על העיוורון
"וישא משלו ויאמר – נאֻם בלעם בנו בעֹר ונאֻם הגבר שתֻם העין". (במדבר כ"ד, ג-טו).
בלעם מתהדר במחמאה משונה למדי. כידוע, יש שני פירושים עיקריים לביטוי "שתום העין": "אמר רבי יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה… בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר 'שתום העין'" (סנהדרין קה ע"א), ואונקלוס תרגם להיפך: "גברא דשפיר חזי" – כלומר, רואה היטב – רואה מראות אלוקים. רש"י על אתר ניסה לאחד בין הפירושים: "ויש מפרשים 'שתום העין' – פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר 'שתום העין' ולא אמר 'שתום העיניים' – למדנו שסומא באחת מעיניו היה".
הבעש"ט מאחד גם הוא בין שתי המגמות, אך לדעתו דווקא עינו השתומה של בלעם היא העין בה הוא רואה את מראות האלוקים. על פי סיפורו המופלא של רבי נחמן, "מעשה משבעה בעטלירס (קבצנים)", מי שעיוור מן העולם הזה הוא דווקא הרואה האמיתי. כך אומר הקבצן העיוור: "ואתם סוברים שאני עיוור – אין אני עיוור כלל! רק שכל זמן נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל".
אפשר להסביר את הפיתרון של הבעש"ט בדרך נוספת. כדי לקבל נבואה, אדם צריך להתקדש מאוד, ובעיקר – לזכך את חושיו. בלעם טימא את חושיו, אולם היה הכרח שתשרה עליו נבואה כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר "אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב" (מדרש רבה ריש בלק). "מה עשה הקב"ה? סימהו וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כך חלה הקדושה עליו ע"י זה העין שלא חטאה" (קהילת יצחק לפרשתנו, בס' בעל שם טוב). לפעמים ה' מטיל על האדם איזו מגבלה או מוגבלות, או שנופלים עליו ייסורים. המומים והייסורים אינם ממרקים רק מצד מאזן השכר והעונש של העולם הבא, אלא יש בהם זיכוך של האדם גם בחייו. בעל כורחו הוא נעשה פרוש יותר וגשמי פחות, ולכן רואה טוב יותר, ולעיתים ראוי יותר לזכות להשגה רוחנית.
(דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)