שבט לוי וחישובים במצוות שמים

הדפסה

א. מניין שבט לוי

השבוע נעסוק בשאלה הלכתית-אמונית העולה מתוך פירושו של רבינו, בנוגע למניין בני ישראל בפרשתנו.

מניין זה מעורר תמיהה גדולה בקרב הפרשנים. במניין הראשון בפרשה נמנים כל שבטי בני ישראל מלבד שבט לוי. במניין זה השבט הקטן ביותר, שבט מנשה, מונה שלושים ושניים אלף ומאתיים, ומלבדו כל השבטים מונים יותר מארבעים אלף איש. השבט הגדול ביותר, אפרים, מונה יותר ממאה אלף. סדר הגודל של השבטים הוא פחות או יותר סביב חמישים אלף, כאשר הנמוך ביותר מונה, כאמור, כשלושים אלף.

שבט לוי, כך מסתבר, נמצא בפער משמעותי משאר השבטים. במניין המיוחד להם, בפרק ג', נמנים משבט לוי עשרים ושניים אלף בלבד – כשהמנין נעשה מבן חודש ומעלה (ג', ט"ו)!

דבר זה אומר דרשני – כיצד הגיע הפער בין שבט לוי לשאר השבטים להיות משמעותי כל כך?! את השאלה הזו מעלה הרמב"ן על שולחן מלכים: "וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?" (רמב"ן ג', י"ד)

הרמב"ן מביא לשאלה זו ב' תשובות. הראשונה נוגעת להבדל בין שבט לוי לשאר השבטים בשעבוד מצרים: "ואני חושב, שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו') כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקדוש ברוך הוא מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א', י"ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ… אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים" (רמב"ן שם)

בעוד ששאר השבטים זכו לברכת הזרע בעקבות שעבוד והתעמרות המצרים, שבט לוי שנמנע מן העבודה גם לא זכה לברכה הבאה בעקבותיה.

התשובה השנייה קשורה גם היא לאירועי העבר: "ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה" (שם)

יעקב גער באחרית ימיו בשמעון ולוי – לדברי הרמב"ן, ייתכן שגערת הצדיק היא זו שמיעטה את השבטים. נדמה כי מה שמשך את הרמב"ן לכיוון זה היה המספר עשרים ושנים אלף שמופיע גם בפרשתנו במניין הלויים וגם בפרשת פנחס (כ"ו, י"ד) במניין בני שמעון, לאחר המגפה שנגרמה בעקבות מעשיו של זמרי בן סלוא שהיה נשיא בית אב לשמעוני (פרק כ"ה).

רבינו, אור החיים הקדוש, דוחה בפירושו את שתי התשובות של הרמב"ן.

בתגובה להצעה הראשונה של הרמב"ן, התולה את מיעוט בני לוי בכך שהם לא היו מהמשועבדים במצרים, מוכיח אור החיים הקדוש כי ריבוי השבטים ומניין ס' ריבוא היה עוד לפני תחילת העבדות: "וטעם ה-א' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ט) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא" (אור החיים ג', ל"ט)

מטרת הברכה בשעת השעבוד, לדבריו, הייתה רק להשלים את החללים שנפלו בשעבוד: "ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז"ל כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט, הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר" (שם)

אם כן, אין די בהסבר זה בשביל להסביר את הפער הגדול בין בני לוי לשאר השבטים.

גם התשובה השנייה לא מניחה את דעתו של רבינו: "ובעיני טעם ה-ב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום" (שם)

ואכן, לא מצאנו בפירוש שיעקב אבינו ביקש למעט מזרעם של שמעון ולוי, אלא אך ורק להביע את מורת רוחו ממעשיהם ולבקש "בסודם אל תבוא נפשי" (בראשית מ"ט, ו').

להצעה שלישית מתייחס רבינו במשפט אחד: "ורז"ל אמרו (במדבר רבה ה') שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים" (שם)

בני קהת משבט לוי היו אחראיים על נשיאת הארון, ובמדרש מתואר כי הארון היה מכלה בבני קהת כמו מפני שלפעמים לא היו נוהגים בו די כבוד: "לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטן שהיה מקצר ימיהם" (במדבר רבה ג')

אם כן, היה מקום להציע שזו סיבת מיעוט הלויים. אך גם סיבה זו נדחתה על ידי רבינו, שכן תופעת הארון המכלה בבני קהת התרחשה רק לאחר תחילת עבודתם במשכן ונשיאת המשאות – אחר פרשת נשא.

רבינו מציע הצעה רביעית משלו שקשורה אף היא לאירועים במצרים: "והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור" (אור החיים שם)

הגמרא מביאה את המדרש לפיו עמרם גירש את יוכבד אשתו בשביל לא לראות את בניו מושלכים ליאור ובעקבות הפצרותיה של מרים, אחות משה, חזר עמרם ולקח את ציפורה לאישה: "תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) [שגזר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה יב.)

רבינו רואה בכך את סיבת המיעוט של בני לוי – כמה וכמה שנים בהם לא נולדו צאצאים לשבט לוי כלל וכלל.

ב. בהדי כבשי דרחמנא למה לך?

אלא שתשובה זו מעלה בצידה שאלה מוסרית-רוחנית קשה. מדוע עמרם 'התיר' לעצמו לגרש את אשתו ולהימנע ממצוות עשה דאורייתא של פריה ורביה? לכאורה אין היתר לאדם לבטל מצוות עשה מדאורייתא גם אם הוא חושב שהיא לא תגיע לתכליתה. דבר זה מלמדת אותנו הגמרא בפירוש בהקשר אחר.

במלכים ב' פרק כ' ובישעיהו פרק ל"ח מתוארת מחלתו של חזקיהו מלך יהודה. כאשר ישעיהו הנביא בא לבקר את חזקיהו הוא אומר לו בשם ה' את הדברים הבאים: "כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו ל"ח, א')

הגמרא בברכות שואלת על הכפילות הזו – "מת אתה" וגם "לא תחיה"? מדוע יש צורך בהדגשה כפולה על מותו הקרב של חזקיהו? כך תשובתה: "מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד" (ברכות י.)

הסיבה בגינה נענש חזקיהו, על פי הגמרא, היא מניעת פריה ורביה. למרות שחזקיהו ידע שהזרע העתיד לצאת ממנו לא יהיה זרע כשר (ואכן כך גם היה), היה עליו להמשיך לעשות את מצוותו כרגיל ולא להתעסק עם חשבונות שמים. יש כאן יסוד רוחני ומוסרי חשוב – האדם צריך לעשות את אשר מצווה עליו מבלי להיכנס לחשבונות הבורא. עליו לסמוך על הקדוש ברוך הוא שבחשבונותיו הגדולים, שאין מחשבתנו תופסת אותם כלל, הדברים יצאו על הצד הטוב ביותר. ייתכן שניתן למצוא בסיס לתפיסה הרוחנית הזו בדברי רבי טרפון במשנה במסכת אבות: "הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב', ט"ז)

אנחנו לא אחראים על התוצאה הנובעת ממעשי המצוות שלנו, אלא על המעשה בעצמו. ה' הוא זה שדואג שהתוצאה אכן תהיה רצויה.

התפיסה הזו, אותה מלמד ישעיהו הנביא, מעלה שאלה קשה מאוד על מעשיו של עמרם לפי המדרש – מדוע הוא גירש את אשתו מהחשש לילדיו? הרי "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?".

ג. בין דין תורה לדברי חכמים

בכמה אחרונים מצאנו תשובה, שיש בה כדי להניח את הדעת.

הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, בפירושו לפרשת בראשית (ד', כ"ג), שואל על נשי למך: כיצד הן חשבו לפרוש ממנו, מאחר שנגזר מוות על זרעו – הרי בהדי כבשי דרחמנא למה לך? הוא מסביר שיש לחלק בין מקרה בו אדם כבר קיים את מצוות פריה ורביה מדאורייתא, לבין מקרה בו הוא טרם קיימה. מן התורה מצוות פריה ורביה כוללת הולדה של שני ילדים – בן ובת (משנה יבמות ו', ו'). מדברי קבלה ישנה מצווה נוספת הנלמדת מן הפסוק "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנוח ידך" (קהלת י"א, ו') ומ"לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ה, י"ח) שיש להרבות בילדים ככל הניתן.

המזרחי מחלק בין המצוות הללו: כל הדיון סביב חזקיהו המלך נסוב על אדם שטרם קיים את החיוב מדאורייתא, אך אדם שכבר קיים חיוב זה פטור מהחיוב הנובע מדברי קבלה.

את החילוק בין החיוב מדאורייתא לחיוב מדרבנן ניתן להסביר באחת משתי דרכים:

• בדיני תורה, גם אם אנחנו משערים מה טעם המצווה, אין אנחנו יכולים לעמוד על עומקם וסודם. לכן, גם אם הטעם הנגלה במצוות פרו ורבו, המשך קיום הזרע והעולם, נראה כלא שייך – אין אנחנו יודעים האם יש למצווה תפקידים ומטרות נוספות. על כן, אנחנו מחוייבים לקיימה. מה שאין כן דיני דרבנן שניתנו ותכליתן בצדן. ממילא, כאשר התכלית אינה שייכת, אדם רשאי לפטור עצמו גם מן המצווה.
• נדמה שיש מקום להציע טעם נוסף. דיני תורה ניתנו מהקדוש ברוך הוא בצורה ישירה, על כן ניתן לומר שבחיובי דאורייתא הקדוש ברוך הוא ידאג למטרת החיוב שתתבצע ואין זה נכון לעשות 'חשבונות שמיים'. אך בדיני דרבנן, שמקורם אינו בקדוש ברוך הוא אלא בחכמים, ייתכן שהתערבות הקדוש ברוך הוא פחותה – לכן יש צורך לערוך את תכלית המצווה.

בין כך ובין כך, אם נקבל את החילוק של הרא"ם, אין קושיא כלל על עמרם ויוכבד. פרישת עמרם מיוכבד הייתה לאחר שלהם היו כבר את מרים ואהרן, בת ובן, בהם התקיימה כבר המצווה מן התורה.

ד. "למען לא ניגע לריק"

רבינו כנראה לא מקבל את החילוק הזה ובוחר ללכת בכיוון אחר: "ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר" (אור החיים ג', ל"ג)

מבלי להתייחס לסיפור על חזקיהו המובא בגמרא בברכות, אור החיים חולק עליו נחרצות. מהגמרא בתענית, לפיה אסור לאדם לשמש מיטתו בשנת רעבון, לומד אור החיים שאכן כאשר יש סכנה לזרע יש פטור, ואולי אף איסור, של פריה ורביה. ממשיך רבינו ומוכיח שגם הקדוש ברוך הוא 'הסכים' עם בני לוי ומעשיהם היו רצויים בעיניו: "ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים" (שם)

דין איסור תשמיש המיטה בשנות רעבון, ממנו מוכיח אור החיים את דבריו, מקורו כאמור בגמרא בתענית. אולם, מההקשר בגמרא נראה שאין עניינו כלל לדיון שלנו:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה, שנאמר ברעב פדך ממות. מרעב מיבעי ליה! אלא הכי קאמר, בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון – ניצול ממיתה משונה.
אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור… אלא יצער אדם עם הצבור" (תענית יא.)

ראשית, הגמרא כותבת בפירוש שחשוכי בנים מותרים לשמש בשנת רעבון. בזה אין קושיא של ממש, שכן גם שבט לוי התרבה מעט בימים אלו. אולם, השאלה המשמעותית עולה מההקשר בגמרא, הנשמע כעוסק בענין אחר לגמרי. מתוך הקשר הגמרא נראה כי טעם איסור תשמיש המיטה בשנות רעבון אינו קשור לחשש הנוגע לילד העתיד להיוולד, אלא לצורך הנפשי והרוחני של אדם להשתתף בצער הציבור. המימרות שלפני ואחרי איסור תשמיש המיטה עוסקות בשכר של מי שמזדהה עם צרת הציבור ובעונש הניתן למי שפורש ממנה. מתוך כך נראה כי מהותו של האיסור אינו מניעת פריה ורביה מחשש לקיום הוולד, כמו שפירשה רבינו. מהות האיסור נובעת מהצורך של האדם לא להיות אטום ואדיש לצרת הציבור, אלא לחוש אותה ולהרגיש אותה גם בעצמו.

אולי אפשר להביא יסוד הלכתי לדברי רבינו מדיון באחרונים בנוגע לדברי הרמ"א. באורח חיים סימן ר"מ השו"ע פוסק את האיסור[1] לשמש בשני רעבון ומוסיף שם הרמ"א על פי הירושלמי: "והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון" (רמ"א או"ח ר"מ, י"ב)

בציץ אליעזר (חלק י"ג סימן כ"א) מביא משיירי כנסת הגדולה, שהרמ"א נקט בדווקא "שהם כרעבון" בשביל להדגיש שרק כאשר הצרה גורמת למחסור כלכלי יש בה בכדי למנוע תשמיש המיטה, מה שאין כן במלחמה בה אין נזק כלכלי. אם נקבל את הדיוק הזה, ניתן לומר שיסודו בהבנת רבינו את האיסור – אסור לשמש בשנות רעבון כי יש חוסר וודאות באשר ליכולת הוולד לחיות ולכן רעבון שונה מצרות אחרות.

ייתכן שניתן לחזק את ההבנה של רבינו בדברי הגמרא בתענית ממקום נוסף בו הוא מתייחס אליהן. אחרונים רבים מקשים על הגמרא בתענית מיוכבד עצמה, שנולדה ללוי בירידה למצרים שהייתה באמצע שנות הרעב – והלא משנים אלו בדיוק לומדת הגמרא בתענית את האיסור לשמש בשנות רעבון! כיצד לוי לא הקפיד על איסור זה? רבינו בספר בראשית עונה בדרך הבאה: "ועוד, לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל, ולא לצד צער האומות כי ירעבו, כי לא מעלין ולא מורידין, ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות, כי יעקב היתה לו תבואה, כאומרם ז"ל (תענית י:), ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב (בראשית מ"ב, א') 'למה תתראו'. והגם שאמרו (בראשית רבה צ"א) ששלמו שערי מכדא, זה היה אחר שנה ראשונה, אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש" (אור החיים בראשית מ"א, נ')

לשיטת רבינו אכן יש כאן תירוץ טוב: אם כל מהות האיסור הוא מחשש שאכן לא תהיה יכולת לגדל את הבנים, יוסף (לפני שנות הרעב) היה צריך לחשוש, כי לא הייתה לו וודאות ש-ה' יספק בידו לדאוג לתבואה לכל מצרים. אולם לוי, כבר בתוך שנות הרעב, ידע כי יש מספיק תבואה ולא היה מחוייב באיסור למרות שיש 'עת צרה' – מכיוון שעת הצרה אינה נוגעת ישירות אליו.

סוגיא זו היא סוגיא אמונית ומחשבתית גדולה. כמובן שלא באנו לקבוע בה מסמרות, אלא רק לטעום מעט מהצדדים השונים המובאים בה בגמרא בברכות ובפירוש רבינו בפרשת השבוע. ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא יכווין את כל מעשינו לתכלית טובה וראויה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] יש לציין שלרוב ככל הדעות מדובר על מנהג חסידות ולא איסור, ואין כאן מקום להאריך – שכן אין מטרת שיעור זה לפסוק הלכה או להורות למעשה בנושא הזה כלל אלא להעמיק בדברי תורה בלבד.