לא קם בישראל כמשה עוד
א. לא קם בישראל כמשה עוד
בתגובה לטענות מרים כלפי משה רבינו, מתאר ריבונו של עולם בסוף פרשתנו את ההבדל הגדול שבין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (י"ב, ו'-ח')
ההבדל שבין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים משמש במשנתו של הרמב"ם (ראה הקדמה לפרק חלק), שהתקבעה בעם ישראל, כאחד מי"ג עיקרי האמונה: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנְּ֒בוּאַת משֶׁה רַבֵּֽנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְ֒תָה אֲמִתִּית וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּ֒בִיאִים לַקּוֹדְ֒מִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו" (מתוך הסידור)
עיקר אמונה זה אומר דרשני – מדוע ההבדל הגדול בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים משמש כאחד מעיקרי האמונה?[1] לכאורה יש כאן נקודה צדדית שנוגעת לגדלותו העצומה של משה רבינו – כיצד עובדה זו הופכת להיות לאבן יסוד באמונתנו?
בשביל לענות על שאלה זו, נעיין מעט בהבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים. נפתח בהבדלים בין סוגי הנבואות, ננסה להבין מה הנקודה היסודית ממנה הם נובעים, ומתוך כך נבין גם את משמעות נבואת משה כאבן יסוד באמונתנו.
ב. בין משה לשאר נביאים
רבינו מציין שישנם שלושה הבדלים בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים, הנלמדים מהפסוקים המופיעים בפרשתנו: "ה' במראה אליו וגו'. בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש ג' דברים בענין הנבואה: א' השגת המראה, ב' זמן השגתה פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפוץ ה', ג' השגת בחינת הדיבור כאשר אבאר" (אור החיים י"ב, ו')
1. השגת המראה
הנקודה הראשונה, 'השגת המראה', מתייחסת לטיבה של הנבואה ומושתת על דברי הגמרא: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה" (יבמות מט:)
בצורה שטחית ניתן לומר, כי בעוד ששאר הנביאים ראו את המראה בצורה לא ברורה דיה, משה ראה מראה ברור הרבה יותר. כמובן שהדברים צריכים ביאור – הרי את תמונת ה' אף אדם לא ראה, אז מה משמעות האמירה שמשה ראה את הדברים בצורה ברורה יותר?! רבינו מביא לכך משל: "הדרגה ב' היא אור המאיר ממנו ית' שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכיר' לו ה' דכתיב ותמונת ה' יביט, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים, הדרגה ג' היא הבהקת אורו ית' ברחוק, הא למה זה דומה לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה" (אור החיים י"ב, ו')
בניגוד לשאר הנביאים, שראו אור כללי ומרוחק, משה ראה אור בהיר וגדול הרבה יותר.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מציין גם כן את ההבדל הזה בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים, אך מסביר אותו בצורה שונה: "שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול" (יסודי התורה ז', ו')
בעוד שרבינו מדבר על ראיה ברורה יותר וראייה ברורה פחות, לרמב"ם יש הבדל משמעותי וחד הרבה יותר – נבואה בשינה מול נבואה בזמן ערות. הבדל זה מתאפשר בעקבות גישתו הכללית של הרמב"ם לנבואה המובאת במורה נבוכים. הרמב"ם מבאר שכל הנבואות כולם ואף מראות הנבואה נאמרו בחלום בלבד ולא קרו במציאות המורגשת לנו: "כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה… וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (ב', מ"ה), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואר כך יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך" (מורה הנבוכים חלק ב', פרק מ"ב)
כך, בהמשך הפרק, מבאר הרמב"ם כי כל סיפור אברהם והמלאכים שבאו אליו באלוני ממרא, היה כולו במראה החלום. לאור הבנה הכללית זו בנבואה ניתן לומר שמשה קיבל את נבואותיו גם בשעת הערות, בניגוד לשאר הנביאים.
אולם, רבינו תופס את הנבואה כפשוטה ומכיר ביכולת לקבלת נבואה גם בערות, אך באופי שונה כאמור לעיל.
2. זמן השגת הנבואה
ההבדל השני הוא זמן השגת הנבואה: "וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע, פירוש אפילו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ הוא להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ דכתיב (ט', ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' בלא שום ספק בדבר" (אור החיים י"ב, ו')
הבדל זה משמעותי מאוד בתגובה לדברי מרים. כנגד טענתה בענייני אשתו של משה, המובאים במדרש (תנחומא צו, י"ג, מובא ברש"י על אתר) כטרוניה על פרישתו של משה מן האישה, משיב הקדוש ברוך הוא שאכן נבואתו של משה דורשת דרישות אחרות מזו של שאר הנביאים. בעוד שאצל שאר הנביאים הנבואה היא דבר זמני ורגעי, אצל משה רבינו מדובר על דבר קבוע. ניתן לראות את היסוד לכך בפסוקים המכנים את משה כבן בית אצל הקדוש ברוך הוא: "בכל ביתי נאמן הוא" (י"ב, ז').
הקשר זה לא מופיע בפירוש בדברי רבינו, אך נרמז בדברי הרמב"ם: "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי" (יסודי התורה ז', ו')
הציווי על משה רבינו בסוף מעמד הר סיני, "ואתה פה עמוד עמדי", מעיד על כך שבעוד ששאר העם הותרו חזרה בנשותיהן, משה נשאר באיסורו בעקבות הצורך להיות מזומן לנבואה בכל רגע ורגע.
3. השגת בחינת הדיבור
ההבדל השלישי שמונה רבינו[2] הוא איכות הדיבור – בעוד ששאר הנביאים מקבלים את נבואתם בחידות ורמזים, משה רבינו מקבל את נבואתו בצורה פשוטה, ישירה וברורה: "והוא מאמר ה' פה אל פה אדבר בו, פירוש הנה עיני כל ישראל רואות הג"ן פרשיות אשר דבר ה' אל משה שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש, גם אוצרות חכמה אשר אצר ה' בהם כולם נכוחים למבין הבא לעיין ולהעמיק ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה' לומר בהם, ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל י"ז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו" (אור החיים י"ב, ו')
רבינו מציין נקודה שכל לומר תנ"ך מודע אליה: בעוד שפרשיות התורה שמסר לנו משה כתובות בעברית פשוטה וברורה, הנבואות כתובות בעברית מסובכת הרבה יותר. השפה של הנבואות דורשת ידע רב ומקיף בענייני התקופה, הזמן ומדעי הטבע בשביל להבינה. הבדל זה נובע משני הבדלים במעשה הנבואה בין משה לשאר הנביאים: "וכנגד השגת בחינת הדיבור אמר בחלום אדבר בו, פירוש דע כי ב' מדות בהודעת החלומות, ה-א' כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר כי דעתו מבולבלת, ב' כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם" (שם)
הבחינה השנייה לדיבור ישיר היא החלום – חלום לא קורה בהכרה מלאה של החולם וגם לא תמיד ברור וקוהרנטי. נבואת שאר הנביאים נמשלה לחלום[3] בשתי הבחינות הללו – הם עברו חוויה גופנית מטלטלת שהקשתה להבין את תוכן הדברים, וגם תוכן הדברים היה מעורפל ולא ברור. לעומת זאת, נבואת משה ע"ה הייתה ברורה וצלולה הן בדעתו כאשר הוא קיבל אותה והן בתוכנה.
ג. יסוד ההבדלים אחד הוא
לאחר פרישת ההבדלים השונים בין משה לשאר הנביאים, שואל רבינו שאלה גדולה: "ויש לחקור זאת כיון שהמנבא הוא ה' אלהינו אחד למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים?" (שם)
במילים אחרות אפשר לשאול – במה זכה משה רבינו? מדוע דווקא נבואתו שונה בתכלית מנבואת שאר הנביאים? הרי הנבואות כולם מגיעות מאותו מקור, מריבונו של עולם, ומדוע יש הבדל בניהם?
בשביל לענות על שאלה זו נתבונן מעט בדרך בה אדם מכשיר את עצמו לקבל נבואה. הגמרא במסכת שבת (צב.) רוצה ללמוד מהי דרך ההוצאה הרגילה של חפצים מרשות לרשות, בשביל להבין מתי אדם עובר על מלאכת הוצאה בשבת. המקור ממנו היא לומדת הוא משא בני קהת את הארון, שהיה בגובה של עשרה טפחים. בשביל להבין את הגובה המדויק בו סחבו הלויים את כלי המשכן, לומדת הגמרא מה היה גובהם של הלויים ממשה רבינו. מאליה עולה השאלה – מדוע הגמרא לא למדה את מלאכת הוצאה דרך הלויים ולא ישירות ממשה? עונה הגמרא: "דילמא משה שאני, דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב.)
מעלות אלו נתפסות כמעלות הנדרשות לנבואה, הלא היא השראת שכינה, ולכן ייתכן שמשה חריג משאר הלויים.
הגמרא הזו יסודית בנוגע לנבואה, שכן היא מלמדת שנבואה שורה לפי המידות של האדם. הרמב"ם ביסודי התורה ובהקדמה למסכת אבות (פרק ז') מסביר כי יסוד הנבואה היא בתיקון המידות: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד" (יסודי התורה ז', א')[4]
ממילא, כגודל עבודת המידות של האדם כך גודל מסוגלותו לנבואה. על פי זה מסביר רבינו את ההבדל בין משה רבינו לבין שאר הנביאים בקבלת הנבואה. כל ההבדלים שלעיל נובעים מנקודה יסודית אחת: "ואמרו אנשי אמת… כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף… ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול א-להים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום" (אור החיים י"ב, ו')
יכולת 'קבלת הנבואה' אצל הנביא תלויה בזיקוק מידותיו. רבינו מסביר כאן מדוע – הנבואה היא דבר ה' ואילו האדם מורכב מרוח וחומר, מצלם א-לוה ומאדמה. ממילא, הגשמיות שבאדם מונעת ממנו לקבל ולהבין את דבר ה'. אך לאדם ניתנה יכולת להידמות לקדוש ברוך הוא על ידי זיקוק מידותיו והצלחתו לגבור על תאוותיו. לאור זאת, ככל שהאדם מידמה יותר לבורא העולם, דבר ה' צריך לעבור פחות 'עיבודים' והכנות לפי שהוא מגיע לאוזן האנושית: "ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי א-ל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות" (שם)
משה רבינו זיקק את מידותיו יותר משאר הנביאים, ועל כן זכה לקבל את דבר ה' עם כמה שפחות מחיצות ומתווכים. יסוד זה נרמז בעדות ה' על משה בפרשתנו: "והאיש משה עניו מכל אדם" (י"ב, ג'). רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים מביא שיש ליסוד זה רמז בשני מקומות נוספים:
"אמנם מדרגת משה רבינו ע"ה היתה עוד יותר גבוה. כמו שהעידה התורה ולא קם נביא וגו'. ועצם חילוק מדרגתו ממדרגתם ביא' הוא יתב' בעצמו ואמר אני הוי"ה, וארא אל אברהם וכו' באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. והענין הוא… השגת נבואתם לא היתה בביטול הכחות ממציאותם לגמרי. וזה שאמר הכתוב וארא אל אברהם וכו' בא-ל ש-די שענינו גם כן כענין השם אלהים ור"ל שאני בעל הכחות כולם וברצותי כל רגע אני משדד מערכת כל הכחות מאשר קבעתי בהם בעת הבריאה… אבל משה רבינו ע"ה היתה השגת נבואתו בחי' השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה. ולכן לא היה שום כח חוצץ בפני אור השגת נבואתו" (נפש החיים שער ג', פרק י"ג)
"והוא ג"כ ענין מאמרם ז"ל בס"פ כסוי הדם גדול שנא' במשה ואהרן יותר ממ"ש באברהם. דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. כי עפר ואפר על כל פנים מתראה עדיין למציאות עפר. אבל משה רבינו ע"ה אמר ונחנו מה כאלו אין שום מציאות בעולם כלל לגמרי" (נפש החיים שם, פרק י"ד)
ד. נבואת משה כיסוד האמונה
לאחר שהעמקנו בהבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, אפשר לחזור לשאלה בה פתחנו – מדוע נבואת משה הופכת להיות ליסוד אמונה כה גדול, תוך כדי שימת דגש על ההבדל שבין נבואתו לנבואת אחרים? בשביל להבין זאת נדייק בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. בתחילת פרק ח' הרמב"ם מציין עוד הבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, הבדל הנוגע למקור סמכותה של הנבואה: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף… ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך" (יסודי התורה ח', א')
האמונה בשאר הנביאים תלויה באות ומופת, ובעצם נתונה תמיד בסימן שאלה מנקר: האם אכן היה זה אות אמיתי או לא? נבואת משה רבינו, לעומת זאת, אינה ניתנת לערעור ומקבלת את סמכותה מעצם מעמד הר סיני.
נקודה זו פותחת פתח להבנת ההבדל היסודי והחשוב בין נבואת משה לשאר הנביאים – נבואת משה היא תורה ואילו נבואת שאר הנביאים היא נבואה. משה רבינו מביא לישראל את דבר ה', בעוד שאר הנביאים מביאים רמזים ודברים מעורפלים שהינם גם, כמובן, דבר ה', אך עם מחיצות ומסכים.
מכאן מגיע התוקף של דברי התורה אותם לא יכול נביא לשנות, כלשון הרמב"ם: "לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא" (שם, ג')
גם בפרק ט' הרמב"ם מדגיש שמשה רבינו הוא מעביר התורה הבלעדי ואין זולתו:
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב" (שם ט', א')
ממילא אמונה בנבואת משה רבינו וההבנה כי באופן יסודי היא שונה מהותית משאר הנביאים – היא זו שמבססת את מקומה של התורה כבלתי ניתנת לערעור.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] נראה שעיקר זה משמעותי מאוד לרמב"ם, שכן בהקדמה לפרק חלק הוא ציין שאף יכתוב ספר בנושא. בהקדמה למורה נבוכים הרמב"ם מסביר מדוע הוא חזר בו מכתיבת אותו ספר אך נראה שאכן הנושא היה משמעותי מאוד בעיניו.
[2] ייתכן שברמב"ם הבדל זה מחולק לשניים, ראו יסודי התורה שם.
[3] להבנת רבינו, שלא כרמב"ם, הם ניבאו בהקיץ אך המאפיינים הקיימים בחלום היו קיימים גם בנבואתם.
[4] מדוע הרמב"ם השמיט את הצורך בגבורה? עיינו בכסף משנה ובשאר הפרשנים על אתר.