על תורה, טומאה וטהרה

הדפסה

א. זאת חקת התורה!

בתחילת פרשתנו ישנו דגש על העיסוק בדיני טומאה וטהרה – הן בדרכי הטהרה בפרשיית פרה אדומה והן בדרכי ההיטמאות (מהם נטהרים על ידי אפרה). אולם, פתיחת הפרשה, ממש הפסוק הראשון, מעלה מנגינה אחרת לגמרי: "…זאת חקת התורה…" (י"ט, ב')

יש כאן הכרזה גרנדיוזית משהו, ממנה משתמע שאנחנו עומדים לעסוק בדבר עקרוני ובסיסי בתורה.

יש מהפרשנים ששמו את הדגש בביטוי זה על ה'חקה' והפנו למדרש המפורסם, לפיו אף החכם באדם לא מבין כיצד פועלת פרה אדומה: "כל זה נסיתי בחכמה. רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה, אמר שלמה לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת זוטא ז', כ"ג)

רבינו, בפירושו, מדגיש דווקא את מימד ה'תורה' שבפתיחה המפוארת הזו, ורואה בה יסוד משמעותי מאוד בדיני טומאה וטהרה.

כבר בתחילת דבריו מציין רבינו שיש כאן יסוד חשוב, אך הוא שולל את האפשרות להבין שלימוד תורה, בגלל קדושתו, צריך טהרה גדולה יותר, שכן חז"ל כותבים את ההפך: "צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות י"ב) זאת חקת הפסח?
ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה"  (אור החיים י"ט, ב')

ב. בין ישראל לעמים

לאחר מכן מציע רבינו הצעה אחרת, לפיה רק אדם שיש בו תורה יכול לקבל טומאה: "ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת… והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם. בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (בבא מציעא קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל" (אור החיים י"ט, ב')

רבינו מציע שקבלת התורה על ידי ישראל, היא זו שמביאה עמה את דיני טומאה וטהרה. ההוכחה לכך, לדבריו, היא העבודה שדיני טומאה וטהרה לא שייכים בגויים. כפי שאכן מופיע בגמרא בנזיר (סא:), שעובד כוכבים אינו שייך בקבלת טומאה.

הגמרא מציעה ללמוד דין זה מן הפסוק "והזה הטהור על הטמא", שכל שיש לו טהרה יש לו טומאה. לימוד זה כשלעצמו מעניין מאוד – הוא שם את עיקר ההבדל בין ישראל לעמים דווקא ביכולת הטהרה! כך שישראל, להם ניתנה פרשת פרה אדומה ודיני מקוואות, יכולים להיטהר – וכך הם יכולים גם לקבל טומאה. מה שאין כן עכו"ם, שאינם יכולים להיטהר, אין זה מן הראוי שטומאה תפגע בהם ללא יכולת להסירה.

לימוד זה טעון הסבר – מה בכך שלגוי תהיה טומאה ולא תהיה טהרה? מדוע דבר זה בעייתי כל כך?

ג. מעשה בשני כלים

כאשר מעיינים בהמשך דברי רבינו, עולה ההבנה שעיקר ההבדל בין ישראל לעמים מקורו לא ביכולת להיטהר, כי אם ביכולת לקבל טומאה. רבינו מביא משל בהמשך דבריו שממחיש היטב נקודה זו:
"וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה ל-ב' כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר. אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש.
כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה" (אור החיים י"ט, ב')

כאשר כלי מלא בדבר טוב, הרע נדבק בו יותר. לכן מושג הטומאה שייך בישראל יותר מאשר באומות העולם.

הבנה זו של רבינו מחודשת ביותר, שכן בפשטי המקראות לא מצאנו קשר ישיר בין תורה לטומאה. בנוסף, המושג הכללי של טומאה אכן שייך בעובדי כוכבים – כפי שכותב הרמב"ם: "אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא" (הלכות טומאת מת א', י"ב)

אם כן, צריך להגדיר טוב יותר איזה חלק מדיני טומאה וטהרה אינו קיים ללא התורה ואיזה חלק קיים. ננסה לדייק מושגים אלו בעקבות עיון במקורות חז"ל, בהם אכן מצאנו יסודות הדומים לדברי רבינו לפיהם דיני טומאה וטהרה קשורים בקבלת התורה.

ד. טומאה שלפי הדיבור

רבינו מציע, בסיום דבריו, לפתור קושיא מעניינת. חז"ל מציינים שלפני פסח מצרים הקדוש ברוך הוא ציווה את ישראל שני דברים: למול ולבער עבודה זרה. למול, כמו שנלמד מן הפסוק "ואומר לך בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו')[1] ולבער עבודה זרה מן הפסוק "משכו וקחו לכם" (שמות י"ב, כ"א).[2] בדיני פסח דורות אנחנו יודעים שפסח אינו נאכל לערלים, לבן נכר ולטמא. התורה מצווה בפסח מצרים על ישראל למול ולא להיות בני נכר על ידי הוצאת העבודה הזרה, אך לא מצאנו שהיא מצווה על הטומאה!

רבינו מציע תירוץ מקורי לפי דרכו: "והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו: גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה" (אור החיים י"ט, ב')

לפי דברי רבינו, הטומאה שישראל נטמאו לפני הדיבור אינה נחשבת כטומאה כלל ואין לה משמעות לאחר גיורם. דין זה מפורש במשנה במסכת נגעים בנוגע לטומאת הצרעת: "אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה בעובד כוכבים ונתגייר בקטן ונולד" (נגעים ז', א')

בספרא (תזריע א', ב') לומדים דין זה מן הפסוק: "אדם כי יהיה", ולא שכבר היה. המשנה יוצקת למושג זה תוכן רחב, וכחלק ממנו גם את העובדה שלפני מתן תורה ואצל בני נח המושג של טומאת נגעים לא שייך. לכן גר שנתגייר או ישראל לפני מתן תורה אינם טמאים בדיני נגעים.

ישנו הבדל גדול בין המדרש העוסק בדיני נגעים ומביא לכך לימוד מיוחד, לבין דברי רבינו לפיהם שום טומאה לא קיימת בישראל לפני מתן תורה. אך כבר מצאנו בסיס בדברי התנאים לשיטת רבינו.

אם נרצה לדייק יותר ולברר אלו מרכיבים מן הטומאה שייכים לפני מעמד הר סיני ואלו קשורים דווקא לקבלת התורה, נצטרך לדון בסוגיא נוספת ממנה עולה שיש הבדל בין דיני הטומאה לפני מתן תורה לבין דינים אלו אחרי מתן תורה. הגמרא בנזיר דורשת את הפסוקים בפרשתנו העוסקים בטומאת אהל[3] ומנסה להבין באלו מקרים שייכת טומאה רק על ידי נגיעה ומתי עוברת הטומאה גם באמצעות אהל. לצורך לימודנו נתמקד בהבדל בדיני טומאת קבר: "דתניא: וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת. על פני השדה – זה המאהיל על פני המת… או בקבר – זה קבר סתום, דאמר מר: טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת" (נזיר נד.)

לגבי טומאת אהל לומדת הברייתא שקבר סתום (שאין לו פתח טפח על טפח כלפי חוץ) מטמא את כל הנמצא איתו באותו אהל. ממשיכה הגמרא ומביאה ברייתא העוסקת בדיני טומאת מגע ומגדירה מתי טומאה זו שייכת: "ואילו גבי נגיעה, אמר רב יהודה, תניא: (וכל) [ועל] הנוגע בעצם או בחלל, בעצם – זה עצם כשעורה… או בקבר – אמר ר"ל: זה קבר שלפני הדיבור" (שם)

הגמרא כאן צריכה לחדש שקבר שנקבר בו אדם לפני מתן תורה מטמא במגע. מכאן משמע שהנחת היסוד הייתה שהוא לא יטמא כלל. רש"י מסביר את הלימוד הזה בעקבות דין נוסף שמופיע בכמה מקומות בש"ס, לפיו עובדי כוכבים אינם מסוגלים להעביר את טומאתם על ידי אהל. כך, למשל, עונה אליהו הנביא לשאלתו של רבה בר אבוה כיצד אליהו נמצא בבית הקברות על אף היותו כהן, באמצעות דרשתו של רשב"י: "אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים… אמר ליה: לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? אמר ליה: לא מתני מר טהרות? דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם" (בבא מציעא קיד:)

להלכה פוסק הרמב"ם (טומאת מת א', י"ב-י"ג) שמתי עובדי כוכבים אמנם מטמאים על ידי מגע, אך אין הם מעבירים את טומאתם על ידי אהילה.

רש"י, כאמור, מגייס את הדין שעכו"ם אינם מטמאים באהל, בשביל להסביר את מעמדו של קבר לפני הדיבור: "או בקבר, אמר ר"ל זה קבר שלפני הדיבור – כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אף על פי שאין מטמאין באהל, כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה, וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח, וקבר העובדי כוכבים לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומשום הכי קרי ליה קבר שלפני הדיבור" (נזיר נד. ד"ה או)

בני ישראל שלפני הדיבור דומים לעובדי כוכבים, שכן לא ניתנה להם עדיין תורה. ממילא, הטומאה שלהם תהיה שווה לטומאת עובדי כוכבים על ידי מגע ולא על ידי אהל.

נמצאנו למדים, אם כן, שלולי מתן התורה, מת היה יכול להעביר טומאה במגע אך לא באהל. בנוסף, טומאת נגעים אינה קיימת וכן היכולת לקבל טומאה אינה שייכת, באדם שלא קיבל את התורה. כך ראינו לעיל במסכת נזיר, וכך מפרש הרמב"ם בהלכותיו: "וכן העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע, הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת, ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהן" (טומאת מת א', י"ג)

ה. מקור הטומאה ותולדותיה

בשביל להסביר את המעמד המיוחד בדיני טומאה וטהרה, יש להבחין בין מקור הטומאה לבין תולדותיה. בדיני טומאה וטהרה מקור הטומאה מפיץ אותה אל הסביבה באמצעות מגע, משא אהל וכדו'. מת, למשל, הוא מקור הטומאה[4], ואילו הנוגע במת או המאהיל עליו הם המקבלים ממנו את הטומאה.

אם נדייק במקורות שראינו לעיל ובמשתמע מהם, נראה כי אדם שאין בו תורה – גוי, או ישראל לפני מתן תורה – יכול להיות מקור הטומאה, אך אין הוא יכול לקבל טומאה ממקורות אחרים. מת גוי יטמא במגע, שכן הוא מקור הטומאה, אך הוא לא יוכל לטמא באהל שכן כאן מדובר על העברת טומאה פחות ישירה ממגע, שכן אין אין בה קשר הדוק עם מקור הטומאה. לעומתו, מת ישראל יכול לטמא גם בדרך זו. קבלת טומאה היא מושג שכלל לא שייך בגוי, אך שייך בישראל.

בטומאת נגעים, הנגע הוא מקור הטומאה והאדם נטמא ממנו. לכן, למרות שמת גוי אכן מטמא, המושג של 'צרעת' לא יהיה שייך בגוי. ניתן לומר שגוי יכול להיות 'חפצא' של טומאה אך לא 'גברא' שמטמא[5].

ו. מהותה של טומאה – טבע או רוח

אחת השאלות המרכזיות בדיני טומאה, שמעסיקה את גדולי ישראל מהתנאים דרך הראשונים ועד אחרוני זמנינו, ועדיין לא באה אל פתרונה – היא חידת הטומאה. האם מושג הטומאה הוא אכן מושג מטא-פיזי שעובר כחלק מהטבע, למרות שלא ניתן לחוש ולהרגיש בו, או שמא מדובר על צורת התנהגות שההלכה דורשת על אף שאין לה ביטוי ומשמעות בטבע כלל?

כבר במדרש עסקו בשאלה זו:
"שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' ו-ג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לאו, ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א"ל ומה אתם עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך: כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה י"ג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מזין עליו מי נדה והוא בורח.

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר? אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה" (במדבר רבה י"ט, ח')

בראשונים, נדמה שנחלקו בדבר הרמב"ן והרמב"ם. בכמה מקומות הרמב"ן מתייחס אל הטומאה כדבר מוחשי וטבעי. כך, למשל, טוען הרמב"ן שטומאת המצורע נדבקת בציפוריו (רמב"ן דברים י"ד, ג') ושטומאת הנידה מזיקה לסביבתה (רמב"ן ויקרא י"ח, י"ט). בהתאם לכך, גם בספר החינוך (מצווה קנ"ט) כותב בעל המחבר שהטומאה תזיק את הנפש. לעומתם, שפתיו של הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות ברור מיללו: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב" (מקוואות י"א, י"ב)

שתי גישות מצאנו כאן בנוגע לטומאה: אחת הרואה בה תולדה מציאותית ואחת הרואה בה גזירה הלכתית.

רבינו הסביר, שהשוני הנוצר לאחר מעמד הר סיני נובע מהקדושה שנתווספה בישראל באמצעות התורה. ניתן להציע שאותה הקדושה באה לידי ביטוי במימד של הטומאה הקשור בצו הא-לוהי. אותה טומאה השייכת בבני נח או בישראל קודם מתן תורה היא הטומאה שנגזרת בצורה ברורה מהמציאות. זוהי טומאת המת, שאנו רואים את יסוד הטומאה – הלא הוא המיתה –לנגד עינינו. לעומת זאת, העברת הטומאה במגע ובאהל, טומאת נגעים וטומאות נוספות שאינן מתבטאות בפירוש במציאות – קיימות רק מכח הציווי הא-לוהי.

לאחר שהגדרנו את היחס בין הטומאה לפני מעמד הר סיני ולאחריה, אפשר להסביר את פעולת התורה על הטומאה בשתי דרכים:

• הוספת קדושה – וממילא הוספת פוטנציאל טומאה.
• כפיפות לצו ה', שממילא מוליד טומאות שלא קיימות במציאות המטא-פיזית.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] ראו שמות רבה י"ז, ג'.

[2] מכילתא דר' ישמעאל, בא, פרשתא דפסחא פרשה ה'.

[3] טומאת אוהל היא היכולת של הטומאה לעבור ללא מגע על ידי הימצאות בחלל משותף עם המת.

[4] יש כאן דיונים האם הוא טמא בעצמו, וראו למשל ספרי זוטא י"ט, י"א, אך אין כאן מקום להאריך.

[5] ניתן לדייק כך גם ממקור הלימוד של רשב"י בגמרא בבבא מציעא (קיד:) לכך שגוי אינו מטמא באהל – שכן הוא אינו קרוי 'אדם', ובפרשתנו כתוב שרק 'אדם' מטמא באהל. דהיינו, מה שמשלים את ישראל ומוסיף להן קדושה וגורם להם להיקרא 'אדם', הוא המאפשר את הרחבת הטומאה מהמושג הישיר והגולמי שלה להעברות יותר עקיפות.