קנאת פנחס

הדפסה

א. קנאת פנחס

בחירת שבט לוי בתורה היא מעין חידה. בפרשת במדבר מתוארת בחירתם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' " (ג', י"א-י"ג)

בעוד שבחירת הבכורות וסיבתה מתוארת בהרחבה, סיבת בחירת שבט לוי נעלמת מהפסוקים לחלוטין. רש"י בפירושו קושר את בחירת שבט לוי למעשה הקנאות הייחודי אותו עשו שבט לוי בחטא העגל: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַ-ה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות ל"ב, כ"ו-כ"ח)

בתגובה למעשה זה מורה משה לשבט לוי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַ-ה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שם, כ"ט)

רש"י מסביר מהי אותה הברכה ומהו אותו מילוי ידיים: "מלאו ידכם – אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום" (רש"י שם, ד"ה מלאו)

ייתכן שרש"י רואה כמקור לכך את הציווי בספר שמות: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כ"ח, מ"א-מ"ב)

פסוק זה רואה במילוי היד ביטוי המבטא קידוש לכהונה.

ייתכן כי הקשר בין מעשה העגל לקדושת שבט הלוי רמוז גם בברכותיו של משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים ל"ג, ט')

עומד על כך רש"י: "כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות ל"ב, כ"ו) מי ל-ה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו" (רש"י שם)

בניגוד לכהונת שבט לוי, שטעמה נעלם מפשטי המקראות, בנוגע לכהונתו של פנחס הדברים מפורשים בפרשתנו. פה, הקשר בין הכהונה לקנאות כבר לא נותר נחלת הפרשנים בלבד, אלא נכתב בבירור בפשטי המקראות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י'-י"ג)

הקשר החוזר בין הקנאות והכהונה מצריך עיון: האם הדרך בה אדם מתקדש היא על ידי מעשי הרג של בני עמו?! ולא סתם בני עמו, אלא קרובי משפחתו! ננסה לעמוד על הקשר הזה בעקבות הבנת מעשה הקנאות של פנחס לעומק.

ב. בקנאו את קנאתי – בין מקנא לרודף

הגמרא במסכת סנהדרין מתארת כיצד הגיע פנחס למעשה קנאות זה: "וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה? אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (=מביא האגרת הוא יהיה השליח, כיון שאתה הזכרת את ההלכה בצע אותה אתה)" (סנהדרין פב.)

הדיון הוא בהקשר לדינו של הבועל ארמית, דין שאינו מפורש בתורה אך במסורת נמסר ש"קנאין פוגעין בו". דין זה מעניין מאוד – איזה מין עונש זה 'קנאים פוגעים בו'?! אם לאדם מגיע עונש – צריך להעניש אותו! אם לא – יש להניח לו! ממתי אנחנו נותנים לקנאים לפעול כעונש?!

בנוסף, המעמד של 'הלכה ואין מורין כן' זוקק עיון. אם זו אכן ההלכה, מדוע לא מורים אותה?! מה גם שבנידון דידן משה השאיר את עשיית המלאכה לפנחס, בטענה שהוא זה שהזכיר את ההלכה – מה טענה היא זו? מדוע משה לא פעל בעצמו?

נראה שהלכה זו כל כך גבולית, מכיוון שהיא מיוסדת על מושג הקנאות. באופן כללי, מושג זה מורכב ובעייתי שכן הוא על הגבול בין דבר טוב ומבורך לדבר בעייתי ואסור.

רצח הוא איסור חמור המופיע בעשרת הדיברות וחומרתו ברורה לכל. מאידך, הקנאות היא מעשה נעלה שיש לו שכר גדול שכולל, למרבה ההפתעה, גם את "בריתי שלום". הגבול הדק הזה נרמז בדברי הגמרא בסנהדרין: "אמר רב חסדא: הבא לימלך – אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך – אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (סנהדרין פב.)

שתי ההלכות שמלמדת אותנו הגמרא מראות עד כמה הגבול בין קנאות לבין רצח הוא דק. ההלכה הראשונה היא שאסור להורות על מעשה קנאות – אין זו הלכה שלומדים בבית המדרש ועושים כמצווה ועושה. הקנאות חייבת להגיע מבפנים.

ההלכה השנייה מראה שהקנאות צריכה להגיע בזמן מדויק, שהרי אם פנחס היה מפספס ברגע אחד הוא היה הופך להיות הרוצח ולזמרי היה מותר לעמוד על נפשו.

ג. איך מזהים קנאות?

כמו שראינו הגבול בין קנאות לרצח דק ביותר. רבינו בפירושו מנסה לעמוד על דקות זו וגם לתת שלושה סימנים כיצד ניתן לזהות קנאות אמתית.

הפירוש של רבינו על הפרשה מייצג היטב את דרכו הפרשנית – הוא מדייק דיוקים דקים ביותר מלשון הפסוקים, ומהם לומד יסודות גדולים ומשמעותיים.

רבינו פותח בדיוק מהמילים: "השיב את חמתי מעל בני ישראל". מכך שמדובר על השבה משמע שהחימה כבר הייתה קיימת. כך משתמע גם מהמילה 'מעל', דהיינו שהחימה כבר שורה על בני ישראל. ובלשון רבינו: "פירוש: אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול" (אור החיים כ"ה, י"א)

ומוסיף רבינו נופח נוסף לדברים: "עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעס הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה" (שם)

הפסוק מציין שתי טובות היוצאות ממעשיו של פנחס:

• השיב את חמתי מעל בני ישראל.
• ולא כיליתי את בני ישראל.

הטובה השנייה די ברורה: הקדוש ברוך הוא נמנע מהשמדת ישראל ועצר את המגפה לאחר עשרים וארבע אלף מתים. אך מה התועלת בהשבת החימה? לכאורה זו אותה התועלת!

רבינו מפרש שגם השבת החימה כשלעצמה היא טובה – לקדוש ברוך הוא יש נחת רוח רבה מעצם השבת חמתו. דווקא מעשה הקנאות הוא זה ש'מרגיע', כביכול, את חמת ה'.

נראה שנקודה זו קשורה לאופיה של הקנאות. ראינו לעיל שקנאות אינה מגיעה מהוראה מלמעלה, אלא זוהי "הלכה ואין מורין כן". כפי שציינו, מעמד זה של הלכה אומר דרשני – אם היא הלכה מדוע לא מורים כן?! ניתן לפרש מעמד הלכתי כזה בכמה וכמה דרכים. אחת מהם היא ההבנה כי ישנן הלכות שצריך לעשות אותן מכח היותן נכונות ולאו דווקא מכח הציווי.

השרידי אש נשאל מדוע לא מברכים על משלוח מנות. בתשובתו הוא נוגע ביסוד זה: "ועוד נ"ל שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות, כמו שכתב החתם סופר באורח חיים סי' קצ"ו. והנה אף שבכל המצוות גדול המצווה ועושה (עי' קידושין ל"א, א) ומברכין וציונו – במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו (פרק ו') על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם" (שרידי אש סימן ט')

ישנן מצוות שעשייתן מכח הציווי דווקא פוגע באופיה המיוחד של המצווה, שחלק מעניינה כרוך ברוח ההתנדבות והרצון החופשי ממנו היא מגיעה. כך במשלוח מנות שנועד להרבות אהבה, כך בצדקה שצריכה לנבוע ממידת החמלה וכך גם בכיבוד הורים (יש לציין שעל כל הדברים ניתן לחלוק ולהרחיב, אך אין כאן מקומו. וכמראה מקום נציין את דברי ערוך השולחן יורה דעה סימן ר"מ סעיף ג').
גם הקנאות היא הלכה כזו: קנאות צריכה להגיע מתוך רגש דתי עמוק. אם היא מגיעה מכח הציווי – כוחה ומעמדה נחלש.

התורה מתארת את שכרו של פנחס על "בקנאו את קנאתי בתוכם". רבינו מדייק בכל מילה ולומד מכאן שלושה סימנים לקנאות אמיתית:
"דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים:
ה-א' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי" (אור החיים שם)

ראינו לעיל, שאם נתהפך זמרי והרגו לפנחס הוא לא היה נהרג על כך, מדין "הבא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין עב.). בנוסף המדרש מתאר כי הריגת זמרי הייתה בפני כל שבט שמעון (כמו שנראה בהמשך), כאשר אנחנו יודעים ששבט שמעון יודע להפעיל את כוחו כאשר הוא רוצה. אם כן הקנאות חייבת להיות כרוכה בסיכון אישי. דבר זה נלמד מהמילה 'בקנאו'.

"ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא" (שם)

נדמה שזו הנקודה המשמעותית ביותר. קנאה חייבת להיות טהורה ונקיה מכל נגיעה אישית. המשמעות של קנאת ה' היא קנאה לכבוד ה'. ברגע שעם הקנאה מעורב יצר של קנאה, תאווה או כבוד, כבר אין זו קנאה אמתית וכנה.

הנקודה הקודמת קשורה לכך, שכן סיכון נפשי הוא סימן טוב לכך שאכן מבחינה גשמית אין תועלת אמתית בקנאות ועדיף לוותר עליה. במקרה בו הקנאות יכולה לגרום לאדם להפסיד את כל מה שיש לו מסתבר שהיא נעשית לשם שמיים בלבד.

"ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל (סנהדרין פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם" (שם)

הקנאות ל-ה' מועילה בשני רבדים: הראשון הוא הכרתת הרשעה מן הארץ, והשני הוא קידוש השם. קידוש השם צריך להיות קבל עם ועדה, כמפורש בגמרא בסנהדרין, ועל כן גם הקנאות מקבלת נופך נוסף כאשר היא קבל עם ועדה. בנוסף הקנאות בציבור מעידה גם על הכנות ונקודת האמת ממנה הקנאות נעשית.
אם כן הנקודה העיקרית שראינו היא נקודת האמת והכנות שממנה הקנאות חייבת להגיע: לכן אין היא יכולה להגיע מכח ציווי והיא חייבת להיות נקיה מכל נגיעה ורבב.

ד. הסגולה המיוחדת להשבת החמה

לעיל ראינו כי ב' טובות עשה פנחס עם ישראל – גם השיב את החימה של ה' וגם מנע את כילוי העם. הפסוק מחלק בין שתי הטובות הללו עם תיאור מעשיו של פנחס: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כ"ה, י"א)

רבינו עומד על החציצה בין שתי הטובות הללו ומסביר אותה בעקבות ג' הסימנים לקנאות שראינו לעיל: "ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין" (אור החיים כאן)

רבינו מחלק בין שתי הטובות: בשביל למנוע את הכיליון אולי די במעשה בעצמו של הכרתת הרשעה. אך השבת החימה מגיעה בעקבות הקנאות. אותה תכונה שנובעת מעומק וגדולה של אהבת ה' טהורה, נטולה מכל נגיעה אישית. אהבה טהורה כזו יכולה לשכח את הכעס. החטא מגיע מתוך תאווה 'כנה' של האדם ולכן התיקון הוא אהבה כנה ל-ה'.

ה. קריינא דאיגרתא

על פי פירושו של רבינו אפשר לשפוך אור חדש על הגמרא בסנהדרין ועל בחירתו של משה לבקש דווקא מפנחס לבצע את מעשה הקנאות.
ראשית, ראינו שקנאות יכולה לשכך חימה רק כאשר היא מגיעה מאהבת ה' אמיתית. לכן, דווקא הרצון לקנאות המתפרץ מתוך הנפש יכול לשכך את חמת ה' וזו הגיעה מפנחס.
בנוסף, כלפי משה העם יכול לטעון שיש כאן נגיעות אישיות כאלו ואחרות. הגמרא בסנהדרין מתארת את הדין והדברים שהיו בין זמרי ומשה: "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד" (סנהדרין פב.)

העם היה יכול לחשוד שמשה לא פועל ממניעים טהורים אלא מרצון להתנקם בזמרי! על כן, דווקא קנאתו של פנחס היא הקנאה האמתית המשכחת את החימה.
כעת ברור מה בין הכהונה והקנאות: רק היכול לעבוד את ה' ללא כל מניע אחר ומתוך התפרצות טהורה של עבודת ה', רשאי להיות משרתו.
היכולת להבחין בין קנאות אמתית ללא אמתית אינה קשורה רק לתחום הקנאות אלא ליכולתו של האדם להיות כנה עם עצמו ולהבין מאלו מניעים הוא פועל באמת ובתמים. זו עבודה גדולה בכל עולם עבודת המידות.
מי ייתן ונצליח לעמוד בה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לעילוי נשמת דוד דב בן נפתלי ורחל ארליך. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)