המעידה בבעל פעור
פתיחה: החטא החמור
פרשתנו פותחת בתגובתו של הקב"ה למעשה פינחס: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". (במדבר כה, י־יא)
השבח הגדול שניתן כאן לפינחס, הוא בכך שקינא לקב"ה והשיב את חמתו על בני ישראל, שבאה בתגובה לחטאם. מהתיאור עולה שהחטא חמור מאוד, עד כדי שאילולא פינחס, הקב"ה היה עלול חלילה לכלות את העם. ניסוח חריף דומה נמצא גם בהמשך, בפרשת ואתחנן בתיאור החטא: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ". (דברים ד', ב־ד)
מה פשר החומרה היתרה כאן? מדוע יש כאן שימוש בלשון כה חריפה? מורנו הרב עמיטל זצ"ל היה אומר שכאשר מדובר בבעל פעור יש שני צדדים מאוד ברורים – או שאתה בצד של הקב"ה, או שאתה בצד של בעל פעור. אין נקודת אמצע. לפי הסבר זה, ניתן להתחיל להבין מה פשר החומרה הרבה שמייחסת לכך התורה. ועדיין, צריך לבאר מדוע דווקא בחטא זה יש דיכוטומיה ברורה – בניגוד לחטאים אחרים; מדוע דווקא כאן, אין רצף ואין נקודת אמצע; ובעקבות זאת, עלינו להבין במה גדול כל כך מעשהו של פינחס שהודות אליו זכה לשכר כה גדול ולברית שלום עם הקב"ה.
המפגש בארץ עם הגויים
כדי לענות על השאלות, יש לחזור צעד אחד אחורה – להקשר של פרשת פינחס. בפרשת פינחס, מסיים עם ישראל את מסעו הארוך בן ארבעים השנה במדבר, חונה מול הארץ המובטחת ומחכה להיכנס. כל ההכנות הסופיות נעשות בפרשתנו: נערך מפקד מחודש ובו נמנים בני ישראל, הנחלות מחולקות ואף יהושע בן נון מתמנה ליורשו של משה רבנו – והוא ישמש כמנהיג הבא שיוביל את בני ישראל לארץ ישראל.
אך בני ישראל אינם נכנסים מיד לארץ; ממתין להם רצף נאומים של משה רבנו, שממנו מורכב ספר דברים כולו. אם לסכם בקיצור נמרץ את המסרים שבספר דברים, ניתן לנסח זאת כך: עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל ולפגוש את הכנענים – וצריך להיזהר ולא להיגרר אחריהם ואחר העבודה הזרה שלהם.
מסתבר, שבמסרים של ספר דברים טמון המפתח להבנת חטא בעל פעור שבפרשתנו, פרשת פינחס: בפרשת פינחס, עם ישראל פוגש בעם אחר לראשונה מאז צאתו ממצרים. אמנם לא מזמן היה ממשק מסוים עם אדום כשביקשו לעבור בגבולו, אך הקשר היה אך ורק בין המנהיגים ולא בין העמים. בנוסף, לאחרונה נערכה מלחמה מול סיחון מלך האמורי, אך מלכתחילה היה ברור שה'מפגש' מוכוון מלחמה, ואכן בני ישראל החרימו את כל עריהם. לעומת זאת, כאן מגיע המבחן הגדול: עתה, נפגשים בני ישראל בעם זר, והשאלה הגדולה היא כיצד יגיבו לכך – האם ישראל יישאר נאמן לקב"ה ולתורתו, או שמא חלילה לא יעמוד בזה. לצערנו, מפגש זה נגמר בכישלון חמור, ועם ישראל מתחיל לזנות עם בנות מואב, וגם כן להתחיל לעבוד לאלהיהן, בעל פעור.
עבודה זרה
החטא בערבות מואב עם בעל פעור הוא חטא מיוחד והחמור ביותר שהיה עד היום. לאורך המסע במדבר הובעו תלונות כלפי הקב"ה – אך העם מעולם לא עבד עבודה זרה, אפילו לא בחטא העגל.[1] זהו הבדל משמעותי, שכן הפעם יש ערעור לא על מעשה ספציפי, אלא על המסגרת, ויש בכך מרידה בקב"ה. להמחשה, אפשר לגשת אל מנהל בית הספר ולהתלונן על התנהלותו, וכשהתלונה איננה מוצדקת היא תיתפש כשלילית; אך כאשר לא רואים במנהל את הדמות הסמכותית והאחראית – המצב חמור בהרבה.
ומחומרת החטא, לגדולתו של פינחס ש'קינא' לקב"ה. השימוש בלשון 'קנאה' הוא תמיד בהקשר עבודה זרה; דוגמא לדבר, בעשרת הדברות: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵ-ל קַנָּא הוּא" (שמות ל"ד, יד). קנאה מבטאת טענה לבלעדיות; וכאמור, עבודת הקב"ה היא בלעדית, וברגע שאדם חלילה עובד עבודה זרה הוא כבר לא עובד ה' יותר. אין אמצע. לא בכדי משתמשת התורה בניסוח זה גם לגבי אישה סוטה, משום הקשר בין האיש לבין האישה הוא קשר בלעדי, ואסור לה להיסתר עם גבר זר.
אם כן, פינחס ש'קינא' לקב"ה וכך השיב את חמתו, בכך שהשיב את ישראל מחטא העבודה הזרה. בזכות מעשהו זה, זכה לברית שלום עם הקב"ה.
שובו אלי
לקראת סיום, להעמקת משמעות קנאתו של פינחס, נפנה לספר ירמיהו. בתחילתו, מופיע משל המתאר את העם כאישה המזנה תחת בעלה: "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'". (ירמיהו ג', א)
כאשר העם עובד עבודה זרה, ניתן להבין זאת כבגידה מהותית בקב"ה; אך אפשר גם לתפוש זאת כמעידה שקרתה בטעות. אם אין מדובר בבגידה עמוקה, אלא בסטייה קטנה מן המסלול, גם התגובה שונה – וכל שנדרש, הוא דחיפה קטנה חזרה אל המקום הנכון.
מאז חטא המרגלים, נוכח עם ישראל לגלות עונש חדש שנמצא בשימוש רב – מגפה. זהו עונש כבד – אך נקודתי; ובכל פעם המגפה פרצה כאשר העם סטה מעט מן הדרך: בחטא המרגלים מוציאי דיבת הארץ מתים במגפה; בחטא קרח ועדתו, המתלוננים הראשיים נבלעו באדמה, אך שאר העם שנגרר אחריהם בטעות מת במגפה; וכך גם בחטא נחש הנחושת כשהעם התלונן ברגע של חולשה. המגפה כאן היא הוכחה ברורה לכך שהקב"ה מבין שהעם אינו בוגד בו באופן מהותי, אלא נמצא ברגע של חולשה.
משה רבנו חושב שיש כאן בגידה בקב"ה, ולכן הוא מתחיל להעמיד בתי דין כדי למצוא מי אשם ומי לא, ולהרוג את מי שצריך. פינחס רואה את מעשיו של משה, וכדי להראות למשה שזו לא בגידה מהותית, אלא נפילה קטנה שאפשר לתקן באמצעות דחיפה קטנה חזרה אל המקום הנכון, הוא פורץ בקנאתו והורג את זמרי וכזבי; ואכן, העם מזדעזע, מבין את חומרת מעשיו ומיד חוזר בו.
העם עשה דבר חמור מאוד ועבד עבודה זרה. גדולתו של פינחס היה שהבין שהעם איננו מבקש לבגוד בקב"ה, אלא 'רק' מעד ונמצא ברגע של חולשה. ופינחס לא רק שהוכיח למשה שבכך מדובר, אלא גם החזיר את העם לדרך הישר במעשהו. זו הייתה גדולתו של פינחס.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת פינחס ה'תשפ"ב. סיכם יונתן אוסטר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] זו דעת רוב המפרשים, שמסבירים שבאמת לא הייתה שם עבודה זרה, אלא דרך לא נכונה לעבודת ה', או ניסיון להחליף את משה רבנו. בנוסף, בניגוד לחטא בעל פעור שנעשה במזיד, חטא העגל נבע מפאניקה גדולה שיצרה לחץ גדול, ובעצם נעשה בשוגג.