פי האתון

הדפסה

א. על מה ולמה?

בפרשה שלנו מופיע אחד הניסים המוזרים שמצאנו בתורה: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" (כ"ב, כ"ח)

עד כה נתקלנו בניסים של הקדוש ברוך הוא שבאו לתועלת מסויימת, כמו עשרת המכות וקריעת ים סוף, או כדי להודיע לעם את אמיתות הנבואה, כמו האותות שעשה משה לפני העם במצרים. הנס כאן הוא נס ייחודי. לכאורה המלאך, ולא האתון, הוא זה שעושה את עיקר השליחות לבלעם ומעמיד אותו על טעותו.

גם על דברי המלאך עצמם יש לתמוה. בלעם מציע למלאך שהוא ישוב, אך המלאך עונה לו: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (כ"ב, ל"ה)

לכאורה תשובה זו מוזרה ביותר – מדוע שלא ישוב בלעם על עקבותיו?! הרי לכאורה לכך הוצב המלאך!

במילים אחרות, נראה שכל הפרשייה עם המלאך והאתון אינה מוסיפה דבר לבלעם. עיקרי הדברים נאמרו לו גם קודם: בפעם הראשונה הקדוש ברוך הוא לא מאפשר לו ללכת, מכאן היה צריך בלעם להסיק שאין זה רצון ה'. לאחר מכן, כש-ה' כבר מאפשר לבלעם ללכת, המסר שהוא מעביר דומה מאוד לדברי המלאך: "וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ"ב, כ')

כמו שניתן לראות בהדגשות, ישנם הבדלים קלים בין הפסוקים, אך התוכן הוא אותו התוכן. אם כן נשאלת השאלה: מה חידשה אותה פרשייה של האתון והמלאך?

נראה ששאלה דומה העסיקה את רבינו, אם כי הוא מנסח אותה בצורה כללית יותר: "ותרא האתון וגו'. צריך לדעת כוונת ה' בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג' פעמים בג' מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום" (אור החיים כ"ב, כ"ז)

רבינו מניח שיש בפרשה זו משמעות נוספת. מה היא אותה משמעות?

ב. ביזוי בלעם

"ונראה כי כל כוונת ה' בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה' כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה' השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה" (שם)

רבינו מציע שפרשת האתון מטרתה לבזות את בלעם. הוא ממשיך ומסביר מדוע המלאך היה צריך לעמוד ב-ג' מקומות כדי שהאתון אכן תוכל לדבר, ומסיים בציון הביזוי של בלעם, בעיקר על פי המדרש: "ואז פתח ה' את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב והכלימה את בלעם בדרך ביזוי בפני נעריו וכו', וביזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול להיותו דבר תמוה ב-ב' אופנים, אופן א' שתדבר הבהמה, וה-ב' שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו" (שם)

אם קוראים את דברי אור החיים כמות שהם – נראה שיש כאן הבנה פשטנית למדי שעדיין מעוררת שאלות רבות. הקדוש ברוך הוא ברא בריאה חדשה ופתח את פי האתון רק בשביל לפרסם את הביזוי של בלעם בכך שאתונו סיפקה את תאוותיו?! האם זו דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות נס כה גדול רק בשביל לבזות אדם?!

נדמה שבבסיסם של דברי רבינו עומד מהלך יסודי ומשמעותי הרבה יותר, המהווה אבן יסוד משמעותית ומהותית בסיפורו של בלעם.

ג. יודע דעת עליון

הגמרא במסכת ברכות מספרת מה היה סוד כוחו של בלעם הרשע. היא מתחילה בסתירה בין שני פסוקים – בהמשך פרשתנו מעיד בלעם על עצמו: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (כ"ד, ג-ד)

הגמרא בברכות שואלת על עדות זו: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה" (ברכות ז.)

הגמרא מוכיחה מסיפור האתון שבלעם כלל לא הבין דעת עליון. הדברים קשים, שכן במקום אחר אומרים חז"ל שנבואתו של בלעם דומה לזו של משה רבינו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור" (ספרי וזאת הברכה, שנ"ז)

רש"י בפרשתנו מסביר מדוע הקדוש ברוך הוא היה זקוק לנביא כה גדול גם אצל אומות העולם: "ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם…" (רש"י כ"ב, ה')

לאור דברי רש"י והמדרש, הגמרא בברכות קשה עוד יותר – הרי בלעם אכן ידע דעת עליון, ומדוע 'מזלזלת' בכך הגמרא?!

מתוך סיפור האתון מתברר שידיעת דעת עליון שהייתה בבלעם הייתה חסירה מימד חשוב ביותר – מימד שאצל משה היה. בשביל לעמוד על הפער הגדול בין משה לבלעם נעמוד רגע על כמה הבדלים בין שניהם: ענווה וגאווה, והיחס לחומר.

ענווה וגאווה – על משה רבינו נאמר בפרשת בהעלותך: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (י"ב, ג')

ענווה והתבטלות לאחר הם תכונות בסיסיות באישיותו של משה רבינו (שניתן לראות כבר בילדותו), לעומתו המשנה מעידה על בלעם: "כל שיש בו… עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה', י"ט)

היחס לחומר –משה רבינו עולה להר סיני ובמשך ארבעים יום מתנתק מן החומר, לא אוכל ולא שותה. לאחר מעמד הר סיני הוא אף פורש מן האישה.

אצל בלעם אנחנו מוצאים את ההיפך הגמור: במדרש הוא בוודאי תאב בצע גדול. גם פשט הפסוקים מטים אותנו מעט לכיוון זה, שכן לאחר הפצרתו של בלק בלעם מנסה שוב לשאול את דבר ה' למרות שהתשובה ביום הראשון הייתה חד משמעית.

כמובן ששתי הנקודות קשורות זו לזו – ענוותנותו של משה מנעה ממנו להתעמק בחומר, לעומת גאוותו של בלעם שדווקא משכה אותו לשלוט בחומר ולהשתמש בו לצורכו.

ד. החמור והאתון

גם אצל משה וגם אצל בלעם מצאנו שימוש בחמורים. כאשר משה רבינו חוזר ממדין הוא רוכב על החמור. רש"י בפרשת שמות עומד על אופיו המיוחד של חמור זה: "על החמר – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט', ט') עני ורוכב על חמור" (רש"י שמות ד', כ')

כידוע אותיות חמור הם אותיות חומר. כאשר משה רבינו רוכב על החמור, הוא מתגבר על החומר. משה יושב במדין, שם יש לו את כל מה שהוא צריך – אישה, פרנסה ואפילו חותן ממכובדי העם. משה עוזב את כל זה וחוזר אל הארץ בה רוצים להורגו. הוא מוותר על החומר בשביל לעשות את רצון ה'.

אותו דבר מצאנו גם באברהם אבינו. אברהם רוכב על החמור לעקידת יצחק, בה מצווה אברהם להקריב את כל עתידו ולוותר על כל ההנאה החומרית שתהיה לו מבנו, בשביל צו ה'.

הרכיבה על החמור אצל אברהם ומשה מסמלת אפוא את ההתגברות על החומר. על כן זהו גם חמורו של משיח.

לעומת זאת, הרכיבה של בלעם על האתון לוקה בחסר. לכאורה בלעם מבקש גם הוא לשלוט על החומר ולהצליח לקלל את בני ישראל. אך בניסיון לשלוט על החומר משהו משתבש. כבר בעיכובים של המלאך בלעם לא מצליח לשלוט על האתון כמו שצריך ולנתב אותה בנתיבי החומר.

הדבר מתעצם ומגיע לנקודת שיא בדיבור האתון. לכל אורך הפרשה בלעם מתהדר בכך שהוא יודע דעת עליון. בלק אומר עליו: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאר יואר" (כ"ב, ו'). לכל אורך הדרך אומר בלעם לשליחי בלק שהוא צריך לשמוע את דעת עליון, ונראה שבזה טמון כוחו של בלעם.

אלא שברגע אחד – הרגע בו האתון פותחת את הפה –  הכל מתחלף. כבר בפשט הפסוקים האתון רואה הרבה יותר טוב מבלעם את המציאות הרוחנית. במקום שבלעם יידע דעת עליון ובכך ישלוט על החומר – החומר הוא זה שיודע דעת עליון.

אולי לכן בוחר המדרש להדגיש את העובדה שהאתון שימשה לסיפוק צרכיו של בלעם. מימוש התאווה על ידי בעל חיים חומרי כל כך הוא ההיפך הגמור של הפרישה מאישה של משה רבינו. היכולת לדעת דעת עליון באמת ולהבין באמת מה הקדוש ברוך הוא אומר, תלויה בקשר בלתי נפרד עם היכולת להתגבר על החומר.

כאשר בלעם מסונוור מן המטרה של קללת ישראל ומן הכסף שבלק מציע לו, הוא לא מסוגל להבין היטב את דעת עליון. למרות שהוא שומע בפירוש את דבר ה' – הוא לא מצליח להבין את המשמעות של הדברים, את רצון ה' האמיתי שהוא יישאר בביתו ולא ילך.

אם אכן מבינים כך את הדברים, נראה שדברי רבינו ברורים ונהירים. אכן יש בושה גדולה כאשר האדם המתפאר בהיותו יודע דעת עליון, שמצליח לשמוע את דבר ה' ושצריך לקלל את בני ישראל בשביל להשפיע על מציאותם החומרית, מבוזה בידי אתון המייצגת את החומר. כאשר היא עצמה מצליחה לראות את המציאות הרוחנית טוב ממנו.

יתירה מכך, אותה אתון גם מגלה לכולם שאותו מנהיג רוחני נעלה, בעצם מגשים את תאוותיו בצורה השפלה ביותר.

ה. ערב שבת בין השמשות

המשנה במסכת אבות מונה עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (אבות ה', ו')

המהר"ל בפירושו למסכת אבות מסביר מה הייחודיות של הדברים שנבראים בזמן מיוחד זה: "…דבר זה, הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם, וזה מפני כי שאר בין השמשות… אם הוא יום הרי הוא זמן של ששת ימי בראשית, ואם הוא לילה גם כן הוא זמן של ששת ימי המעשה ואין כאן חדוש, אבל בערב שבת בין השמשות מצד שהוא בין השמשות של קדושה הוא יותר במדרגה משאר ימי הטבע, ואי אפשר לומר שלא נברא בו דבר, שהרי אינו שבת גמור, ואי אפשר שנברא בו כמו שאר ימי בראשית, שהרי אינו חול… ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה, כי עדיין לא נכנס השבת שהוא שביתה גמורה ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים שהרי הוא יותר במדריגה מששת ימי המעשה, ולפיכך נבראו בו אלו דברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע, כי כל אלו הם דברים גשמיים ומצד זה טבעיים, ומצד שאינם כמו שאר דברים טבעיים הם יוצאים מן הטבע" (דרך חיים ה', ו')

פי האתון קרוב אל הטבע, שכן כח הדיבור הוא כח טבעי, אך פי האתון אינה מציאות טבעית. הדיבור הוא אחד ההבדלים המשמעותיים בין האדם לבין בעלי החיים. בעוד שהאדם מסוגל לבטא מחשבות גבוהות ורגשות בצורה מילולית ברורה, בעלי החיים אינם זקוקים לרמה כה גבוהה של יכולת ביטוי, שכן הם חומריים יותר. כאשר האתון מדברת יש כאן העלאה של החומר אל דרגת 'מדבר' השייכת לבני אנוש.

אם כן אין זמן מתאים לאתונו של בלעם להיוולד יותר מערב שבת בין השמשות – הזמן שבין החול לקודש. הרכיבה על החמור (או האתון) היא מבחן האם בלעם יצליח להבין את עומק רצון ה' או שהוא יישאר בהבנה הגשמית והחיצונית (ה' אמר שאפשר ללכת אז הולכים). בעוד שהרכיבה על החמור אצל שני גדולי אומתנו אברהם ומשה הייתה נגד החומר – אצל בלעם הרכיבה על האתון היא בשביל החומר.

ו. כוחו של בלעם

ואכן אותה גמרא במסכת ברכות, כאשר היא מציעה בכל זאת מה היה כוחו של בלעם היא הולכת לכיוון אחר לגמרי מ'יודע דעת עליון': "מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה"  (ברכות ז.)

בלעם יודע לגעת בנקודות הרגישות. כך אנחנו רואים גם בהצעתו לבלק שמגיעה לאחר כישלון הקללה את ישראל. כוחו האמיתי של בלעם אינו ברוחניות וביכולת לקלל בדבר ה', אלא להיפך – כוחו בגשמיות המרחיקה את האדם מעבודת ה'. כך גם מסיים רש"י את ההבדל שבין נביא ישראל לנביא אומות העולם: "…העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות" (רש"י כ"ב, ה')

בעוד שמשה רבינו מזהיר את ישראל על העריות – בלעם דווקא משתמש בכוחות הללו של האדם בשביל להפיל את ישראל. היכולת של בלעם, אם כן, אינה להתגבר על החומר – אלא דווקא באמצעות החומר ועל ידו לנסות להפיל ולהכשיל את ישראל.

גם הדרך שבה מתגלה המלאך לבלעם מושכת לאותה הנקודה. לכאורה האתון נוטה מן הדרך – החומר מושך את האדם לסטות מדרך הישר והאדם שולט בחומר ומיישר אותו. כך נראה שבלעם עושה – עד שהאתון פותחת את פיה ומגלה לו שהמצב בדיוק הפוך. בעוד שהיא, האתון, יודעת מה הדרך הנכונה, בלעם בכח מנסה להוליך אותה בדרך המובילה להתנגשות חזיתית.

סיום

שפכנו מעט אור על פרשיית האתון כפרשיית יסוד בסיפור בלעם, הממחישה את גודל חוסר ההבנה של בלעם בקריאת דעת עליון. כן ראינו את החשיבות של הבנת משמעות הדברים כמות שהם ולא הבנתם על ידי ניסיון לפרשם בצורה הנוחה לאדם ביותר.

בלעם כשל בדיוק בנקודה זו – הוא חשב שכמו כל החומר, גם דבר ה' שייך לו ולכן הוא יכול 'לקחת' את דבר ה' לאן שהוא רוצה. האתון והמלאך הסבירו לבלעם בדיוק מה מקומו ותפקידו – אתה אינך שולט בחומר אלא נשלט על ידו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)