לא קם בישראל כמשה עוד

הדפסה

א. טענת ה' ותשובת משה

בפרשתנו אנו נפגשים במרגלים, הנשלחים לתור את הארץ ובמקום זאת מוציאים את דיבת הארץ רעה באזני בני ישראל. עונשם של המרגלים חמור. בתחילה ריבונו של עולם מבקש להשמיד, בעקבות מעשה המרגלים, את עם ישראל כולו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (י"ד, י"א-י"ב)

ננסה להבין כיצד בדיוק משה רבינו מצליח לשכך את כעסו של הקדוש ברוך הוא. אך בשביל להבין את תגובתו של משה, ראשית עלינו להבין את טענת ה' כלפי עם ישראל.

לכאורה, יש לריבונו של עולם סיבה טובה להעניש את ישראל: "עד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו?!". הקדוש ברוך הוא נתן לישראל את עשר המכות, הוציא אותם בניסים ובנפלאות ממצרים, קרע את הים, סיפק צרכיהם במדבר – ועכשיו בני ישראל לא סומכים על ה' וחוששים שקצרה ידו מלהושיע?!  הקדוש ברוך הוא רואה בחוסר האמונה הזו 'נאצה': "עד אנה ינאצוני העם הזה?!". שמו של ה' מתחלל כאשר בני ישראל מסרבים להכיר בכוחותיו של הבורא.

תשובתו של משה רבינו לטענת ה' מורכבת משני חלקים.

בחלק הראשון מתאר משה רבינו את חילול ה' שעלול להיגרם כתוצאה מהשמדת עם ישראל, בעיקר לעיני הגויים שראו כבר את מעשה ה' וגדלותו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (שם, י"ג-ט"ז)

חלק זה מקביל במידה מרובה לדברי משה לאחר חטא העגל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות ל"ב, י"ב)

בחלק השני משה רבינו משתמש בי"ג מידות הרחמים שהקדוש ברוך הוא גילה לו בעלייתו עם הלוחות השניים להר סיני. לפני י"ג המידות משה מקדים: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (י"ד, י"ז)

במקום ששם ה' יתחלל על ידי השמדת בני ישראל, יש כאן אפשרות לקדש את שם ה'.

בפסוק זה מציע משה רבינו שהקדוש ברוך הוא יכול 'לנצל', כביכול, את הסיטואציה שנוצרה. למרות היותה סיטואציה של חילול ה', להפיק ממנה דווקא קידוש השם והגדלת שמו.

הפגם בשמו של הקדוש ברוך הוא בחטא המרגלים נובע מחוסר הנכונות של המרגלים להכיר בגדלות ה' ובהשגחתו על עם ישראל. למרות שלכל אורך הדרך ה' שולח להם אותות ומופתים, הם מסרבים להאמין לדבריו. כאשר המרגלים מתכחשים בכח למציאות הבורא ולהבטחתו המפורשת בדבר היכולת לכבוש את ארץ ישראל, הם בעצם טוענים שאנשי הארץ חזקים יותר מ-ה' ויכולים לעמוד נגד דברו.

טענה זו כשלעצמה היא חילול ה' נורא, שכן היא הופכת את ה' להיות ככל דבר חולין אחר שניתן להשוותו לבני תמותה, יהיו חזקים ככל אשר יהיו. משה רבינו, ברוחב דעתו, מבין שגם מהנקודה הזו שמייצגת את השפל הגדול ביותר של עם ישראל מרגע יציאת מצרים, ניתן דווקא להפיק תועלת ולגדל את שם ה'.

רבינו, בפירושו לפסוק, מציע ב' דרכים בהם ניתן להפוך מציאות כזו של חילול דווקא להגדלת שמו. שתי דרכים שמקבילות לשתי בחינות של המושג 'קידוש השם'.

ב. קידוש וחילול השם – בעיני הבריות

"אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חילול ה' גדול בהמיתם הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדולתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים ואף על פי כן הורישם לפני ישראל בזה יגדל כח ה', ואומרו כאשר דברת הוא מאמר שלח לך וגו' אשר אני נותן לבני ישראל ופירשנוהו במקומו שנתכוון במאמר זה כי הוא מושלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכולת אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל כמו שכתבנו שם, ופרט זה אמר ה' אליו לאמר לישראל והוא מאמר דברת לאמר" (אור החיים י”ד, י”ז)

על פי הפירוש הראשון, משה מסביר מדוע דווקא הכנסת ישראל לארץ לאחר טענותיהם יש בה קידוש השם גדול יותר מהכנסתם ללא טענת המרגלים. כיצד דבר כזה ייתכן? הרי בטענת המרגלים יש כפירה ביכולותיו של ה'? משה רבינו טעון שזו בדיוק הנקודה שמגדלת את שמו של ה'.

בשביל לעמוד על עומקה של טענה זו נצטרך, ראשית, להסביר טוב יותר את המושגים של קידוש וחילול השם.

קידוש השם בעולם נובע מכך שבני אדם מכירים את כוח של ה'. הרי כוחו של הקדוש ברוך הוא אינסופי, ובוודאי ששמו גדול מכל דבר אחר. כל המושגים של קידוש השם וחילול השם מתייחסים לתפיסת בני האדם הגשמיים את יכולתו של הא-ל. ככל שבני אדם מודעים יותר לאותם כוחות בלתי סופיים, שמו של ה' מתגדל בעולם. כאשר בני אדם משווים את שמו לשמם של בני אנוש, שמו מתחלל והופך לשמש ככל דבר חולין אחר.

ג. כגודל הציפייה כך גודל הישועה

לאחר שהבנו את המושגים של קידוש וחילול השם כמתייחסים אל תפיסת בני האדם את הא-ל, ניתן לחזור לטענתו של משה. דבר נתפס בעיני בני אדם כגדול ומרשים יותר, ככל שהדבר שהוא עושה נראה קשה ובלתי אפשרי.

למשל, כאשר בחור ושרירי חזק מצליח להרים משקולות כבדים אין הדבר מרשים מאוד, שהרי מבנה הגוף שלו מתאים להרמת המשקולות. אך אם אדם צנום שנראה חלש ונידף ירים את המשקולות, וודאי שיהיה זה דבר מרשים הרבה יותר! נדמיין לרגע שאותו אדם חלש וצנום גם עומד בקהל גדול הצועק לו שאין סיכוי שהוא יצליח להרים את המשקולות – כאן הפעולה עושה רושם גדול אף הרבה יותר שכן היא מראה שכוחו של אותו אדם גדול ממה שבני אדם ציפו ממנו.

הנמשל כמובן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא הקדוש ברוך הוא וישראל. משה רבינו עומד כאן על נקודה יסודית: מכיוון שקידוש השם אינו תלוי ביכולתו האבסולוטית של ה', שכמובן אינה מוגבלת, אלא בתפיסת בני האדם את יכולותיו – ממילא ככל שבני האדם ממעיטים ביכולותיו, הגילוי של אותם יכולות בפועל יהווה קידוש השם גדול הרבה יותר!

אם ישראל לא היו שולחים את המרגלים, ייתכן שרבים מהם לא היו מודעים לכוח העצום שיש לאנשים היושבים בארץ, לערים הבצורות בהן הם יושבים וכן הלאה וממילא מעשי ה' לא היו ניכרים להם בשלמות. דווקא בעקבות חטאם של המרגלים והחשש הקיומי של בני ישראל מול האיומים הצפויים בארץ, ישועת ה' תיתפס כנס גדול הרבה יותר!

ד. מעלת בעל התשובה גדולה ממעלת הצדיק

רבינו ממשיך ומעמיק את הדברים על ידי ההשוואה לבעלי תשובה: "ואומרו יגדל נא על דרך אומרם ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אומרו יגדל נא פירוש יהיה יותר גדולת ה' עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד, גם רמז בתיבת נא על דרך אומרם (אבות ד', י"ז) יפה שעה אחת בתשובה וכו'" (אור החיים שם)

בהסתכלות ראשונה נראה שמדובר כאן על פירוש אחר: כאשר ישראל יחזרו בתשובה, נמצא שהם יעמדו במדרגת בעלי תשובה שהיא מדרגה גבוהה יותר ממדרגתם של הצדיקים. אך כשמסתכלים לעומק, נראה שמדובר על ביטוי נוסף של אותו הכיוון.

המימרא הזו בברכות, לפיה בעלי תשובה עומדים במקום שאין צדיקים גמורים עומדים בו, קשה ביותר – וודאי שעדיף להיות צדיק מאשר לחטוא ולהיקרא 'בעל תשובה'! מדוע בעלי תשובה עומדים גבוה יותר?!

התשובה לכך פשוטה: כאשר אדם לא חוטא אפשר לתלות את מחויבותו למצוות בדברים רבים – זה נוח לו, אין לו תאוות וכן על זו הדרך. אבל כאשר אדם חטא ונפל – האפשרות לעבור את העבירה כבר אינה דבר תיאורטי אלא דבר ממשי, ולכן כל רגע ורגע שהוא נמנע מלעבור את העבירה יש כאן התמודדות והתגברות. בכך מקומו של בעל התשובה גבוה יותר.

אם כן, הדברים מקבילים לקידוש השם של כלל ישראל – כאשר ישראל מפחיתים בכבוד המקום וזוכים לראות בעיניהם את גדלותו, שם ה' מתקדש הרבה יותר בעיניהם. כהכרת גודל האויב כך גודל ההכרה בנס.

ה. לעשות משפט ברשעים

מלבד הגדלת שם ה' על ידי הבנת גודל מעשי ה', ישנה בחינה נוספת בה אומר משה רבינו שניתן דווקא לגדל מתוך המצב אליו נקלעו עם ישראל את שם ה': "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועתה יגדל פירוש מה שאני מבקש מה' לא להחליט המחילה לכל המנאצים אלא ועתה יגדל נא כח ה' פירוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה' עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם" (אור החיים, שם)

דרך נוספת לקדש את שמו של ה' בעולם היא עשיית המשפט ברשעים. גם כאן, בשביל להסביר כיצד הרג הרשעים גורם להגדלת כוחו של ה' נחזור בקצרה, כהקדמה, על היסוד שראינו לעיל. קידוש השם וחילולו אינם מתייחסים לאמת הא-לוהית, לזו לא משנה מי חי ומי מת, אלא לתפיסת הבריות את מציאות ה' בעולם.

אחת השאלות הגדולות באמונת ישראל היא שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. הגמרא בברכות מסבירה שזו השאלה ששאל משה רבינו את ה' באותו מעמד בנקרת הצור, כאשר משה מבקש "הודיעני נא את דרכך" (שמות ל"ג, י"ג) ו"הראני נא את כבודך" (שם, ח'): "בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?" (ברכות ז.)

לראות את כבוד הקב"ה בעולם הזה אי אפשר – "לא יראני האדם וחי" (שם, כ'), אך הדרך לראות אותו היא להכיר את דרכיו.

השגחת ה' בעולם אינה פועלת באופן נגלה – אנחנו מכירים צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. המציאות הזו מונעת מהאדם לראות בחוש כיצד הקדוש ברוך הוא פועל בעולם. בעלי המחשבה מסבירים שיסוד זה הוא יסוד בסיסי ביכולתו של האדם לעבוד את ה' בעולם, שהרי אם השגחת ה' הייתה נגלית בעולם והשכר והעונש היו ניתנים מיד עם המעשים, לא הייתה כלל אפשרות לחוסר אמונה. ה' היה נגלה לעיני כל.

כך למשל מנוסחים הדברים בהקדמה לתלמוד עשר ספירות: "ונניח למשל, אם היה הקדוש ברוך הוא נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מ"ג)

אנו רואים, אם כן, שערפול השכר והעונש בעולם גורם לבני האדם לטעות ולחשוב ש-ה' כלל אינו משגיח על העולם ואין כלל שכר ועונש. אם כנים הדברים, אזי שכר ועונש מיידי הוא גילוי מוחשי וברור של דבר ה' בעולם. ביטוי לכך ראינו בפרשת קרח: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם" (ט"ז, כ"ח-ל"א)

משה רבינו אומר מראש, שהעונש הישיר והמיידי לבני קרח הוא עדות מהימנה לכך ששליחותו של משה היא אכן שליחות ה'. למעשה, יש כאן גילוי של הקדוש ברוך הוא המאמת את נבואת משה.

דברים דומים אנחנו מוצאים גם בפרשת המרגלים – משה רבינו אומר ל-ה' שיש כאן הזדמנות לגילוי שכינה בעולם על ידי פריעת העונש המגיע לרשעים.

אכן, גם לאחר חטא המרגלים אנחנו רואים כי מוציאי דיבת הארץ מתו באופן מיידי: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ: וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (י"ד, ל"ו-ל"ז)

זאת בניגוד לכל דור המדבר, שמתו במהלך הזמן. כבר מיתתם של מוציאי דיבת הארץ הרבתה את האמונה ב-ה' כטענתו של משה, שכן מיד לאחר תיאור העונש של המרגלים בני ישראל מבקשים לעלות בהר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ"  (שם, ל"ט-מ)

ואכן גדל כח ה'.

ו. שתי בחינות של קידוש השם

ראינו, אם כן, שרבינו מפרש בשתי דרכים את טענתו של משה כלפי ה'. ביסודם של שתי הדרכים עומדת הסתכלות מפעימה של משה רבינו, המבקשת לראות גם בסיטואציה של חילול השם את הדרך להפוך אותה לקידוש השם גדול.

הדרך הראשונה היא להגדיל את חסדי ה' על ישראל באמצעות העמקת הקושי והמשבר – כגודל המצוקה כך גודל הישועה. הדרך השנייה גם היא מגדילה את שם ה', אך לא בצורה של 'עשה טוב' כי אם על ידי 'סור מרע' – בהבאת הרשעים על עונשם ישנו גם כן גילוי מוחשי לשכר ועונש שהם ביטוי של השכינה בעולם.

שתי הדרכים הללו מתייחסות לקידוש שמו של ה' בעיני הבריות ונובעות מבעיה מובנית בעולם – היותו עולם של חומר שלא יכול, לא מסוגל ולא צריך לתפוס את מהות השכינה כמו שהיא. על כן נצרכים אנחנו למשה רבינו שיראה לנו כיצד להוציא מתוק מעז.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).