דברי חכמים
א. ייטב לך ולבניך אחריך
"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ב, כ"ח)
פסוק זה חותם את היחידה בפרשתנו העוסקת בדיני אכילת הבשר. התורה מתארת כיצד במדבר נאסר 'בשר התאוה', כך שהיה מותר לאכול אך ורק מבשר שהוקרב כקרבן על גבי המזבח. על פי התורה, כאשר הקדוש ברוך הוא ירחיב את גבולנו עם הכניסה לארץ, 'בשר התאוה' יהיה מותר מחד, ומאידך, יהיה ניתן להקריב קרבנות אך ורק בבית המקדש ולא בכל מקום.
הסיומת של פרשייה זו מעוררת השתאות, כבר בפשט הפסוקים – האם בזכות ההקרבה של הקרבנות במקום מסויים, ה' ייטיב לנו ולבנינו עד עולם?! מדוע יש שבח ושכר כל כך גדול על מצווה פשוטה יחסית?
ניתן לומר כי אין מדובר כאן על שכר פרטי עבור מצווה זו או אחרת, אלא יש כאן פסוק כללי על התורה כולה – אדם שישמור את מצוותיה יזכה לטוב. אך אם כן יש לשאול – מדוע ציווי כללי זה מופיע דווקא כאן?
רבינו בפירושו לפסוק מעלה עוד מספר קושיות, כדרכו פעמים רבות, על לשון הפסוק:
"קשה:
(1) שהיה לו לומר שמע ושמרת ולמה הקדים שמירה לשמיעה?
(2) עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל?
(3) עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה?
(4) עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב והלא כבר קדם ואמר שמור וגו' וגמר אומר למען וגו' הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב" (אור החיים י"ב, ח')
הקושיא הראשונה מתייחסת לסדר הפסוק: מדוע השמירה קודמת לשמיעה? כולנו מכירים את תשובת ישראל לקדוש ברוך הוא: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז'). תשובה זו באה להביע את ההליכה ה'עיוורת' אחרי הקדוש ברוך הוא ללא תנאים ושאלות – אך מה עניינה של הקדמה זו אצלנו? הרי בעשיית המצוות, שלא כבקבלתם, פשוט שצריך קודם לשמוע ורק לאחר מכן לעשות!
השאלה השנייה עוסקת בלימודים מן הפסוקים. גם המילה 'את' וגם המילה 'כל' אלו מילות ריבוי – במקומות אחרים בהם מילים אלו מופיעות אנחנו דורשים מהם דברים נוספים מלבד הדברים הכתובים בפסוק. אם כן יש לשאול מה מילים אלו באו לרבות בפסוק שלנו?
השאלות האחרונות עוסקות בשכר עליו מדבר הפסוק, "למען ייטב לך ולבניך עד עולם". יש לשאול: מדוע כאן השכר דווקא של הבנים ולא של מקיים המצווה בלבד? בנוסף, בפסוק מופיעות שתי סיבות לשכר – הראשונה בתחילת הפסוק, "שמור ושמעת… למען…" והשנייה בסופו, "כי תעשה הישר והטוב". מה מבין שתיהן היא הסיבות העיקרית?
ב. דברים המתחדשים מרבותינו
רבינו מציע כמה וכמה דרכים להסביר מה הפסוק בא ללמדנו ועל איזו שמירה ושמיעה הוא מדבר. נתמקד בפירושו הראשון: "אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים: א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו. לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזירת רבותינו ז"ל וסייגיהם" (אור החיים שם)
בפירוש זה בוחר רבינו ללמוד את הפסוק כחיזוק למצווה לשמוע לדברי חכמים. בגמרא במסכת שבת מובא שישנו ציווי מפורש מן התורה לשמוע לדברי חכמים. הגמרא שם דנה בברכת נר חנוכה ושואלת כיצד ניתן לברך עליו 'וציוונו', שהרי כידוע אין מצווה בתורה על נר חנוכה, וכל קיומו של ימי החנוכה הן מכח דברי חכמים בלבד. כך עונה הגמרא: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך…. מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (שבת כג.)
מובאים כאן שני פסוקים מן התורה שמצביעים על הצורך לשמוע לדברי חכמים. הראשון בפרשת שופטים: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל…" (י"ז, ט'-י"א)
והשני בפרשת האזינו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(ל"ב, ז'-ח')
בפסוק שלנו המצווה מובאת דרך רמז. עיקר החידוש, על פי פשט הפסוק, הוא השכר הגדול הצפוי לה. רבינו מגיע לפירוש שמדובר על המצווה לשמוע לדברי חכמים, בעקבות המילה 'ושמעת' המיותרת לכאורה – הרי אם אדם שומר את מצוות התורה, ברור שהוא גם שמע אותם! לכן מבין רבינו שהשמיעה כאן פירושה שמיעה לדברי חכמים.
מדוע דווקא בדברי חכמים צריך להדגיש את חשיבות השמיעה? ראשית, משום שמטבע הדברים, בניגוד לדברי התורה, דברי חכמים נתונים לשינויים ועדכונים ועל כן צריכים שמיעה יתרה. בנוסף, בניגוד לדברי התורה בהם ישנה חשיבות לעצם המעשים עליהם אנחנו מצווים בשמירה, בדברי חכמים המצב מעט שונה – כפי שנפרט.
ישנו פסק מפורסם של רבי יעקב מליסא, בעל נתיבות המשפט, המשמש בעולם הלמדני כפסק יסודי וחשוב בהבנת מהותם של דברי חכמים.
המשנה במסכת בכורות (דף לז.) מביאה הלכה בדיני מקח וממכר – אם אדם מכר לחבירו פרה לאכילה והסתבר שהפרה טריפה זכאי הקונה לדרוש את ביטול המקח וקבלת הדמים בחזרה, מכיוון שהסתבר שהוא אכל דבר לא כשר. השולחן ערוך פוסק בעקבות הרמב"ם כי דין זה נכון רק כאשר הפרה אסורה באכילה מן תורה אך לא כשאיסורה מדרבנן: "אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום" (שולחן ערוך יו"ד רל"ד, ג')
את הפסק הזה מסביר הנתיבות בפירושו שם בדרך הבאה: "ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי" (נתיבות, ביאורים רל"ד, ג')
לדברי הנתיבות, יש הבדל מהותי בין איסור תורה לאיסור דרבנן. באיסור תורה, כאשר האדם עובר בשוגג על דבר ה' הוא צריך כפרה. לכן, למשל, המחלל שבת בשוגג מביא חטאת. אך כאשר מדובר על איסור דרבנן והאדם עבר עליו בשוגג, אין הוא צריך כפרה כלל ואין שום דבר בעייתי בכך.
הנתיבות ממשיך ומביא ראיות לדבריו מהגמרא בעירובין (סז:), לפיה בדיני דרבנן קודם כל עושים מעשה ורק לאחר מכן שואלים האם הוא נעשה טוב, מה שאין כן בדיני תורה.
מה יסודו של הנתיבות? במה שונים דיני דרבנן מדיני התורה, בכך שעבירה בשוגג עליהם לא מצריכה כפרה?
התשובה נמצאת במקורות שראינו לעיל, לעצם החובה לשמוע לחכמים ומודגשת בפסוק שלנו. שני המקורות המפורשים שהביאה הגמרא בשבת דיברו על החובה להקשיב לחכמים: "לא תסור… מן הדבר אשר יגידו לך", "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך".
החובה לקיים את דברי התורה מורכבת משני גורמים: א. עצם החשיבות שבדבר עצמו (כגון זכר למעשה בראשית בשבת). ב. החובה לשמוע לדבר ה' גם כאשר, כביכול, אין לו סיבה. בדברי חז"ל, לעומת זאת, אך ורק המרכיב השני מחייב.
בשפה הלמדנית נוטים לומר שדיני דרבנן הם דינים 'בגברא' ולא 'בחפצא' – דהיינו, כאשר התורה אומרת שבהמה לא כשרה יש פגם בבהמה הזו שגורם לאי כשרותה. חכמים אינם יכולים לשנות את מהות הבהמה, ולכן כאשר הם אוסרים לאכול בהמה הציווי שלהם חל על האדם. הבהמה לא השתנתה ואין דבר רע במהות באכילת הבהמה, הבעיה היא בכך שהאדם לא הקשיב לדברי חכמים.
הנקודה הזו מודגשת בפסוק שלנו, וייתכן שהיא מה שגרם לרבינו לראות את הפסוק שלנו כמוסב על דיני חכמים. בדברי חכמים שייכת המצווה 'ושמעת' הרבה יותר מ'שמרת', שהרי עיקר החיוב הוא לשמוע לחכמים כמו שראינו.
ג. גזירות וסייגים
רבינו ממשיך ומסביר, על פי הבנתו, מהם הריבויים הנלמדים מהמילים 'את' ו'כל': "והוא מה שרמז במאמר את כל פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל. ואומרו כל פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר" (אור החיים י"ב, ח')
בפשוטו, הפסוק שלנו מתייחס לשמירת המצוות הכתובות בתורה, ומרבה שצריך לשמור 'את כל' המצוות. לכאורה הדברים ברורים – וכי יעלה על הדעת שניתן לשמור רק חלק מהמצוות?! על פי קריאתו של רבינו את הפסוק, כעוסק במצוות חכמים, הדברים ברורים יותר. חלק מהותי מתפקידם של חכמים במצוותיהם וגזירותיהם הוא לדאוג לקיומה של התורה. הגמרא ביבמות (פט:-צ.), תוך כדי דיון בשאלה האם חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה, מגדירה את תפקידם של חכמים כ'מיגדר מילתא'. דהיינו, חכמים אחראיים לשים גדרות וסייגים בשביל שאדם לא ייכשל ויעבור על דברי תורה. אכן, כובע אחד בו חז"ל פועלים הוא הגזירות והסייגים. פעמים רבות איסורי דרבנן נועדו כדי שאדם לא יבוא בטעות לעבור על איסור דאורייתא: כך מצאנו בדיני שניות לעריות, שחכמים מרחיבים את מעגל הנשים האסורות בשביל שאדם לא יפגע בערווה דאורייתא. כך בהלכות נידה בהם יש הרחקות רבות של חז"ל בשביל שאדם לא ייכשל באיסור כרת וכן על זו הדרך. בצורה זו דברי חכמים לא עומדים כחטיבה נפרדת מן התורה, אלא נחשבים כשימור לתורה עצמה. אם כן, פשט הפסוק "שמור ושמעת את כל…" מסביר, על פי פירושו של רבינו, כי הדרך לשמור את כל המצוות היא לשמוע לדברי חז"ל.
"וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו" (אור החיים שם)
רבינו גם מסביר מדוע דווקא מצווה זו של השמיעה לדברי חכמים היא זו שגוררת שכר העומד לדורות הבאים. המטרה של גזירות חז"ל היא לשמר את העיקר עליו התורה ציוותה. דרך העולם הוא, ששמירה על כללים וחוקים נשחקת לאורך זמן. לכן צריך סמכות שכל הזמן תרענן אותם – רק כך המצוות יכולות לעמוד לדורות. זהו תפקידם של חז"ל: הם מתאימים את ההלכות בפועל הנגזרות מחוקי התורה לכל דור ודור על ידי הגזירות והסייגים השייכים באותה תקופה, ובכך מעמידם את התורה לדורות רבים. לכן, רק בכח השמירה על דברי חז"ל התורה יכולה להמשיך ולהתקיים לדורות רבים.
ד. ועשית הישר והטוב
עדיין נשארה השאלה האחרונה ששאל רבינו ללא מענה – מדוע יש כפל, לכאורה, בטעם של השכר המתואר בפסוק? האם השכר הוא על שמיעה לדברי חכמים הנלמדת מהמילה "ושמעת", או על עשיית הישר והטוב המופיע בסוף הפסוק?
רבינו מסביר כי שני הטעמים חד הם: "ואומרו כי תעשה הטוב וגו' פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה' שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת" (אור החיים שם)
העשייה בדברי חז"ל היא עשיית הישר והטוב בעיני ה'. דברים אלו יובנו בצורה טובה יותר לאחר שנעיין בדברים המחודשים שכותב הריטב"א במסכת ראש השנה. הגמרא שואלת על כמה וכמה מהלכות החגים מה מקורם: "ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג – אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה טז.)
שתי הלכות הנוגעות לראש השנה נידונות כאן, והראשונה היא החובה לומר מלכויות זיכרונות ושופרות. בפשטות, הברכות הללו, כשאר ברכות התפילה, הן מצוות מדרבנן בלבד. בגמרא בראש השנה עלתה השאלה מה יעשה מי שצריך לבחור באחת משתי אפשרויות – לשמוע תקיעות שופר או לשמוע את ברכות תפילת המוסף: "ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין – הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן! לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק" (שם לד:)
מסקנת הגמרא שהתקיעות עדיפות כי הברכות הן מדרבנן בלבד.
הדין השני שמופיע בגמרא בדף טז. מקורו בתורה ובדברי הקדוש ברוך הוא – תקיעה בשופר של איל. גם דין זה הוא מדרבנן ואף נחשב כהידור מצווה בלבד (ראו שו"ע או"ח תקפ"ו, א'). אם כן, מדוע הגמרא התייחסה לדינים הללו כדיני דאורייתא ונקטה בלשון "אמרה התורה"?
הריטב"א עונה לכך בתשובה מפתיעה במיוחד: "והא דקאמר אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאף על גב דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מכל מקום ממה שאמרה [תורה] זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם… ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני רבי עקיבא שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום" (ריטב"א ראש השנה טז.)
דבריו של הריטב"א כאן חריפים במיוחד: גם כאשר דברי חז"ל אינם גזרות או סייגים אלא ציווים 'חדשים' שלכאורה לא מוזכרים בתורה, חלילה לומר שהם בדו מליבם. הכל הוא רצון ה' שמתגלה בתורה ורצון ה' הוא שחכמים הם אלו שיתקנו את הדברים.
נראה שזו גם כוונת רבינו כאן – ציוויי חכמים הם גילוי דרך הישר והטוב של התורה ואינם עומדים בפפני עצמם.
על פי זה ניתן לענות על השאלה בה פתחנו – מדוע דווקא בסוף הפרשייה הזו התורה מצווה על מצוות דרבנן? בפרשייה זו נמצא אחד המקומות בהם היסוד אותו ראינו זה עתה מופיע ביתר שאת. הלכות שחיטה נפרסות על פני לא מעט סימנים בשולחן ערוך, וברור לכל מוני המצוות שמדובר על מצווה מן התורה, אף על פי שדיניה כלל לא מוזכרים בתורה. כל הלכות שחיטה נאמרו למשה בסיני ונגלו על ידי חז"ל. כאשר המקור מן התורה לכל ההלכות האלו הוא בפרשייה בה אנו עוסקים: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (י"ב, כ"א)
וכדברי רש"י שם: "וזבחת וגו' כאשר צויתך – למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני" (רש"י שם)
אם כן, אך טבעי שלאחר הלימוד של הלכות שחיטה – דין שרק נרמז בתורה אך כל פרטיו והלכותיו למדו חז"ל – התורה תציין את השמירה על דברי חז"ל. זאת, בעקבות התפקידים החשובים שלהם כשומרי מצוות התורה ומגלי רצון ה', תפקידים שישפיעו על שמירת התורה גם בדורות הבאים.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)