"כי עין בעין יראו – בשוב ה' ציון"
פתיחה
יום שחרור ירושלים שמח!
כשחשבתי במה לעסוק, הרגשתי שמבחינה חינוכית ורוחנית, חשוב מאוד זה לספר על הפלא, לספר על גודל הנס, אני אתייחס כמובן גם למשמעות הרוחנית של המאורע שאנו מציינים, אבל אני לפני כן אבקש לשרטט את דיוקנה של ירושלים מתש"ח ועד מלחמת ששת הימים. בעקבות זאת, ננסה גם לדון במשמעויות השונות של השיבה לירושלים.
ירושלים בין תש"ח לתשכ"ז
בתש"ח, בן גוריון לחם כאריה על ירושלים, המערבית. למה אני מתכוון? במבצע נחשון, שהיה מן המשמעותיים ביותר על יצירה וקיבוע הדרך לירושלים, הוא דילל את כל הגזרות האחרות מנשק ומכלי רכב משוריינים. מבחינת בן גוריון, ירושלים היא דבר מחויב המציאות. אחרים, כמו יגאל ידין, כבר התחילו לחשוב שה'זקן' כבר לא בעניינים – אבל הוא היה לגמרי בעניינים.
אלא שכמידת דבקותו בירושלים המערבית, הוא ממש לא רצה להתעסק בירושלים המזרחית, בירושלים שלפנים מן החומה. אחת הסוגיות הכואבות עד היום, זו העובדה שנפלה העיר העתיקה בי"ט באייר, שבועיים לאחר הכרזת המדינה. אז פונתה העיר העתיקה.
מצד שני, זמן לא־רב לאחר מכן, ירושלים מוכרזת כבירה נצחית של עם ישראל, בניגוד מוחלט להכרזות האו"ם. בפרק זמן קצר מאוד, בן גוריון קיבל שלוש החלטות משמעותיות: המלחמה על ירושלים, ההכרזה על מדינת ישראל והכרזת ירושלים כבירה הנצחית של מדינת ישראל. נדמה שיש סוג של הפרדה בין הצד המדיני של ירושלים, ובין צד הרוחני־דתי ש'נשאר מאחור'.
מי שלא חווה את ירושלים בזמן הזה, לא יכול להרגיש מה המשמעויות של עיר חצויה. כשעולים להר ציון ומסתכלים לכיוון הכותל המערבי, ואומרים – תסתכל על העץ הזה, תראה את הקיר שם; ביניהם, שם נמצא הכותל. לאמיתו של דבר, לא ראינו כלום. רק שמשהו נמצא 'שם'. געגועים גדולים, ואתה עומד מנגד ממרחק של כמה דקות הליכה – ולא יכול להגיע.
מי שהיה מגיע לרחוב ממילא, לרחוב יפו, ראה שם חומה ענקית מבית לבית. שלטים של 'זהירות יורים'. אתה נמצא בגבול. מהאזור של גבעת התחמושת, מהאזור של שמואל הנביא וצפונה, סנהדריה, רמת רחל – לכל האורך – גבול.
'נקפוץ' לתשכ"ז. מפורסמים הדברים של הרב צבי יהודה בליל יום העצמאות תשכ"ז, 'מזמור י"ט למדינת ישראל'. לכאורה, לא היה שום דבר מיוחד באותה שנה, והיא הייתה בדיוק כמו תשכ"ו שקדמה לה. בשיחה הזו, הוא מתאר את התהליך שקרה עם החלטת החלוקה בכסלו תש"ז, ושואג: "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?"; 'איפה הגבול המזרחי שלנו? שכחנו את זה?'; מה היה שם, אני שואל: רוח נבואה? רוח הקודש?
ביום העצמאות עצמו, במצעד מודיעים לרמטכ"ל שכוחות מצריים נכנסו לחצי האי סיני, והתחילה חרדה נוראית, כשהגברים מגויסים בצורה הדרגתית. עיקר תפקידה של הרבנות הצבאית באותו זמן, להכין חס ושלום מקום לשלושים אלף חללים. כך הרבנות הצבאית התכוננה למלחמה.
כולנו התכוננו לגרוע מכל, אבל הרב צבי יהודה זכר מה חסר – ולא רק הוא: שמעתי על הרב הנזיר זצ"ל, סיפור נפלא, שבכל שבועות הכוננות הוא אמר לתלמידיו שהוא לא מבין מה מתרחש. אבל ביום חמישי לפני המלחמה, כשמצרים וירדן כרתו ברית צבאית שבעקבותיה נקבע ששר המלחמה המצרי הוא המפקד הצבאי העליון גם של צבא ירדן – באותו ערב, אמר הרב הנזיר: 'עכשיו אני מבין'. למה הוא התכוון? נדמה שלכך שעכשיו הוא הבין שהמערכה היא על שילה, שכם, יריחו, בית אל – וכמובן, ירושלים.
הנס העצום
במסגרת הזמן, לא נרחיב מאוד על הנס המופלא שהיה בבמלחמה כולה ובמערכה על ירושלים בפרט, אך כן אציין שתי עובדות.
ראשית, את העובדה שלא הייתה כמעט לוחמה בשטח בנוי. פרט למקומות מאוד בודדים, לא הייתה לחימה בשטח בנוי בשום מקום: לא בשכם, לא בג'נין, לא בטולכרם, בשום מקום. רק בירושלים, בשכונת אבו־טור שם נהרג המג"ד, הייתה לחימה מבית לבית. אילו הייתה לחימה מבית לבית, מי יודע איך הייתה נראית המלחמה בסופה.
שנית, אזכיר את הטעות בניווט, שהביאה לכניסתנו לעיר העתיקה. כוחותינו הגיעו בשלב די מוקדם של הלחימה למוזיאון רוקפלר שם תכננו לעשות את הלילה, ומשם תוכנן שיתקדמו לעבר הר הצופים. כשהם התחילו לנוע מן המוזיאון, הייתה טעות בניווט. אני אומר את זה בלי מיליגרם של ביקורת, הייתי במלחמה, אפשר לטעות בניווט. מכל מקום, במקום ללכת לכיוון הר הצופים, הם ירדו למטה, וחטפו אש ירדנית כבדה – והיו שם הרוגים וחילוץ תחת אש.
הטעות הזו הובילה את המפקד הירדני לבקש עוד באותו ערב שהגדוד הירדני יפנה את העיר העתיקה בלילה – והוא קיבל אישור. כך יצא, שביום רביעי בבוקר, כשנכנסו כוחותינו פנימה, לא היה בעיר העתיקה הגדוד הירדני. הלוחמים הירדנים כבר עזבו. היו פה ושם יריות וגם נפגעים לדאבוננו, אבל לא הייתה לחימה מבית לבית, משום שכבר לא היו כוחות מאורגנים.
חשוב להדגיש: מדינת ישראל ממש לא רצתה להיכנס פנימה, לא לירושלים ולא לכל יהודה ושומרון. כשביום שני בבוקר כ"ו באייר התחילה הפגזה ארטילרית נוראה על ירושלים – ביפו, קינג ג'ורג', רחביה וקריית משה – מדינת ישראל התחננה למלך הירדני, והעבירה מסרים בהולים שאיננו מעוניינים במלחמה, גם דרך ארצות הברית וגם דרך האו"ם. אין לנו עניין בזה. כביכול, הקב"ה לקח אותנו 'באף' והביא אותנו לירושלים.
בהקשר זה, אזכיר בקצרה שתי נקודות נוספות בנוגע למהלך המלחמה ותוצאותיה. האחת, המהירות המופלאה של המלחמה הזו. המהר"ל מדבר על הקשר בין המהירות לנס לגבי חג הפסח, ומן הסתם הדברים נכונים גם כאן. השנייה, שבכ' בסיוון ה'תשכ"ז, שלושה שבועות בלבד מתום המלחמה, החליט ראש הממשלה דאז לוי אשכול, להרחיב את גבולה של ירושלים לחלקה המזרחי.
חזרנו הביתה
ומן המלחמה למשמעותה. אנסה להציג שתי משמעויות מרכזיות: השיבה הביתה, והארת הפנים שבכך. החזרה הביתה היא נקודה יסודית, ולכן נראה כעת כמה דוגמאות וראיות לכך.
החטיבה הירושלמית לחמה בדרום ירושלים. אחד ממפקדי הפלוגות, אלי קידר שמו, לא הולך מיד לכותל המערבי אלא מחפש שטח שולט. הוא עולה לכיוון הרובע היהודי, ומזהיר את חייליו שעוד שלוש־מאות מטר יש סמטה מצד ימין, ובעוד מאתיים מטר יש חלון. מתברר, שאלי קידר היה ילד בתש"ח שלחם ברובע. הוא בחור רציני ביותר, והוא מארגן את כל הכוחות, כל המפקדים.
אבל אחרי שהוא מסיים לארגן את הכוחות, הוא מגיע לבית שלו, לבית שהוא גר בו עד נפילת הרובע בתש"ח. הבית הרוס. אז הוא מקבל החלטה הזויה – ואני מזכיר, שאין לחימה מבית לבית – הוא מעביר את הפיקוד לסגנו, יוצא החוצה, לוקח רכב ומביא את אבא שלו. הוא רוצה להראות לאבא שלו את הבית שלו, במובן הפשוט ביותר.
השיבה הביתה התבטאה באין־ספור מקרים נוספים. כך למשל, משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי בתש"ח, זכה לראות בשחרור ירושלים בתשכ"ז. וכשחזר אז לרובע ונכנס לבית הכנסת האסטנבולי בעיר העתיקה, הוא מצא את המפתח המקורי של בית הכנסת באחת הגומחות – ממש כאילו המתין לו תשע־עשרה שנה.
דוגמא נוספת: אחת־עשרה שנה לאחר מלחמת ששת הימים, התחילו ליישב את מה שמכונה הרובע המוסלמי. הבניין הראשון שאוכלס היה בית עדת המערביים. ה'צוף דבש' שהקים גם את שכונת מחנה ישראל שמחוץ לחומות, הקים באותו מקום ישיבה ובית מדרש, ויש שם עדיין שרידים מרשימים של השלטים שלהם. באותו הזמן, התחילו לגור שם תלמידי ישיבת עטרת כהנים. לאחר כמה שנים שם, הם החליטו שהם רוצים לראות מה קורה ברצפה למטה.
הם חפרו מתחת לבית, והעמיקו את החפירה – ומצאו שם מקווה טהרה, וליד הכניסה אליו נעלי בית ובגדים של אישה. חזרנו הביתה. אנשי עטרת כהנים, בהרבה מאוד מהבתים שהם גואלים, מספרים שבהריסות הם מוצאים אבנים עם שקעים של מזוזות. אני זכיתי לגור בירושלים העתיקה מיד אחרי ששת הימים וגם זכיתי לחפור בכמה מקומות בירושלים. כשאתה מוצא מטבע מתקופת המרד הגדול וכתוב עליו 'לגאולת ירושלים', ו'לחירות ציון', אתה מבין שחזרנו הביתה.
משה נתן כתב ספר המלחמה על ירושלים. הוא מתאר שם את הדברים שאמר מוטה גור ביום רביעי ברשת הקשר, עם הכניסה לעיר העתיקה. הוא דיבר אז ברשת הקשר עם כל הגדודים, והסביר ש'עוד מעט אנחנו נכנסים לעיר העתיקה', במקום להשתמש בנוהל הצבאי הקבוע לדיבור בקשר שמשתמש בכינויים ורמזים (כדי לחשוף לאויב פחות מידע). על כך, הוא מוסיף כמה מילים מנקודת מבט היסטורית: "אנו יושבים על הרכס הצופה אל ירושלים העתיקה, עוד מעט אנו עומדים להיכנס אליה. העיר העתיקה של ירושלים, שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה – אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה; העם היהודי מחכה לניצחוננו; עם ישראל מחכה לשעה היסטורית זו; היו גאים ובהצלחה, לנוע, לנוע אל השער". כל הנאום הזה, נישא ומתרומם הרבה מעל הפרטים הקטנים, מעבר ללחימה המקומית.
אם כן, חזרנו הביתה. אבל מה המשמעות של החזרה הביתה? המשמעות היא של חזרה אל השורשים; לא באנו לארץ זרה: אנחנו חוזרים הביתה, לשורשים שלנו, אנחנו חולייה בשרשרת.
כשאתה מוצא בעיר דוד טבעת חותם מלפני אלפי שנים, אתה מבין שהשורשים פה הם לא מתש"ח אלא מאברהם ויצחק בעקידה, דרך דוד ושלמה המלך, דרך עזרא ונחמיה, דרך יהושע בן יהוצדק ודרך זרובבל בן שאלתיאל. משם, עד היום, אנחנו החולייה הבאה. אני אומר שיש פה רציפות – וממנה נובע גם שיש לי מחויבות, אני חוזר אל כל אבות אבותיי.
הארת הפנים
ומן החזרה הביתה, אל הנקודה השנייה, של הארת הפנים. בשיבה לירושלים יש קיום מופלא של חזון הנביאים "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ – בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח). בעל ה'נתיבות שלום', הרבי מסלונים, נותן למחרת יום שחרור ירושלים שיחה בישיבה שלו (היא לא פורסמה בכתבים הרגילים שלו אלא במאמר נפרד), והוא משתמש בביטוי שאני כל כך מזדהה איתו: "הארת פנים של הקב"ה". הקב"ה האיר לנו את פניו כביכול; והארת פנים היא הרבה יותר מאשר מפגש בלבד.
בעוונותי, אני יכול להעיד כי גם במלחמה, גם בפיגוע, אתה פוגש את הקב"ה; אבל זו לא הארת פנים. הארת פנים היא סוג של אמירה של הקב"ה, 'אני ממש אתכם; נמצא איתכם; משגיח עליכם; דואג לכם'. כל מי שחווה את התקופה הזו והיה עד למאורעות – לא רק הלוחמים, אפילו מי ששמע ברדיו – יכול לומר שהייתה תחושה של כל אחד – דתי או חילוני, מבוגר או צעיר – ש"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב', ט). בא הדוד, דפק בדלת ואמר: 'אני פה, מה איתכם?'.
הארת הפנים מתבטאת גם בהרחבת ירושלים. מפורסמים הפסוקים בזכריה, הפסוקים בפרק ב' שהנביא מתאר מאן־דהוא המבקש למדוד את ירושלים, אז ניגש אליו המלאך ואומר לו שאין בכך צורך: "וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב', ח־ט). בכיוון דומה, הולכת הנבואה השנייה, המפורסמת יותר, המדברת על החזרת שכינה לירושלים, ובתוך כך גם על החזרה לחיים הטבעיים, של ילדים וילדות, וזקנים זקנות: "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח', ג־ה). כל כך מפליא שאפשר לראות את הנבואה הזו מתקיימת בדור שלנו; אפשר לראות את זה 'עין בעין'. זה לא הגזמה; לא פרשנות; לא אגדה; וגם לא סתם 'להיסחף'.
כמה ירושלים התרחבה? אילו היו לוקחים את אחד מלוחמי תש"ח לימינו ומראה לו את ירושלים, הוא לא היה מאמין. כשאני הולך בעיר העתיקה – וזכיתי לגור בה – זה דבר כל כך לא מובן מאליו.[1]
הרחבת ירושלים, קשורה לכך שמצינו בשלושה מקומות את הקביעה שבירושלים אין משמעות לממד הפיזי: "מקום ארון" – הברית – "אינו מן המדה" (יומא כא.); ו"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" (משנה אבות ה', ה). הרחבת ירושלים משמעה שירושלים היא קצהו של עולם החומר לפני עולם הרוח. זו בעצם המציאות הפיזית שהכי קרובה לממד הרוחני. לכן ירושלים איננה כפופה לגבולות הפיזיים. ביטוי שלישי לרעיון, נמצא בדברי הנביא זכריה שהזכרנו לעיל שירושלים עתידה להתרחב, וחז"ל אף אמרו "שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק" (ספרי דברים א'). 'כי לך יקרא חפצי בה – כי חפץ ה' בך'.
תלמידי הגאון מוילנה, ללא ספק ראו בגאולה הפיזית, בבניינה הפיזי של ירושלים, את הגילוי המובהק של תקומתה של ירושלים. זה נכון הן בבניין העיר, הן ביציאה מן החומות. יוסף ריבלין, ממייסדי שכונת נחלת שבעה בירושלים שמחוץ לחומות, מתאר את היציאה מן החומות והקמת השכונה כקשורות לכך שהקב"ה נמצא איתנו.
בין ירושלים למקדש
יחד עם הארת הפנים העצומה, צריך לומר שלא הכל הושלם. בכל הנוגע למעבר מן העיר אל המקדש, אני חש, שהדבר צריך עיון: זאת, משום שמצד אחד, תיארתי חזרה מופלאה של השכינה לירושלים; של חזרה לחיים טבעיים ופשוטים, של משפחות, זקנים וילדים. אך מצד שני, בכל הנוגע למקום המקדש, אנחנו נמצאים למרגלותיו במקרה הטוב; אותם צנחנים שנכנסו בשער האריות ובשער השבטים להר הבית חיפשו ושאלו – 'איך יורדים אל הכותל?'; פרופסור ישראל אלדד כינה זאת 'קפנדריא היסטורית', ודיבר על הניגוד בין מעשה זה ובין עולי הרגל.
כך, כשמשה דיין מסר את מפתחות ההר לוקף מיד אחרי המלחמה. אני תמיד אומר שזה מקביל במובנים רבים לטענה שמביאים חז"ל כלפי דוד המלך שכבש את ארם צובא והגיע לאזורי גבול סוריה־עראק, ש'סמוך לארמונך לא כבשת' (ספרי עקב נ"א). כביכול, במסירת המפתחות לוקף, נתן השלטון את מפתחות הגורן ליבוסי של ימינו – מה שהתפרש על ידם כריבונות מלאה על המקום.
אם כן, איך מיישבים את הפער בין ההתגלות המופלאה של הקב"ה במלחמה כולה ובירושלים בפרט, ובין זה שהמקום היקר והחשוב בעולם, במובנים רבים נותר 'מחוץ לתחום'? מה ריבונו של עולם מבקש מאיתנו? נדמה לי שיש לכך שתי תשובות אפשריות.
הראשונה, שאם כך זהו סימן שעוד לא הגיע הזמן. הקב"ה עשה איתנו חסד גדול, ו'סידר' שהמקום הזה יישאר בידי הערבים כרגע.
עם זאת, ברצוני להציע תשובה אחרת, שלפיה הקב"ה 'מצביע' על התחנה הבאה, על הקומה הבאה,[2] וכוונתי לקומת הקודש.
ב'מהלך האידיאות' מתאר הרב קוק מהלך מאוד ארוך ומפורט: בניין הארץ יהיה בהתחלה משיח בן יוסף על ידי כוחות לאומיים שיבנו את גוף האומה. את החלק הגשמי, החלק הלאומי. אבל על גבי זה, צריך לבנות קומה שנייה, קומה של קודש. כשהקב"ה לקח אותנו באף, בניגוד לרצוננו, אני מבין מזה שהשאלה הבאה היא – איך עכשיו בונים את קומת הקודש; ובצער גדול מאוד, צריך להודות שאין זה מקרה שמי שמזוהה עם היום הזה הוא בעיקר הציבור שלנו. לא אחרים, לא מימין ולא משמאל. למה? כי זו המשמעות הפנימית של היום: של קודש שמתגלם ומתממש בתוך המציאות.
מה זה אומר בפועל? אגיד רק ראשי פרקים, אך באופן כללי, מדובר בהכנה למקדש.
הסוגיא הראשונה היא סוגיית האחדות. כמה שאדם מן המניין שומע חדשות בשנה האחרונה, האחדות אינה עוד סוגיא נחמדה שצריך לטפל בה אלא סוגיית מפתח בבניין הבית. כל תרבות המחלוקת, היכולת של חכמים לחלוק אחד על השני בצורה מכובדת ולכבד את העובדה שקיימות דעות שונות, המצטרפות יחד לתמונה השלמה; או כדבריו של ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שהמדד למחלוקת לשם שמיים היא כמה אתה אוהב את מי שאתה חולק על דעתו. זאת עבודת חיים.
מעבר לאחדות, מקדש וקודש הם במובנים רבים שפה, שעבור רובנו היא שפה זרה. מה הקשר של האדם הסביר עם עולמות החי והצומח? במקרה הטוב, קשר תועלתי. במקרה הפחות טוב, הוא פוגש אותו בשקית ברמי לוי. אין קשר לעולם החי; אתה לא רואה בעולמות החי והצומח גילויים של א–להות. מסופר שפעם אחת ר' אריה לוין תלש צמח, והרב קוק הזדעק: 'איך אתה קוטף חיים?'. האם אנחנו נמצאים בתדר הזה – או לפחות ברצון להתקרב להבנה הזו? איפה הגילוי הא–להי בדומם, בצומח ובחי – ובכל מרכיבי החיים?
הנקודה השלישית, היא משמעות הצימאון והציפייה; והיא מוליכה לרביעית, שהיא היחס להופעת השכינה במקום: איך אנחנו מתייחסים אל המקום? התורה לא הסתפקה במבנה המשכן בפרשיות תרומה־תצוה־ויקהל־פקודי שבספר שמות, ובפרשת ראה התורה אומרת שהקב"ה בחר מקום 'לשים שמו שם'. יש מקום פיזי בעולם שהוא בחר לשכן בו את שמו, להופיע שם בעולם, להתגלות בעולם. זהו החיבור לקול החיים.
התגלות הא–להות בכל שטחי החיים, קשורה גם לתודעה. להפנמה שכל הראשית והאחרית של הכלכלה שלנו, אנחנו חייבים לקב"ה, כפי שאנו רואים במתנות כהונה: הראשית משמעה התרומה, הביכורים, ראשית הגז והעומר. האחרית משמעה המעשרות, שתי הלחם ווידוי מעשרות. את הראשית ואת האחרית אנחנו מביאים לקב"ה. בהקשר זה, אני מרבה לצטט פסוק מברכת דוד המלך אחרי השלמת איסוף התרומות לבניין המקדש: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כ"ט, יד); הכל שלך, אנחנו מביאים לך – משלך. את הראשית ואת האחרית.
ביטוי נוסף לשאיפה להתגלות רחבה יותר, נוגע לשאיפתנו למציאות נעלה יותר; מציאות של נבואה, של כהונה, של מלכות ושל סנהדרין. כמה אנחנו כואבים אותם? כמה אנחנו כואבים את היעדרה של סנהדרין? שלוש פעמים ביום בתפילה ב"השיבה שופטינו", על איזה תדר אנחנו מתפללים?
שלא תהיה אי הבנה, סנהדרין בסוף בית שני הייתה מושחתת לגמרי, אני מדבר על המוסד סנהדרין כפי שהוא אמור להיות. הגוף המרכזי של המוסד העליון צמוד למזבח, והגמרא אומרת ש"מלמד שהמקום גורם" (סוטה מה.). אם היא לא נמצאת שם, אין לסנהדרין סמכות לדון.
המציאות של נבואה, משמעה שדבר ה' מצוי בעולם; בשאלה מה נכון לעשות עם הריבונות, ומה משמעותה – לנביא יכולה להיות תשובה. כך גם לשאלה מה המחירים שעלינו לשלם עבורה. אבל לנו, אין שום קרבה למושגים הללו: לא לנבואה ולסנהדרין, וגם לא לא לכהונה כפי שהיא אמורה להיות, וגם לא למלכות. כמובן, ברוך ה' יש היום שלטון, והוא מוכר על ידי רוב האחרונים כמלכות; אבל האם כך צריכה להיראות המלכות שאנחנו רוצים?
חתימה: הציפייה לישועה
ההלל שאמרנו הבוקר, כולל שני מרכיבים מרכזיים. הראשון, הודאה: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קי"ח, א). ב'עולת ראיה', מסביר הרב (על "מודה אני") שלהודאה משמעות כפולה – הן במובן של הודאה על האמת שהיא אמת, הן במובן של תודה על הטובה שגמלנו הקב"ה; זוהי היכולת שלנו להודות על הישועה.
אך ההלל איננו כולל רק הודאה על מה שכבר התרחש ועל ההווה, אלא גם מבט קדימה – תפילה על העתיד: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (תהלים קי"ח, כה).
הציפייה לישועה איננה מוגבלת למחשבתו של האדם, משום שכפי שמחדש הרב קוק "אין ישועה שלמה באמת כי אם אותה שהנושע פועל להופעתה בפועל ידיו" (אורות הקדש כרך ג', ב', ג). ישועה היא לא לשבת רגל על רגל ולהגיד, 'ריבונו של עולם, אתה יודע כמה אנחנו מתגעגעים?', אלא כוללת גם מחויבות לעשייה.
כל יום, כשאתה הולך לישון, תשאל את עצמך: האם תיקנת את העולם להיות יותר שלם? במה הוא טוב יותר בזכות מה שעשית? האם הבאת ישועה לעולם? כמה צלם הא–להים שלך הופיע ביותר גדלות, יותר עומק, ביותר היקף.
מעבר לאחריות האנושית לפעול שחשובה כשלעצמה, יש לכך משמעות נוספת. ב'נפש החיים', מצטט ר' חיים מוולוז'ין את הגמרא במסכת בבא בתרא (צט.) על שני הכרובים. הגמרא מקשה כיצד במקום אחד נאמר על הכרובים "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דברי הימים ב ג', יג), ובמקום אחר נאמר "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כ"ה, כ). על כך מביאה הגמרא שני תירוצים: לפי הראשון יש לחלק בין זמן שבני ישראל עושים רצונו של מקום ובין הזמן שחלילה לא עושים כן; ולפי השני, הם 'מצודדים' כלומר באלכסון, ופונים חלקית איש אל אחיו, וחלקית אל הקיר.
בעל נפש החיים (שער א', פרק ח'), מסביר שהכרובים מייצגים את הקשר שבין הקב"ה לישראל. אלא שעל כך עולה השאלה הבאה: אם חלילה בני ישראל אינם עושים רצונו של מקום, מובן בהחלט מדוע הכרוב שמייצג את ישראל פונה אל הקיר – אך מדוע גם הכרוב השני, שמייצג כביכול את הקב"ה, גם הוא פונה אל הקיר; הרי ישראל אלו שחלילה אינם עושים רצונו של מקום? התשובה לכך, היא שיש כאן הדדיות. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כ"ז, יט), זהו כלל הזהב שמבטא את מערכת היחסים. במידה שעם ישראל מכוון לקב"ה, כך הקב"ה מכוון אלינו.
אם כן, מתוך הודאה גדולה על מה שזכינו לו, חשוב לזכור שיש לנו תפקיד גדול למלא. בעזרת ה', מתוך המשך הציפייה לישועה והפעולה להופעתה, נזכה ויוסף הקב"ה להאיר לנו פניו.
(הרב יצחק לוי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה ביום שישי, כ"ח באייר, יום ירושלים ה'תש"פ. השיחה סוכמה על ידי צחי רויך ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] גם המשמעות של הרחבת ירושלים היא נושא שצריך להרחיב בו, והרב שטיינזלץ כתב על זה דברים יפים בזמנו.
[2] אגב, עוד לפני הקומה הבאה שעליה נדבר, ראוי לציין שבן גוריון ראה בהשארת חומות העיר העתיקה, פגם בעצם שחרורה של העיר. כיום, אנו רואים שזו הייתה ראייה מאוד מפוקחת וצופה פני עתיד: כשסיפרו לו אחרי מלחמת ששת הימים שירושלים שוחררה, הוא חשב שצריך להרוס את חומות העיר, משום שאחרת לא עשינו שום דבר. בעצם, הוא התכוון לכך שאי אפשר להשאיר חלק של העיר תחום בחומות. כמה הראייה ההיסטורית שלו הייתה ארוכת טווח! מי שדן היום בירושלים, דן על ירושלים במקרה הטוב, כשטח בין־לאומי.