פרשת חוקת וההתמודדות עם עולם לא מושלם
פתיחה
בין מחלוקת קורח ועדתו שבפרשה שעברה, ובין חטא מי מריבה שבפרשתנו, פרשת חוקת, יש גם מעבר מהשנה השנייה ליציאת מצרים לשנה הארבעים. אותו מעבר איננו כרונולוגי בלבד, אלא גם חינוכי, וטומן בחובו מסר חשוב. מסר שניתן לראות בשלושה מקומות בפרשת חוקת.
פרדוקס הטהרה מטומאת מת
המעבר מהשנה השנייה לשנה הארבעים, איננו מיידי גם בפסוקים, ובין מחלוקת קורח ותוצאותיה, ובין מות מרים וחטא מי מריבה, נמצא לו פרק י"ט, שבו מבוארים דיני פרה אדומה. מה היא עושה שם? הרי ברור שאין זה מקומה של פרשת פרה אדומה – חז"ל (גטין ס.-:) אף לימדונו שהיא נאמרה עוד בא' בניסן של השנה השנייה!
תשובה לשאלה זו, שמעתי למיטב זכרוני מהרב סולוביצ'יק, במהלך הקיץ ששהיתי אצלו ולמדתי ממנו. הוא הסביר שבהכנסת פרשת פרה אדומה בין השנה השנייה לשנה הארבעים, התורה בעצם מבקשת לצבוע את כל השנים שביניהן, באמצעות פרשת פרה אדומה. היא בעצם מספרת שכל מה שאירע בתקופה זו, משקף את הפסוק הבא: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט, יד). יש כאן מסר קשה מאוד, משום שבמילים אחרות, אם נשאל מה בני ישראל עשו בשנה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכן הלאה, התשובה תהיה קצרה ומרה: קברו מתים.
הרב סולוביצ'יק אכן הדגיש את הממד השלילי שבדבר: לדבריו, אחרי חטא המרגלים, ה'סיפור' של דור יוצאי מצרים היה קבורת מתים – סיפור של יאוש; הם כבר ידעו שאין להם עתיד. יש מדרש מצמרר (שנמצא באיכה רבה פתיחתא ל"ג; וכן בירושלמי במסכת תענית ד', ז) על האופן שבו מתו (בצורה מתמשכת) יוצאי מצרים: בליל תשעה באב שבכל שנה ושנה, היו הולכים כולם אל מחוץ למחנה, חופרים קברים וישנים בהם – ובכל שנה חמישה עשר אלף מביניהם לא קמו בבוקר.
בכל זאת, כשאני מסתכל על פרשת פרה אדמה, נראה לי שהתורה לא מספרת כאן רק על יאוש, אלא גם על תקווה מסוימת, על הדרך להתמודד עם הכשלון.
אכן, אין כשלון וטרגדיה גדולים יותר ממוות. כך מבאר הרמב"ן בפירושו לאזהרה לאדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת, "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', יז), הוא מסביר באריכות כי המוות הוא כשלונו הגדול ביותר של החומר:
"ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות… שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך… ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת וירא א-להים כי טוב:
ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. וזה אמת ברור". (רמב"ן בראשית ב', יז)
הטומאה נוצרת בעת פירוק החומר והירקבותו, והיא מבטאת חוסר שלימות המובנה בטבע. לפיכך, הדרך להיטהר מן הטומאה היא חזרה אל הטבע והשלמתו. זרעים שנטמאו – נטהרים בהחזרתם לאדמה; מים שנטמאו – נטהרים בהחזרתם למים טבעיים; אדם שנטמא – בדרך כלל מספיק שיטבול במקווה, כאשר המקווה הטבעי הוא מעיין שיש בו "מַיִם חַיִּים" (ויקרא ט"ו, יג) – ומעמדו של כל מקווה מלאכותי נובע מהמעיין, שהוא המקור להיטהרות במים. אדם פושט את בגדיו ונכנס למים, ויוצא משם כשהוא טהור, משל נברא עתה מחדש.
אלא שבטומאת מת, אנו נתקלים בבעיה – אין דרך להשלים את החסר. המוות הוא מציאות בלתי־הפיכה, בין אם מאז בריאת העולם כדברי אנשי הטבע שמביא הרמב"ן, ובין אם 'רק' מאז חטא עץ הדעת, כדברי הרמב"ן עצמו. במציאות שלנו בעולם הזה – עד תחיית המתים – אין דרך לתקן את המוות, ולכן יש בו טרגדיה כל כך גדולה.
אלא שכאן, פרשת חוקת מחדשת שיש דרך להיטהר אפילו מטומאת מת – באמצעות אפר פרה אדומה המעורב ב"מים חיים". אך כיצד מטהר האפר?
הפרדוקס של טהרה מטומאת מת הוא בדיוק הפרדוקס של הלכות פרה אדומה עצמן. הפרה שלוקחים כדי להיטהר מטומאת מת היא הטבע, החומר, בצורתו המושלמת: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט, ב); ודווקא אותה, לוקחים ושורפים; משמידים. זאת, משום שמצד אחד, "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', לא), אך מצד שני, בפועל לא הכל טוב: יש צרות בעולם, יש כשלון וטרגדיה, יש מוות, ואי אפשר להתעלם מכל אלו. אבל מה כן?
כשאני מבקר אבלים, אני אומר להם ש"נחמה", אין פירושה כמו ישועה. נחמה לא אומרת שנהפכת הצרה והיא כבר לא קיימת. הצרה נשארת צרה והאובדן נשאר אובדן. נחמה לא תתקן את כל אלו – אך היא כן מהווה דרך התמודדות עם הצרה והאובדן; באמצעות הנחמה, הצער והאובדן הופכים לאמצעי להתקדמות.
זה הרעיון העמוק המשתקף בטהרה באפר פרה אדומה: כדי להיטהר מטומאת מת, עלינו קודם כל להכיר בקיומה של הצרה. המוות מסומל באפר הפרה האדמה; אין כאן אשליה או ניסיון להתעלם מהבעיה. אבל דווקא מתוך ראיית המוות כמציאות קיימת, אז אפשר להתמודד איתו ולהתקדם; דווקא מתוך ההכרה באובדן ואי־השלמות, ניתן להגיע לטהרה: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר י"ט, יז). צריך לשלב את ההכרה בצרה, עם כלים של התמודדות והתקדמות – לקחת את אפר הפרה ולערבו במים חיים. את התערובת הזאת מזים על הטמא, וכך הוא נטהר.
את השילוב בין אפר הפרה האדומה למים החיים מכנה התורה "מֵי נִדָּה" (במדבר י"ט, ט). מה הקשר בין נידה ובין הטהרה מטומאת מוות? יש קשר אחד, והוא המחזוריות. טומאת נידה מתרחשת במחזוריות רגילה וקבועה. זאת כוונת התוכחה, "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, יז) – הבעיה היא שבני ישראל פעלו בצורה מחזורית: טומאה, טהרה, טומאה ושוב טהרה וחוזר חלילה. אלא שבעוד המחזוריות הזו בעייתית ככל שמדובר בחזרה על חטאים, בכל הנוגע למחזוריות הקשורה למוות ולחיים, היא טבעית בהחלט: בחיים, האובדן הוא מציאות קיימת וקבועה – ובכל זאת אפשר להתמודד איתו, ולהמשיך להתקדם.
נסיגה לעומת התקדמות: מי מריבה
כאמור, בפרשת חוקת, אחרי פרשת פרה אדומה, התורה עוברת לספר על שנת הארבעים ופותחת בסיפור מי מריבה. במסגרתו, משה מכה בסלע מתוך תסכול ואכזבה מתלונות בני ישראל על המחסור במים. השאלה המיידית, היא מדוע דווקא עכשיו משה כל כך מאוכזב – בניגוד לכל שאר התלונות הקודמות ששמע מהעם?
גם את התשובה לשאלה זו, שמעתי מהרב סולוביצ'יק באותו הקיץ: משה חש שיש כאן נסיגה. את התלונות על המים והאוכל בשנתיים הראשונות במדבר הוא הבין – הרי מדובר בעם של עבדים שחי כל ימיו במצרים. אבל בשנה הארבעים, כל הדור ההוא כבר עבר מן העולם, ומדובר בדור חדש שגדל במדבר – מחות למצרים. זהו דור חדש שמשה רבנו גידל וחינך בעצמו על טהרת הקדש. לאור זאת, הוא מצפה שהדור יהיה ברמה אחרת; שלא יחזור על חטאי הדור הקודם. אך הציפייה מתנפצת לעומת המציאות המרה: כשהוא רואה שהם מתלוננים על המים בדיוק כמו אבותיהם, הוא מתמלא באכזבה – נראה ששום דבר לא השתנה, וכלום לא הועיל. באנלוגיה לזמננו – הבנו שעם ישראל עלול לחטוא במציאות הקשה של הגולה; אבל עכשיו, מעת שיצאנו מן הגולה בדרך אל ארץ ישראל, יצרנו את היהודי הציוני־דתי; זאת ועוד, אף הקמנו מדינה, ראשית צמיחת גאולתנו – למה עם ישראל ממשיך לחטוא גם עכשיו?
האכזבה המיוחדת מובנת אם כן, ודומה שניתן להעלות ממנה שני מסרים: קודם כל, שאכן גלגל חוזר בעולם. הדור הבא חוזר על הטעויות של הדור הקודם. משה רבנו סבר שבני ישראל מתלונן וחוטא משום שגדל במצרים, ולכם ציפה שהדור שגדל במדבר לא יעשה כן. אך מסתבר שהתלונות והחטאים לא נבעו משעבוד מצרים, אלא הם חלק מטבע האדם. לבני האדם תהיה תמיד נטייה לקטר ולהתלונן; תמיד יהיה להם נוח לחטוא.
אך באותה הנשימה, יש לזכור מסר נוסף: זה שגלגל חוזר בעולם, לא אומר שאי אפשר להתקדם. הגמרא בקידושין (ל:) אומרת על אב ובן וכן על רב ותלמיד שלומדים תורה, שהם "נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". יש כאן תהליך; אפשר להתקדם. לא תמיד הרעיון הזה מובן. עלולה להתגלע מחלוקת – גם בבית המדרש – שבה כל אחד בטוח שהשני לא יכול להיות צודק. וכך, גם כאשר השני מביא ראיות, הוא מפרש אותן לפי הקונספציה שלו. זהו סיכון אפשרי – אך לא מחויב המציאות.
התנהלות דומה – ושלילית – בהקשר זה, ניתן לראות בפרשת קורח שקראנו לפני שבוע. משה רבנו עושה ניסים ומוכיח ומביא ראיות א-להיות שהוא צודק. והתגובה: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (במדבר י"ז, ו). ושוב, פורצת מגפה בעם ומשה ואהרן עוצרים אותה, ועדיין – התגובה היא "הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ" (במדבר י"ז, כז). גם בפרשתנו, בני ישראל מתלוננים, ושוב משה רבנו מתאכזב – לכאורה בדיוק כמו בפרשת קורח. אבל בהמשך הפרשה, פתאום רואים שדווקא יש כאן שינוי; משהו זז: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" (במדבר כ"א, ז). בני ישראל מוכנים להכיר בחטאם ולתקן. כך אנו רואים גם בהמשך פרשתנו, פרשת חוקת, במלחמת ערד: "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (במדבר כ"א, א־ב). במקום לקטר, בני ישראל פועלים ופונים לה' בנדר; והם אכן נענים: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"א, ג).
פרשת חוקת, מציגה אם כן את היכולת להשתנות: אפשר לצאת מהקונספציה; אפשר להתקדם ולהשתפר. אמנם בתחילה בתלונות במי מריבה נדמה שהכל נשאר אותו דבר; אך בהמשך, בפנייה לקב"ה במלחמה בערד, ובהכרה בחטא ובנס נחש הנחושת, מתברר שאכן היה שינוי גדול – ולטובה.
חינוך הבנים והתלמידים, הוא עבודה לא פשוטה. האב והרב מנסים לעצב את הבן והתלמיד, וטבעי שהוא יגיב לכך בהתנגדות, בוודאי בטווח המיידי. ועם זאת, יש לכך השפעה בטווח הארוך. מחנך שמצפה שהכל יהיה חלק, שהבן יתקדם ולא ייכשל בכלל – יהיה מלא באכזבה ותסכול, ואין מקומו בחינוך. צריך להכיר בכך שתהליכים מתנהלים באיטיות, ושיש גלגל חוזר בעולם – ועם כל זאת, שעדיין אפשר להתקדם. כאשר מכירים בכך, אזי ניתן לקרוא בפה מלא את דברי הגמרא (קדושין ל:), כי "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". ואולי זו גם הסיבה שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, בעקבות החטא במי מריבה: הוא מתאכזב מהנפילה של העם וחושב שהכל נשאר אותו דבר, למרות שכפי שרואים בהמשך הפרשה, הם התקדמו רבות. אולי משום כך, לא זכה משה רבנו להביא אותם אל ארץ כנען.
הקריאה לשלום
דברנו עד כה על ההתמודדות עם המציאות הלא־שלמה שבעולמנו, הן בהקשר של מוות, כפי שמלמדת מצוות פרה אדומה, הן בהקשר של חינוך, כפי שמלמד סיפור מי מריבה. פרשת חוקת עוסקת בהתמודדות זו גם בהקשר שלישי, והוא היחס בין עם ישראל לעמים השכנים: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ… נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ…". (שם כ, יד־יז)
משה מדבר אל אדום כאח. ידוע לו שיש מתח בין עשו לישראל ובכל זאת, הוא מבקש לפתוח פרק חדש. חשוב לזכור, שגם על עשו עצמו יש מחלוקת בין חז"ל מה יחסו ליעקב, והאם ה'השלמה' שהייתה ביניהם הייתה אמיתית או שלא.[1] מכל מקום, בעיני משה רבנו, יש כאן פוטנציאל לאחווה וליחסים טובים, ולכן הוא מצפה לאמפתיה ולסיוע מבני אדום כלפי עם ישראל שאך השתחרר משעבוד מצרים. אך משה איננו מקבל את התגובה שחיפש: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ', יח). אחרי דין ודברים נוסף, נוסף גם איום צבאי מצד אדום כנגד מעבר אפשרי של ישראל בארצו, וכך נחתם ניסיון פיוס זה: "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר כ', כא).
אם כן, משה רבנו ניסה והבין שלא יקבל מאדום את התגובה שהוא רוצה; ואחרי שהכיר בכך, החליט 'לנתק מגע' ולהמשיך הלאה. הבחנה זו נכונה באופן כללי: צריך לקבל את המציאות שהקריאה לשלום לא תמיד נענית – ולדעת גם איך בכל זאת אפשר להתקדם. גם אם הניסיון באדום נכשל,[2] משה רבנו לא התייאש מהקריאה לשלום, והוא שוב שולח מלאכים אל מואב, ושוב שולח מלאכים אל סיחון מלך האמורי. ושוב, גם כשהקריאות הללו לשלום אינן נענות, בני ישראל לא מתייאשים מהתקווה לחיות כעם בתוך הקשר רחב יותר של העמים סביבותיו, וביחסים טובים, מתוך ציפייה לכך שבסופו של דבר, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט).
יהי רצון שנזכה להפנים את המסרים של פרשת חוקת ולחיות על פיהם: להתמודד עם המציאות על מגרעותיה, ולהמשיך להתקדם תמיד.
(הרב משה ליכטנשנטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת חוקת ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] בתורה נאמר על עשו "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית ל"ד, ג), אך מעל המילה מסומנות נקודות: במדרש (בראשית רבה ע"ח, ט), לדעת ר' שמעון בן אלעזר, הנקודות באו להדגיש כי עשו "נשקו בכל לבו" ואכן ההשלמה הייתה אמיתית, ואילו לדעת ר' יניי "מלמד שביקש לנשכו" אלא שבזכות נס שהתרחש, ניצל יעקב.
[2] הניסיון לקרב בחזרה את עשו נכשל לא רק כאן, אלא גם בהמשך – ובאופן מוחלט, כפי שמבואר בספר עובדיה על גורלו של עשו: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" (עבדיה א', יח).