אל תעבירנו את הירדן!
א. פרטי הלכה בפסוקי התורה
היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה מעלה שאלות וויכוחים מקדמת דנא. בעוד שהתורה כתובה פעמים רבות בצורה סיפורית ה'מתעלמת', כביכול, משאלות הלכתיות כבדות משקל – התורה שבעל פה יורדת לפרטי פרטים בכל מעשה ומעשה של האדם.
לפעמים החוסר של הדיון ההלכתי בסיפור התורה זועק לשמיים (כדוגמת נישואי יעקב לשתי אחיות), אך לפעמים הסיפור מסופר בצורה טבעית ומובן גם ללא פירוט זה.
עם זאת, ישנן פרשנים רבים שהעלו על נס את הניסיון ליישב את פשטי המקראות על פי פרטי הלכה מן התורה שבעל פה, כגון הכלי חמדה ואחרים. גם רבינו בכמה וכמה מקומות בוחר בדרך זו. בפרשת מטות נמצא אחד המקומות בהם צורת הלימוד הזו באה לידי ביטוי בצורה יפה ומובהקת.
בני גד ובני ראובן פונים אל משה בבקשה לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס עם בני ישראל לכיבוש הארץ. בפסוקים בהם התורה מתארת את פנייתם אל משה וראשי העדה ישנו פירוט מעניין: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (ל"ב, ב'-ה')
רבינו מעיר שבטענת בני גד וראובן ישנה כפילות מסויימת:
"צריך לדעת א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך ב-ב' כללים דכתיב את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד.
ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר ש-ה' הכה אותם מי לא ידע בזה" (אור החיים ל"ב, ג')
בפסוק ג' מפרטים בני גד וראובן את שמות הערים בהן הם מבקשים לשבת, ובפסוק ד', מיד לאחר מכן, הם מתייחסים לערים בשם הכולל "הארץ אשר הכה ה' ". כפילות זו מעוררת תמיהה – מדוע ישנו צורך בתיאור כפול של הארץ המדוברת? הרי ידוע הן למשה והן לבני גד וראובן אלו ערים היכה ה' לפני בני ישראל, ומדוע יש לחזור על תיאור הערים פעמיים?
הקושי הלשוני העולה מכפילות זו פותח בפני רבינו צוהר לראות בפסוקים אלו דו שיח מלא ומפורט בין משה לבני גד וראובן, שעוסק בשאלת ההתיישבות בעבר הירדן.
ב. להקדים תרופה למכה
בפשטי המקראות, בני גד ובני ראובן מבקשים את הארץ מכיוון שיש בה מרעה, ונענים על ידי משה בטענה המפורסמת: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (ל"ב, ו')
בני גד ובני ראובן, כך נראה, כלל לא רואים בכך בעיה. אולם, קריאה פשוטה זו גם היא מעט קשה – הרי בני גד ובני ראובן חיים והולכים במדבר יחד עם בני ישראל! מם הסתם הם הכירו את הבטחת ה' למשה על כיבוש הארץ, הם ידעו כי ישנה ארץ קדושה שאליה צריך להגיע והם ידעו גם כי כיבושה כרוך במלחמה. מדוע, אם כן, הם מעליה בדעתם לבקש בקשה מוזרה כל כך – לוותר על הארץ שייעד להם ה' ולהימנע ממלחמה יחד עם כלל ישראל?!
לכאורה אכן זו בקשה משוללת כל יסוד שדואגת אך ורק לצרכים הפרטיים של השבטים – ללא כל התחשבות בקדוש ברוך הוא ובציוויו או באחיהם בני ישראל!
רבינו מבין שאכן בני גד ובני ראובן לא טענו טענה חסרת בסיס והגיון עד כדי כך – אך בשביל להבין כך יש לקרוא את דבריהם במשנה זהירות. בשביל לענות הן על שאלת הכפילות שראינו לעיל בפשטי המקראות והן על השאלה מסברא (מה היסוד לשאלת בני גד ובני ראובן?) בוחר רבינו לקרוא את הפסוקים בעיניים הלכתיות למדניות.
רבינו מציין שלוש טענות שאפשר לטעון כנגד בקשת בני גד ובני ראובן ומראה כיצד, בדבריהם הקצרים, התייחסו בני גד ובני ראובן לשלוש טענות אלו.
נפתח בטענות:
"אכן הכוונה היא על זה הדרך כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין:
(1) כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים?" (אור החיים ל"ב, ג')
בפרשת פנחס למדנו כיצד ארץ ישראל עתידה להתחלק בגורל – ישנה הנחה שהארץ שייכת לכלל ישראל ולא לבודדים. אם כן, באיזו הצדקה מבקשים בני גד ובני ראובן לקחת חלק ששיך לכלל ישראל ולהפוך אותו לרכושם הפרטי?!
"(2) איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני ולא אכניס עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל?"(שם)
טענת זו אכן מועלית גם בפשטי המקראות על ידי משה רבינו והיא הזועקת ביותר – מה ההצדקה להימנע ממלחמה שהקדוש ברוך הוא ציווה עליה ולהשאיר את סיכון הנפש לאחרים?
(3) לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת ל-ה' " (שם)
הטענה האחרונה היא הפגיעה בקדושת הארץ. ישנה מצוות מפורשת לרשת את הארץ[1], ועוד לפני שבני ישראל נכנסו אליה כבר מבקשים בני גד וראובן לצאת ממנה!
אם כן, שלוש טענות אלו זוקקות ביאור – כיצד בני גד ובני ראובן ניסו להצדיק את בקשתם על אף טענות אלו?
רבינו מציע, כאמור, לראות בכפילות הקיימת בפסוקים ג'-ד' כטענות בני גד ובני ראובן הבאות להתמודד עם הקשיים שעולים כאן על בקשתם.
נענה על ראשון ראשון.
ג. בעלות הארץ
ראינו לעיל כי לאחר פירוט שמות המקומות על ידי בני גד ובני ראובן, הם מוסיפים לכלול את כל המקומות כ'מקום אשר הכה ה' ". רבינו מבין שכלל זה בא ללמדנו נקודה משמעותית בנוגע לבעלות הארץ: "ונתנו תשובה ל-ג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול" (שם)
בני גד מערערים על ההנחה הפשוטה שהארץ שייכת לבני ישראל וטוענים כי הארץ שייכת לריבונו של עולם. למרות ש"השמיים שמיים ל-ה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, ט"ז), נראה שבאמת ארץ ישראל לפני חלוקתה לא הייתה שייכת לאדם מסויים אלא הייתה מעין 'נכסי גבוה'. לאחר החלוקה הארץ כבר שייכת לבני ישראל, אך בקשתם מגיעה עוד לפני החלוקה, כאשר הארץ עדיין בגדר "הארץ אשר היכה ה' " (ל"ב, ד') ולכן שייכת לריבונו של עולם ולא לאדם בשר ודם. ממילא פניית בני גד ובני ראובן אל משה ולא אל כלל ישראל ברורה.[2]
ד. המלחמה
גם לטענה השנייה – כיצד בני גד וראובן מוציאים עצמם מכלל ישראל במלחמה – ישנה תשובה באותה הכפילות: "גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות… מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ" (אור החיים שם)
מלחמות הכיבוש בארץ ישראל אינן מלחמות טבעיות. אנחנו, לאחר מעשה, יודעים זאת ממלחמת יריחו, מכיבוש העי ומעצירת השמש בגבעון והירח בעמק איילון. אמנם בני גד ובני ראובן טרם נתוודעו לאירועים הללו, אך ההבטחה של ה' בנוגע למלחמות הארץ מוכרת להם היטב.
טענתם, אם כן, הגיונית למדי – מכיוון שכיבוש הארץ בין כך הוא ניסי, יציאתנו למלחמה לא מעלה ולא מורידה. אין כאן שאלה של פחד או חשש, מכיוון שישנה הבטחה שהקדוש ברוך הוא הוא זה הנלחם ולא היוצאים בצבא.
המהלך הזה של רבינו, לכאורה, לוקה בחסר. שכן משה רבינו עצמו טען את אותה טענה בדיוק כלפי בני גד וראובן, כמו שכבר הזכרנו. אם אכן הם הקדימו תרופה למכה, בציינם ש-ה' מכה את הגויים היושבים בארץ, מדוע עדיין טוען משה שאין לשבת מאחור כאשר העם נלחם?! אם אכן רבינו צודק בנוגע לדברי בני גד ובני ראובן אז תשובת משה, לכאורה, חסרת משמעות.
אלא שגם לתשובת משה נותן רבינו פירוש מחודש המחדד את היחס המורכב כל כך בין אמונה לבין ביטחון בעולם האמונה: "אמר להם האחיכם יבואו למלחמה פירוש אמת כי ה' הוא הנלחם להם אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה" (אור החיים ל"ב, ו'-ז')
אמנם נכון שריבונו של עולם הוא הנלחם לבני ישראל בארץ כנען, אך כדרכה של מלחמה צריך גם אנשים שיהוו הכלים בידו להילחם. מלחמות ישראל בכיבוש היו רוויות בניסים, אך תמיד יחד עם האנשים הנלחמים. רבינו מדייק את הדברים מלשונו של משה רבינו בדיוק נפלא: "והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל" (שם)
אכן בני גד ובני ראובן לא נדרשים להילחם, אלא 'לבוא' לצבא – עצם הטרחה שבהליכה יחד עם מחנה ישראל גם היא טרחה שאין להיבדל בה מן הכלל.
בדברי רבינו כאן משתקף יחס עדין ונפלא בין האמונה והביטחון לבין ההשתדלות – הקדוש ברוך הוא נלחם לישראל, אך בשביל להצליח במלחמה האדם חייב להמציא את עצמו אליה. ה' לא פועל בריק, אלא לאחר שהאדם פותח פתח קטן מלמטה, הקדוש ברוך הוא פותח לו פתח כפתחו של אולם מלמעלה (על פי שיר השירים רבה ה', ב').
ה. הירידה מן הארץ
הטענה השלישית נוגעת לכך שבני גד וראובן מעדיפים לגור מחוץ לארץ המובטחת. הדיון סביב הטענה הוא בעצם עיון במעמדה של קרקע שאינה בגדרי הארץ המובטחת ובכל זאת נכבשה על ידי ישראל. מציאות דומה הייתה בימי דוד המלך שכבש את סוריא שאינה מגבולות הארץ. רבינו אכן מציין, שהרמב"ם נוקט כי כיבוש זה אין בידו להפוך את סוריא לחלק מהארץ הקדושה: "על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן[3], וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה מז' עממין עד כאן" (אור החיים ל"ב, ב')
מהסברו של הרמב"ם עולה כי כיבוש יחיד שנעשה לפני כיבוש כל הארץ אין בידו לקדשה. אם כן הערים שנכבשו לפני הכניסה לארץ לכאורה אין להם דין קדושת הארץ – וממילא צודקת הטענה נגד רצונם של בני גד ובני ראובן?!
על טענה זו משיבים בני גד ובני ראובן בשתי צורות.
ראשית, עיירות אלו נכבשו בכיבוש רבים ולא בכיבוש יחיד כמדוייק מלשון הפסוק: "והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה" (אור החיים שם)
בנוסף, כיבוש זה הרי הוא על פי ציווי ה' וכחלק מכיבוש הארץ, ואם כן אין כאן כיבוש קודם כלל:
"ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים…
ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל" (שם)
ו. אחרית דבר
ראינו כיצד רבינו משלב באופן נפלא, כדרכו בקודש, בין כמה עולמות.
מחד פשטי המקראות שמעלות שאלות ודיונים הן מצד הכתוב בהן והן מצד הסברא הפשוטה: מה ראו בני גד ובני ראובן על ככה ומה הגיע אליהם לבקש בקשה כה מוזרה?
מאידך הלמדנות העוסקת הן בקדושת הארץ והן בבעלות עליה.
בנוסף, רבינו מפגין את היכולת לשלב בכל זה את יסודות האמונה על היחס בין ביטחון והשתדלות. החיבור הנדיר הזה הוא אחד מהמאפיינים של רבינו, רבי חיים בן עטר, שמצליח ברוחב דעתו לחבר בין כל הקצוות השונים לכדי פירוש אחד.
מוזמנים לעיין בהרחבה בפירושיו על כל הפרשה שם יש תוספות רבות על מה שהבאנו כאן שהוא בחינת טיפה מן הים.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לעילוי נשמת דוד דב בן נפתלי ורחל ארליך. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] הרמב"ן מונה זו במצווה ד' משכחת העשין של הרמב"ם. ברמב"ם אין מצווה מפורשת על יישוב הארץ, אך ברור מדבריו שירידה לחוץ לארץ היא דבר בעייתי מבחינה הלכתית, ראה למשל: הלכות אישות י"ג, י"ט, מלכים ה', ט'.
[2] ראו בהרחבה בפירושו של רבינו לפסוק ב', בו רבינו מפרט מדוע בני גד וראובן פנו לא רק למשה אלא גם לאלעזר ולנשיאי העדה: "שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן, וטעם שהצריך ה' שלשתם לפי שכל אחד יש לו כח אחר… שכל ה-ג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ כל אחד יש לו כח אחר".
[3] לכאורה בנידון דידן היה כיבוש של כלל ישראל ולא של יחיד, ואם כן אין מקום לטענה זו נגד בני גד ובני ראובן שהרי יש כאן קדושה. אך בהמשך ההלכה ברמב"ם מפורש שגם את הארץ עצמה היו צריכים לחלק על ידי הגורל כדי שיהיה לה שם כיבוש רבים, ואם שבט נטל לעצמו הרי שיש כאן כיבוש יחיד בלבד: "ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".