מטהרת טמאים ומטמאת טהורים
התעלומה הגדולה של חוקת התורה היא החוקיות ההפכפכה של הפרה האדומה – זו שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. את שורשי התכונה הכפולה הזו אפשר למצוא בתכנים שמייצגים מרכיבי מי החטאת – האזוב והארז:
האזוב – סמל הענווה והשפלות, מטהר את מי שנטמא בגאווה ומעלה אותו לדרגת "ואנכי עפר ואפר". מאידך, הוא עלול להפיל לתחתיות הייאוש את מי שחסרה לו אותה שמינית שבשמינית של גדלות וביטחון.
לעיתים אדם צריך להכיר בערך התורה והמצוות שזכה להם, כדי לעודד ולשמח את עצמו (אלו הם ה'נקודות הטובות' של רבי נחמן, בתורה רפ"ב המפורסמת).
הארז מסוגל לטהר מן המוות שמביאה העצבות, אולם מי שיהיה קשה כארז מול הזולת, או שמרוב נחת ממעלתו ייפול למיתה של שינה ועצלות – יזדקק לטהרה גדולה אם יגע בחומר המסוכן הזה.
כך, מצווה זו, שהיתה נדירה אף בזמן המקדש, ניתנת ליישום רעיוני בכל זמן: "כמו שאומרים כל תלמידי הבעש"ט בשמו, שכל התורה צריכה להימצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצווה רמיזתה" (כתר שם טוב ח"ב י"ח ע"א).
יש חומר נוסף, רעיל בדרך כלל, שבמינון מצומצם אפשר להשתמש בו לרפואת הנפשות. המגיד ממזריטש רואה אותו כפועל על פי אותו מודל. הגמרא פוסקת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות (ואפילו) שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה" (פסחים נ ע"ב). כידוע, לכל ירא שמיים צריך להיות חשש מתמיד מ'פניות חיצוניות' בלימוד או בעשיית מצוות. כל מצווה צריכה להיעשות "לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה" (הל' תשובה י', ה). רק כאשר הנפש חולה והלב כמעט מת, ואין לאדם שום מניע לעשות את רצון ה' – כדאי לו לפתות את עצמו בכל מה שיוכל, ולהצית את הרצון הכבוי (כפי שמנחה גם הרמב"ם שם). תבטיח לעצמך הכל: כבוד, עושר, שלוות נפש, מימוש עצמי, סיפוק והתפתחות רוחנית, וכשתאחוז בך האש – אפשר (וצריך) לגנוז את הממתקים והפרסים ולתת לשלהבת לעלות מאליה, להיכן שהיא שואפת באמת (תו"י ק"י ע"א).
(דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)