תר"ז, ג')

על פי מדרש קהלת מכים על הלב, אך מדוע האר"י דורש להכות על החזה? בשער הכוונות מובא הסבר לכך על דרך הקבלה, אך על דרך הפשט מציע המאורי אור להסביר את הדברים על פי פירושו של רבינו והגמרא בברכות. היצר הרע היושב על מפתחי הלב, דהיינו החזה, הוא זה שמפריע לאדם לשוב בתשובה. לכן כאשר מבקשים מחילה מכים עליו שיסתלק ממקומו ויאפשר את קבלת התוכחה והחזרה בתשובה.

ה. בן סורר ומורה

פירושי רבינו נראים פעמים רבות כרמז שאינו ממש קשור לפשטי המקראות. במקרה זה, הרי היצר הרע לא הוזכר כאן כלל! נדמה שיש לנסות ולהבין כיצד הדברים עולים גם מפשטי הפסוקים.

בחסידות מקובל לומר שפרשיות המלחמה (בשופטים ובכי תצא) בכוונה נקראות בימי הרחמים והסליחות של חודש אלול, בו אנו עוסקים במלחמה התמידית של כל אדם ואדם עם ייצרו הרע. אך מעבר לכך, נראה שאצלנו גם פשטי המקראות מרמזים על אותה נקודה עמוקה שהעלה כאן רבינו.

רבינו מדייק את דבריו מלשון המקרא שתיאר את מעשי הבן הסורר והמורה בלשון 'איננו' ולא 'אינו'. אלא שחיפוש בתורה מלמד שהמילה 'אינו' כלל לא משמשת את התורה בעוד שהמילה 'איננו' מצויה פעמים רבות. ואם כן קשה לבסס את החידוש שבן סורר ומורה איננו פתוח לקבל ביקרות אך ורק על הדיוק הלשוני מן הפסוקים. לעומת זאת, כשמסתכלים על פרשיית בן סורר ומורה כמכלול ההבנה כי עיקר הבעייתיות בבן סורר ומורה ועיקר עונשו הוא על חוסר היכולת להקשיב עולה בבירור.

רבי יוסי הגלילי שואל שאלה מתבקשת: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?" (סנהדרין עב.)

אכן שאלה קשה: מדוע עונשו של בן סורר ומורה כה חומר, כך שעל גניבת כסף ואכילת בשר ויין הוא כבר נידון לסקילה? עונה הגמרא שאכן בן סורר ומורה אינו נידון על מעשיו אלא 'על שם סופו': "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (שם)

ויש לשאול: מניין לתורה שאכן בן זה ילסטם את הבריות? מאיפה הפסימיות הזו? אולי הוא יחזור לדרך הישר והטוב, אביו ואמו יצליחו לחנכו והוא יגדל להיות יהודי כשר וטוב?

אם מקבלים את הקריאה של רבינו בפרשייה כלפי יצר הרע ומשליכים אותה על הבן הסורר והמורה, הדברים ברורים ופשוטים. בן כזה שלבבו כה אטום עד כדי כך שהוא כבר לא פתוח לקבל תוכחה, אכן אין סיכוי שיחזור לדרך הישר. השלב הראשון של החזרה לדרך הטוב חייבת להיות היכולת להקשיב ולהודות על החטא. רק בן שנמצא במצב כזה שכבר אי אפשר לדבר איתו כלל, אביו ואמו יאמרו עליו 'איננו שומע בקולנו'.

למותר לציין את שהזכרנו בתחילת השיעור – בן סורר ומורה לדעת רבי יהודה לא היה ולא עתיד להיות, אך יש כאן לדרוש ולקבל שכר: אל לנו להגיע למצב בו היצר הרע כל כך שולט בקרבנו עד כדי כך שהוא אוטם את לבבנו מלהקשיב.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).