זכר ליציאת מצרים או זכר למעשה בראשית?

הדפסה

א. דיברות ראשונות ואחרונות

בפרשתנו חוזרת התורה על עשרת הדיברות אותם קיבלנו בסיני. רבות נכתב על הכפילות, הדומה והשונה בין עשרת הדיברות של פרשת יתרו ושל פרשת ואתחנן. בייחדו מפורסם ההבדל הגדול בציווי על השבת. בעוד בפרשת יתרו נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ', ח')

בפרשתנו התורה מתנסחת בלשון: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (ה', י"ב)

על כך נאמר, ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מכילתא דרשב"י כ', ח').

מלבד אותו הבדל מפורסם, ישנו הבדל נוסף בין ציווי השבת בפרשת יתרו לציוויה בפרשת ואתחנן. הבדל זה נוגע לטעמה של המצווה. בפרשת יתרו השבת מגיעה כזיכרון לבריאת העולם ומעשה בראשית: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ', י"א)

השבת מנציחה את שביתתו של הקדוש ברוך הוא ממלאכה ביום השביעי.

לעומת זאת, בפרשתנו הרקע למצוות השבת שונה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל  כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (ה', י"ד)

אצלנו בפרשה, יציאת מצרים היא זו שעומדת בבסיס הציווי של השבת ומשמשת כטעם ויסוד למצווה. השינוי מצריך עיון – כאן כבר לא מדובר על שינוי בנוסח הציווי אלא בטעמו ויסודו!

השאלה הולכת ומתעצמת כאשר חושבים מעט על שני הטעמים. הקשר בין בריאת העולם לשבת ברור ופשוט ואף נכתב בפירוש: הקדוש ברוך הוא נח ביום השביעי לכן אנחנו נחים. לעומת זאת, הקשר בין מצוות השבת ליציאת מצרים לוט בערפל. לכאורה, השבת לא היוותה חלק משמעותי וחשוב ביציאת מצרים – לא ברור כלל מה הקשר בין שני אירועים אלו. כיצד השבת אמורה לגרום לאדם לזכור כי הוא היה עבד במצרים?!

    ב. השבת ויציאת מצרים

1. מנוחת האדם ומנוחת גבוה

בפירושו לעשרת הדיברות בפרשתנו, נוגע רבינו בשתי הנקודות שהזכרנו לעיל.

ראשית הוא מסביר כיצד השבת קשורה ביציאת מצרים: "והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות" (אור החיים ה', י"ד)

המצווה עליה נצטוונו ביום השבת היא השביתה. העצירה מכל מלאכה משמשת כזמן המנוחה של האדם. בזמן המנוחה הזה יזכרו הנחים ש-ה' הוא זה שנותן מנוחה לאדם בעולמו. כך היה כאשר הקדוש ברוך הוא הוציא את עמו ישראל מעבדות מצרים, וכך מתחדשת מנוחתנו בכל שבוע ושבוע.

אכן, ניתן לקרוא את שני הציווים על השבת בשני התיאורים של מעמד הר סיני, כמציגים בחינות שונות של השבת. בעוד שהפרשיות כמעט מקבילות זו לזו, ישנן מספר הבדלים בניהם. כמו שראינו, בפרשתנו הציווי על השבת נאמר בלשון 'שמור', ואילו ביתרו הלשון היא 'זכור'. חז"ל רואים ב'שמור' של שבת ביטוי המייצג את איסור עשיית המלאכה בשבת, בעוד ציווי ה'זכור' משמש כיסוד למצוות העשה של השבת, ובעיקרה הקידוש.

אם כנים הדברים, אזי הציווי 'שמור' בפרשתנו מתאים לבחינת המנוחה שבשבת, בה האדם נמנע מעשיית המלאכה.

העובדה כי מצוות השבת בספר דברים מדגישה יותר את המנוחה המופנית כלפי האדם, מופיעה כמעט בפירוש בהבדל נוסף בין שתי הפרשיות. בשתי הפרשיות ישנו פסוק כמעט זהה מלבד הבדל קל:

בפרשת יתרו, המילה 'מנוחה' לא מופיעה בהקשר לאדם אלא אך ורק כלפי הקדוש ברוך הוא[1]. בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, גם האדם ורכושו מצווים לנוח.

אם כן, בשני השינויים הללו רובד המנוחה של האדם נוכח יותר. דבר זה יכול להסביר מדוע טעם המצווה שונה – בפרשת יתרו הדגש הוא על השביתה, כדוגמא למעשה גבוה, ולכן אין תכליתה מנוחת האדם. בפרשת ואתחנן הדגש הוא על מנוחת האדם שמזכירה את יציאת מצרים, ולכן תכלית השביתה היא מנוחת האדם.

2. שני צדדים של אותו מטבע

כיוון אחר לקשר בין יציאת מצרים לשבת מצאנו בדבריו המפורסמים של הרמב"ן בפרשת בא: "וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים… ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שמות ח', י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שמות ט', כ"ט) למען תדע כי ל-ה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שמות ט', י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה. ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה…" (רמב"ן שמות י"ג, ט"ז)

הדגש הגדול ששמה התורה על זכירת יציאת מצרים במצוות כה רבות, מבטא, להבנת הרמב"ן, את היות יציאת מצרים הוכחה ובירור לבריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא וכסימן לאמונה בו.

הדברים באים לידי ביטוי גם בשכחת הלאוין, המצוות ש'מוסיף' הרמב"ן על מניינו של הרמב"ם, שם הוא כותב בלאו הראשון: "המצוה הראשונה שנמנענו שלא ישכח אחד ממנו אמונת הא-להות. וענין המניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים כלומר שנאמין שיש א-לוה פועל כל הנמצאות מוציאן מאין מוחלט אל היש שהם עליו ואל היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים והוא שאמר יתב' ויתעלה אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים… והוא אמרו השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. ירצה בזה שלא נשכח עיקר הא-להות ונכפור או נסתפק בו לומר שאין א-לוה ושהעולם קדמון בעצמו או קדמון בסבה ועלה" (שכחת העשין, לאוין א')

גם כאן מקשר הרמב"ן בין החובה לזכור את יציאת מצרים לבין האמונה שהעולם אינו קדמון אלא נברא. יוצא, אם כן, שלדברי הרמב"ן שני הטעמים של מצוות השבת אחד הם – זכירת יציאת מצרים מהותה זכירת היות העולם נברא.

השבת, טוען הרמב"ן, מזכירה לנו את בריאת העולם ואת העובדה שהקדוש ברוך הוא הוא הפועל בעולם, ואנו, יחסית אליו, שובתים. כמו כן, היא מזכירה לנו את שליטתו המוחלטת על הטבע, כמו שבא לידי ביטוי ביציאת מצרים.

אם כן מצאנו כאן שתי גישות – רבינו, אור החיים, מבין שאכן יש שני טעמים למצוות השבת הקשורות לשני פנים שלה, לעומתו הרמב"ן מבין ששני הפנים אחד הם.

ג. טעם המצווה וטעם החיוב

אלא שעדיין מקשה רבינו – מדוע אם קיימים שני פנים למצווה לא נאמרו שניהם יחד: "ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה' בדברות ראשונו' שהוא כי ששת ימים וגו'?" (אור החיים ה', י"ד)

כאן מעלה רבינו את השאלה הראשונה שהעלנו לעיל: מדוע יש הבדל בין הפרשיות? למה ששתיהן לא יציגו את שני הפנים של השבת?

לגישת הרמב"ן שראינו לעיל אין כאן קושיא כלל – אכן מדובר על שני צדדים של אותו מטבע. בשני המקומות יסוד השבת הוא זכירת הבריאה על ידי הבורא אלא שצורת הביטוי שונה.

לעומת זאת, רבינו מציע יסוד אחר לחלוקה בין הדיברות: "טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא לא טעם החיוב, ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (שמות רבה י"ב) והוא מה שרשם באומרו וזכרת וגו' ויוציאך וגו' ביד חזקה ובזרוע נטויה ושם ראית כי הוא אדון הכל ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות כי ששת ימים וגו' " (אור החיים שם)

הקורא יכול לטעות ולחשוב כי אכן מדובר כאן על טעמו של הרמב"ן, שכן בסוף דבריו רבינו מציין את ראיית יציאת מצרים כאימות בריאת העולם. אך בתחילת דבריו עולה שיש כאן חילוק משמעותי בין הדיברות ובכל אחד ה'טעם' הנאמר בה מכוון לעניין אחר.

רבינו מחלק בין 'טעם המצוה' לבין 'טעם החיוב'. בפרשת יתרו התורה מציינת מה מהותה של מצוות השבת. שם המילה 'טעם' משמשת במובן הרגיל שלה – הסיבה שבגללה הקדוש ברוך הוא ציווה את המצווה. אך בפרשת ואתחנן ה'טעם' שמובא בגמרא משמעותו אחרת – לא מדוע המצווה קיימת אלא מדוע אנחנו חייבים לעשותה.

ההבדל הזה עולה גם בלשונו של הרמב"ם במורה הנבוכים כאשר הוא דן בהבדל בין הדיברות: "ולזה צונו בתורה הגדיל זה היום עד שיתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כלם ביום אחד, וכשישאל מה עלת זה, יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה'. וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות מפני שהם לשני עלולים מתחלפים, וזה שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר, כי ששת ימים עשה וגו', ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' א-להיך וגו', וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו כמ"ש, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול הנמשך לעלת כי ששת ימים וגו'. אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות" (מורה הנבוכים ב', ל"א)

יש כאן הבדל יסודי וחשוב בין טעם הציווי לבין החובה לעשותו. מצאנו הבדל כזה בכמה מצוות, הבולטת שבהם היא ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו ולאחר מכן חזר הציווי עליה בפרשת תזריע כציווי מיוחד לישראל. שני השלבים הללו קיימים גם בשבת – בריאת העולם מחייבת מציאות של שבת כזיכרון לשביתת עליון, אך המחייב של עם ישראל במצוות הוא היציאה ממצרים ולקיחת הקדוש ברוך הוא את ישראל לו לעם ביציאת מצרים ומעמד הר סיני.

ההבדל בין תפקיד שני הטעמים מדוייק גם מלשונות הפסוקים. בפרשת יתרו נאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ… וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ', י"א)

אין כאן לשון ציווי אלא תיאור העונה על השאלה, מדוע הקדוש ברוך הוא בירך את יום השבת ומדוע יש חשיבות בשביתה ביום זה. הלשון 'כי' היא לשון נתינת טעם, וגם המילים 'על כן' כממשיכים את ה'כי' מתארים את הבריאה כנתינת טעם למצווה.

לעומת זאת בפרשת ואתחנן תיאור הטעם שונה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (ה', י"ד)

לשון 'כי' נעדרת מן הטעם בפרשת ואתחנן, שהרי אין כאן טעם למצווה, אלא סיבה להתחייבות במצווה. גם המילים 'על כן' כאן לא מתארים את הסיבה שהקדוש ברוך הוא 'ברך' את השבת אלא את העובדה שהקדוש ברוך הוא 'ציווה' על השבת. הזיכרון של יציאת מצרים כאן הוא לא טעם למצוות השבת, אלא טעם לכך שאנחנו חייבים לעשות את יום השבת. בגלל שהקדוש ברוך הוא 'שיעבד' את ישראל על ידי הוצאתם ממצרים, נתחייבנו כעמו לפרסם את שמו בעולם על ידי קיומה של מצוות השבת.

ד. אות ברית עולם

הרמב"ם בסיום הפרק במורה נבוכים מוסיף נדבך נוסף על דברי רבי חיים בן עטר. נדבך המשלב את שני הטעמים למצוות השבת גם יחד: "וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי" (מורה הנבוכים שם)

השבת, לדברי הרמב"ם, מקבצת אליה שתי נקודות יחד: האמונה של ישראל בבורא עולם מחד, והחסד שהקדוש ברוך הוא עשה עם ישראל ממצרים מאידך. אותו החסד הוא זה שמחייב את ישראל בהכרת הטוב ובשיעבוד לבורא מכאן ולהבא.

נדמה שהביטוי הכפול הזה של השבת, מ-ה' כלפי ישראל בחסד של גאולת מצרים ומישראל ל-ה' בפרסום האמונה בא-ל אחד, עומדת בבסיס פסוקים נוספים המתארים את השבת: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות ל"א, ט"ז-י"ז)

השבת בפרשת כי תשא מתוארת כ'אות' בין ישראל לקדוש ברוך הוא, כברית עולם. ברית הוא הסכם המחייב את שני הצדדים. בשני הטעמים של השבת אנו רואים, על פי הרמב"ם, את המחויבות הכפולה הזו – ישראל מחויבים לבורא עולם בפרסום האמונה בו והבריאה ואילו ה' מצדו גומל חסד עם ישראל.

הקשר ההדוק הזה הנוצר סביב השבת הוא יסוד חשוב באמונתנו. כשמעיינים בו נראה שבשני הטעמים קיים הביטוי הכפול הזה. הן בריאת העולם והן יציאת מצרים הם חסד גדול של הקדוש ברוך הוא עם ברואיו, שהרי עצם בריאתם היא בוודאי חסד וגם הוצאתם מעבדות לחירות היא חסד. אך מאידך בשני האירועים הללו יש גם מימד שמחייב שעבוד ועבדות של ישראל לקדוש ברוך הוא. היות ה' בורא מחייבת את כל ברואיו לעשות את רצונו – אך היא מחייבת בייחוד את ישראל עמו. העם הנבחר שזכה לחסד מיוחד עם ההשגחה הפרטית הנפלאה שנגלתה ביציאת מצרים מחוייב על אחת כמה וכמה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] הקדוש ברוך הוא נח והאדם רק צריך 'לשבות'.