ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה
התעניות על החורבן
בלוח השנה ארבע ימי תעניות המהוות זכר לחורבן ולגלות ישראל מארצו. אלא שאופיים של ארבעת הימים הללו מורכב, כפי שמבואר בגמרא במסכת ראש השנה: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד – צום, אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". (ראש השנה יח:)
התעניות על החורבן הן מצד אחד על חורבן בית המקדש, אך מצד שני קשורות בטבורן גם לגלות מארץ ישראל וחורבנה: הקב"ה איננו משרה שכינתו על עם ישראל כשהוא מנותק מתנתק מארץ ישראל ונמצא בגלות. מציאות שזה עם ישראל רחוק מארצו של הקב"ה, יוצרת סוג של נתק בין עם ישראל לקב"ה.
אמנם הנתק הזה איננו מוחלט חלילה. תמיד נשארים ערוצי תקשורת בהם עם ישראל מתקשר עם הקב"ה. כך, לימדונו חז"ל כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.) – ההלכה הנלמדת בבתי מדרשות, משמשת חוליית קישור, נקודת זיקה בין עם ישראל לקב"ה. במקביל, גם בתי הכנסיות נחשבים כ"מקדש מעט", וכדברי הגמרא במגילה (מגילה כט.) "'ואהי להם למקדש מעט', אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". בצורה מלאה יותר, מפורט הרעיון מעט לפני כן: "רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' א-להיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות". (מגילה כט.)
כשהקב"ה משרה את שכינתו במקום מקדשו, במקום אשר יבחר ה', אנו מצויים בזיקה המתמדת שאנו מבקשים. ולעומתה, בזמן החורבן נוצר נתק מסוים בין שמים לארץ, שעלינו לשאוף לתקנו.
מבט נוסף על ארבע תעניות החורבן, מלמד כי שתיים מהן נמצאות 'בקצוות' מבחינה כרונולוגית – עשרה בטבת מצד אחד וצום גדליה מצד שני. הצומות הללו 'בקצוות' משם שבהם מצוינים הארוע הראשון והארוע האחרון במסגרת תהליך החורבן; אך גם בלוח השנה אנו מציינים אותם בזמנים הרחוקים ביותר מימי בין המצרים. לעומתם, שני הצומות המרכזיים שגם יוצרים ביניהם תקופה מובחנת, ימי בין המצרים, הם י"ז בתמוז וט' באב. אלו לא שתי נקודות צום נפרדות, אלא הן קשורות וקושרות זו את זו בתקופה שלמה של אבלות על החורבן.
התעניות: בין העבר לעתיד
מוקד התענית איננו מתמצה רק באבלות על העבר ובהתרפקות עליו, אלא גם כרוך גם במבט לעתיד, מבט של תשובה ותפילה לתיקון – כדברי הרמב"ם בהלכות תעניות: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". (הלכות תעניות ה', א)
אם כן, מתוך זכרון העבר המטרה היא לשפר את העתיד ותקנו, ובלשון הרמב"ם דלעיל, "בזכרון דברים אלו נשוב להיטיב". מה מתוך הזיכרון הזה נוכל לקחת על מנת לשוב להיטיב? כיצד נגרום להם לשוב להיות ימי "שלום" ו"ימי ששון ושמחה"?
בנוגע לי"ז, מתאר הרמב"ם את המאורעות שהתרחשו בו באופן הבא: "ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל". (הלכות תעניות ה', ב)
מבין חמשת המאורעות, מדגיש הרמב"ם ששני ארועים התרחשו דוקא בזמן אחד מהבתים – "בטל התמיד מבית ראשון, והובקעה העיר בחורבן שני". דומה שבחינה מעמיקה של שני הארועים הללו, יכולה ללמד הרבה על אופיו של היום.
ביטול התמיד ונוכחות השכינה
ראשית, ביטול התמיד. רעיון ה'תמיד' נמצא בכמה וכמה מקומות במקדש: עולת התמיד, נר התמיד וכן לחם הפנים שנמצא לפני ה' תמיד. מגמתה של העבודה השוטפת במקדש, הייתה לבטא את נוכחות השכינה במקדש, של הקב"ה ששוכן בתוך בני ישראל. הפסוקים בפרשת תצווה מדגישים רעיון זה כמסר מרכזי, כמו בפסוק הידוע, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח). לעומת מרכזיות ה"תמיד" כמסר מרכזי בעבודת המקדש, מובן כי ביטול התמיד מבטא כביכול קרע בין האדם לקב"ה, ובעצם בין עם ישראל לקב"ה.
בזמן הקיץ הנוכחי, אנו עוסקים בלימוד סוגיות הקשורות לציצית, תפילין ומזוזה.[1] מצוות שעליהן דרשו חז"ל (מנחות מג:) את הפסוק "חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" (תהלים ל"ד, ח). מנקודת המבט של הקב"ה שמסבב את האדם במצוות, והכל "בחיזוק שלא יחטא" (מנחות מג:), כלומר כדי שנחוש את קרבת ה', ועל מצוות אלו דרשו חז"ל (שם) שהכריז דוד, "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קי"ט, קסד).
מגמתן של מצוות אלו, אחת היא – הצבת האדם לפני ה', והנחלת תחושת הנוכחות המתמדת של האדם לפני הקב"ה, כעין הנאמר בכמה מקומות: על התפילין נאמר "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כ"ח, י); על הציצית "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר ט"ו, לט) ודרשו חז"ל "שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" (מנחות מג:); ומזוזת הפתח הופכת את ביתו של האדם לבית ה'. מכלול המצוות הללו הוא הביטוי של עמידת האדם לפני ה'.
התמיד בטל; אולי באמת יש נתק מסוים במישור של המקדש – אבל הקב"ה נתן לנו מערך שלם של מצוות שנועדו להנכיח את עמידתנו לפניו בכל זמן. בספר אהבה במשנה תורה, מרכז הרמב"ם שתי מערכות של מצוות: מערכת אחת שקשורה הקשורה לעמידת האדם לפני ה' בתפילה, ובהן קריאת שמע, תפילה וברכות; ולצידה, הלכות תפילין, מזוזה, ציצית ומילה, שאינן מוגבלות לזמן־מה ביום, אלא סובבות את האדם בכל עת, ומנכיחות את עמידתו לפני הקב"ה בכל זמן.
אכן, יש מעגל הלאומי גדול שכולנו שואפים אליו – של בית מקדש, ששם מתגלה שכינתו יתברך. אבל בדרך לשם, חובה עלינו להפנים את המצוות הללו, מצוות ספר אהבה: באמצעותן ניתן להעצים את תחושת עמידת האדם היחיד לפני ה', ואת נוכחות הקב"ה בחיינו. כל מה שקשור ברעיון של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (תהלים ע"ג, כח). מעבר לכך, לימוד והעמקה במשמעותן של המצוות הללו יכול גם להעצים את נוכחות ה' בחיינו. ובלימוד, הכוונה גם להיבטים הקיומיים שלהן, כפי שראוי לנהוג בכל לימוד, ובמיוחד בסוגיות שקשורות בטבורן לממד הקיומי, המשמעותי כל כך בעולמנו הרוחני. אם ניקח על עצמנו להתבונן באיכות הקיום של המצוות האלו מצידנו, ועד כמה אנחנו מפנימים את המצוות האלו – אזי נוכל לזכות ל"חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" (תהלים ל"ד, ח), ולתחושת הזיקה " שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים ט"ז, ח), שמשמשת כאחד היסודות הקיומיים שלנו בעבודת ה'.
הובקעה העיר ו"שנאת חינם"
כאמור, בנוסף לביטול התמיד בבית ראשון, לי"ז בתמוז ממד נוסף – הובקעה העיר בבית שני. לכאורה, עצם ציון ההבקעה שבבית שני בלבד, תוך התעלמות מזו שבבית ראשון (שהתרחשה בט' בתמוז), מפתיע – מה לנו להעדיף את הבקעת העיר של בית שני על פני בית ראשון? הרמב"ן קבע ב'תורת האדם' (שער האבל, ענין אבלות ישנה) כי "חורבן שני חמיר לן": מדוע?
הפער בין חורבן ראשון לשני, מבואר בגמרא ביומא (ט:), שם מבואר שבית ראשון חרב משום שעברו על שלוש העבירות החמורות, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. מסתבר, שגם כש"עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים" (שם), הבית איננו מוסיף לעמוד כשאין אחדות. ערעור הלכידות של כנסת ישראל הוא סיבה מספקת לחורבן – אפילו כאשר מקיימים את המצוות היטב.
בעצם, שוב עולה ההבחנה בין המעגל הלאומי למעגל האישי: כל אחד יכול להניח תפילין בפני עצמו; אבל כאשר המעגל של כנסת ישראל פגום, השראת השכינה על עם ישראל כעם – חסרה.
יש ויכוחים גדולים לגבי חובת התענית בימינו עם שיבת ישראל לארצו, אבל הסוגיא קובעת למרבית השיטות שבמציאות ימינו התעניות תלויות בגדר של "רצו מתענין, לא רצו אין מתענין" (ראש השנה יח:). הרמב"ן מדגיש ב'תורת האדם' (שם) שהשאלה האם "רצו", איננה תלויה ברצונו האישי של כל אחד, אלא ברצונה של כנסת ישראל באופן כללי. לא כל אחד רשאי לעשות דין לעצמו, אלא כנסת ישראל קובעת את העניין בצורה כללית.
ובכן, כנסת ישראל רצתה; ואותו רצון של עם ישראל כעם, מתבטא בכך שכעם אנו מרגישים במידה מסוימת שיש לנו רצון להתענות כדי לתקן. דווקא נקודת החיבור בינינו, שהחיסרון בה היה שורש החורבן השני ש"חמיר לן", היא זו שנמצאת בבסיס התענית בזמן הזה. אבל מה בעצם משמעות אותה נקודה של שנאת חינם?
אכן, קל מאוד להתפתות ולהסתפק באמירה שהייתה ביניהם שנאת חינם; ודוגמא לשנאת חינם, תהיה אדם שקם בבוקר והחליט כך סתם לשנוא את חברו. במידה מסוימת, זה מקל עלינו: מתי אנחנו קמים בבוקר ושונאים סתם כך אדם פלוני? אבל אימוצה של השקפה שכזו על שנאת החינם, המשקפת פרשנות כה פשטנית של משמעותה – אומרת שאנחנו אולי עושים לעצמנו 'עבודה קלה', אבל בפועל מונעים מעצמנו התקדמות ותיקון, משום שבאמירות שכאלה, אין פתח לתיקון שכן לכאורה אין מה לתקן – ובהחלט יש.
אני לא חושב ששנאת חינם התבטאה בכך שהם קמו בבוקר והחליטו לשנוא זה את זה. מה שיותר סביר, זה מה שאנחנו רואים גם בעולמנו: כל אחד ואחד שואף להתקדם, להגיע להישגים, להצליח ולעיתים קרובות מדי, התחושה היא שהצלחתו של אחד היא בעצם על חשבון האחר. כביכול, יש 'עוגה' שאם מישהו לוקח ממנה – זה על חשבוני; אם הוא מגיע להישגים זה מונע ממני להתקדם.
את הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, יח), מסביר הרמב"ן כך: "וטעם ואהבת לרעך כמוך – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד 'חייך קודמין לחיי חבירך': אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר 'ואהבת את רעך כמוך', והשוה אותם במלת 'לרעך', וכן 'ואהבת לו כמוך' דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". (רמב"ן ויקרא י"ט, יח)
לדברי הרמב"ן, הדגש של האהבה שעליה נצטווינו, הוא בפיתוח העין הטובה – בפרגון, ובנכונות לשמוח בשמחת החבר ובהצלחתו; לקבל את העובדה שיש עוד אדם שיכול ורשאי להתקדם ולהצליח: אדרבה, ככל שהוא מצליח כך אני שמח יותר. זה נכון כשמדובר בהצלחה כלכלית, אז ה'מאגר' של הקב"ה אין־סופי – "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג', י); ובוודאי נכון כשמדובר בהישגים רוחנים, שעליהם נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא. וכן כב.): החכמה דווקא תרבה ככל שתהיה "קנאה", אך לא במובן של עיניים שצרות זו לזו, אלא הכוונה לשמוח בהצלחת החבר, בהתקדמותו ובהתפתחותו הרוחנית.
זה סוג אחד של שנאת חינם: לא שונאים מישהו כשאין סיבה, אלא בגלל חשש שמאגר ה'טוב' מוגבל – ולא היא.
שנאת חינם ומחלוקת
אך בנוסף לשנאה זו, יש סוג נוסף של שנאה: שנאה הנובעת מחילוקי דעות, חילוקי דעות שלפעמים שוררים בתחומים חשובים ביותר. לא נמהר להכתיר את הצד השני כ'שונאים', ולא נזדרז להשתמש בפסוק "מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהלים קל"ט, כא). גם כשמדובר במאבקים רעיוניים על עניינים הרי גורל שעומדים ביסודו של עולם, לפני שמגיעים למחלוקת צריכה להיות עבודה עצמית: צריך לפתח מקום בנפש להיות קשור לעמדתו של השני, למורכבות שבעמדתו, למורכבות שבדעתו ולמכלול השיקולים והנקודות שבונים ומעצבים את דעתו. מתוך כך, רק כשיש תרבות של דיון, של שיח ושל הקשבה – אפשר גם להקשיב ולשמוע. רק אז אפשר למצוא את המקומות שבהם אולי הוא צודק ולא אני צודק.
בכלל, אותה הנחייה של חז"ל ש"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.), נאמרה על מקרים שמתעוררת מחלוקת על דעות, כאשר לעיתים יש מציאויות רחוקות מאוד של מאבקים שבאמת קשורים ליסודות האמונה. אבל במרבית דיונים שאנו פוגשים בחיינו, בכל אחת מהעמדות יש נקודה של אמת. עלינו לאמץ נכונות להקשיב לנקודת האמת שבכל עמדה ולגלות אותה ולהכיר בה – חז"ל אמרו שתמיד צריך להסתכל ולראות את הדברים בעדינות וברכות. תמיד עלינו לנסות לראות מהי נקודת המוצא של עמדתו של אדם זה או אחר.
אם כשמישהו אומר דבר שאנחנו לא אוהבים, אנחנו מיד לא מסכימים – מתפתח סוג של נכות בלב. צריך להיזהר מכך: עלינו להקשיב לאחר, וכך יש תקווה שיימצא איזשהו גשר.
זווית נוספת של חשיבות השיח, מדגיש הרמב"ם בהלכות דעות: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-להים". (משנה תורה הל' דעות ו', ו)
הרמב"ם אמנם מדבר על אדם שחטא לחברו כלומר ממש פגע בו, אבל ניתן ליישם את הדברים גם במצבים שבהם יש לפעמים ויכוח – כאשר מתנהלת 'מלחמת דעות', ומתקיים מאבק על דעות מסוימות.
אדם עלול לאמץ כלפי חברו גישה שלילית בסיסית: "ישטמנו"; במקרה זה, הוא בעצם אומר לעצמו שעם החולק עליו, הוא לא מוכן לדבר כלל. כנגד מחשבה זו, קובע הרמב"ם שדווקא הדיבור עם החולק, ליבון הדברים, היכולת והנכונות להקשיב – כל אלו יכולים דווקא להביא לתיקון המציאות, כך שבזכות ליבון הדברים, מתבררות הדעות. אתה לומד לדעת הרבה את עמדתו – אבל גם הרבה מה עמדתך, שמתחדדת. "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה" (בראשית רבה ויצא ס"ט, ב): הודות לדיון למדת גם להכיר טוב יותר את עמדתו של חברך, ובמקביל גם אתה עצמך נמצאת מתעשר מדעתו. כאשר ניגשים לדיון מתוך גישה בסיסית חיובית, יכול להיות שתוך כדי הדיון הדברים דווקא יתבהרו.
רעיון זה, עולה לא רק בדברי הרמב"ם דלעיל בהלכות דעות, אלא גם בפירושו של הרמב"ן לתורה על מצות התוכחה, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, יז): "והנכון בעיני, כי 'הוכח תוכיח', כמו 'והוכיח אברהם את אבימלך'. ויאמר הכתוב, 'אל תשנא את אחיך בלבבך' בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, 'ולא תשא עליו חטא' לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו". (רמב"ן ויקרא י"ט, יז)
הדיון – השיח, והנכונות להקשיב – חשוב בפני עצמו. וכשהוא נעשה מתוך כנות, מתוך מקום של אהבה ואמפתיה, מתוך נכונות להקשבה אמיתית ועמוקה ולהכלת עמדתו של השני – אז העמדות מתבהרות ומתחדדות יותר. אבל גם במצב זה, העמדות לא בהכרח מתרחקות, אלא גם עשויות להתקרב: ייתכן שאתה תודה לו בפרט מסוים והוא יודה לך בפרט אחר. כך מקדמים תקשורת נכונה ושיח נכון, כך מונעים את שנאת החינם. היא "חינם" מפני שהיא איננה יורדת לשורשים שעומדים בבסיס הויכוח, בבסיס המחלוקת.
להיטיב, לתקן ולאהוב
אל לנו להסתפק ב"סור מרע"; שומה עלינו לדבוק גם ב"עשה טוב": גם בהימנעות משנאת חינם לבדה אין להסתפק, ואף לא רק ביכולת להקשיב זה לזה וללבן סוגיות יחדיו. אם חפצים אנו בהשבת שכינה לציון ובדבקות שבינינו לבין הקב"ה, אזי לא די רק בזהירות משנאת חינם. אנו מקווים ומתפללים ל"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח), ולשם כך נדרש עלינו לעשות מעבר, ולקדם אהבת חינם.
למען האמת, אינני מחבב את הביטוי "אהבת חינם": לאהוב, אף פעם לא אוהבים בחינם; כל אחד ואחד מישראל זכאי לאהבה, מגיע לו שנאהב אותו. עלינו לאהוב את כל האדם, ולשמוח בכל האדם.
בעולמנו, פעמים רבות אנשים נוטים לשקוע בתוך עצמם, ונמנעים מלפתוח את המבט והעיניים אל החברה כולה, אל העולם כולו; אל המציאות. זה נכון גם בתחומים שבהם האדם בוחר לעסוק, אבל גם באחריות הכללית למה שקורה בחברה. בנכונות להכיר את המצוקות, את הקשיים והעיוותים. לפעמים צריך להילחם נגד עיוותים ונגד עוולות. צריך להיאבק למען השלטת צדק ויושר.
אם נבקש ללכת בעקבות דברי הרמב"ם בהלכות תעניות שמלמד אותנו על מטרתן "שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (הלכות תעניות ה', א), הרי שגם זה חלק מן המשימה שלנו: אנחנו צריכים לשים לב למתרחש בחברה הסובבת אותנו, ולקדם את הישר והטוב.
חובתנו לזכור את הדברים שארעו את אבותינו ביום זה, ובהם ביטול התמיד והבקעת העיר, כולל שנאת החינם שהובילה להבקעת העיר: כידוע, אין מדובר בסיפורים בעלמא, וכל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע מה היה בירושלים של אותם ימים של ערב החורבן – אותם מאבקים ומלחמות אחים הם אלו שהכריעו את המלחמה הזו.
עלינו לשנס מותניים נגד מלחמות של דעות. גם בתוך פולמוסים ומאבקים, עלינו להיות נכונים להקשבה ולשאיפה להיות יחד – ומעבר לכך, להיאבק כנגד עוולות ונגד עיוותים, מתוך שאיפה להרבות צדק בעולם, ולהגדיל את היושר וההגינות בחברה שלנו. בעזרת ה', מתוך כך, נזכה לקיומם של דברי הנביא, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', כז).
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בצום י"ז בתמוז ה'תשע"ח. השיחה סוכמה על ידי צחי רויך ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] בזמן קיץ של שנת ה'תשע"ח, נלמד בישיבה פרק "התכלת", הפרק הרביעי במסכת מנחות, ובמסגרת הלימוד עסקו בענייני ציצית וסת"ם.