בין הבדלה לייעוד

הדפסה

פרשת המועדות

בפרשת אמור, אנו פוגשים בקריאתנו בפרשת המועדות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה…". (ויקרא כ"ג, א־ג)

ימים אלו ניכרים בהבדל, בהבחנה, שביניהם לבין שאר ימות החול אשר מתבטאים באיסורי מלאכה ובציווים נוספים. אכן, נראה שחלק מרכזי בתורת הזמנים, הוא ההבדלה בין הקודש והחול ולעיתים אף בין הקודש לקודש. כך, הגמרא במסכת פסחים מונה שורה של הבדלים שניתן להזכירם בהבדלה: "היאך אומר? המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין טמא לטהור בין הים לחרבה בין מים העליונים למים התחתונים בין כהנים ללוים וישראלים וחותם בסדר בראשית". (פסחים קד.)

ההבדלה הוא עיקרון חשוב ביהדות: יש שוני בין חלקים שונים בתוך עם ישראל; ויש שוני בינו ובין שאר העמים. גם בעולם החול נחוצה היכולת להבדיל בין מקרים ועקרונות שונים, כדי להגיע לתובנות והשכלות. חז"ל היו מודעים לערך הגדול שביכולת להבדיל, ואף קבעו את ההבדלה שבתפילת שמונה עשרה, בברכת חונן הדעת – ובטעם הדבר, מבואר כי ההבדלה היא בגדר "חכמה": "אמר ר' יוסף מתוך שהיא חכמה – קבעוה בברכת חכמה" (ברכות לג.), דהיינו ברכת חונן הדעת.

עם זאת, לא כל הבדלה נכונה ורצויה, ויש מקום לחדד ולהבין את היחס להבדלות השונות – ולהבין מהי הבדלה נכונה ואיזו הבדלה פסולה מן היסוד. עיון מחודש בפסוקי פרשות קדושים ואמור, והשוואה בין הפסוקים, יולידו הבנה מתאימה ליחס בין ההבדלים הרבים שאנו פוגשים בהלכה.

בין קדושים לאמור

במבט ראשון, נראה שאין קשר בין פרשת קדושים לפרשת אמור: פרשת קדושים פותחת בציווי על העם להיות קדוש ולאחריו מופיעה שורה ארוכה של מצוות, בעיקר כאלו שבין אדם לחברו. ציוויים אלו משקפים ברובם את רעיון השוויון, בדגש על כך שהחוק איננו מבדיל בין אנשים שונים. לעומתה, פרשת אמור מדברת על תחומים 'מיוחדים' כמו דיני הכהנים ובהמות ללא מום. מפרשת אמור, נראה כי יש הבדל מהותי בין כל פרט ופרט שמתורגם לשינוי מבחינה מעשית. אם כן, מי שקורא את פרשיות אלו נותר נבוך אל מול ההבדל הזועק ביניהן: האם החוק שווה לכל, או שיש הבדלים בין אנשים שונים? ובעצם, מתי יש לאמץ כל אחד משני הצדדים הללו? ניתוח מחודש של הפרשיות על נושאיהן, יכול להניב הבנה חדשה מתי נכון להבדיל, ומתי לא כדאי ואף אסור.

כאמור, קריאה בפסוקי פרשת קדושים, מעלה כי מדובר שם בבניית עולם חברתי משפטי, בו 'הכל שווים בפני החוק'. בנוסחי הציוויים מודגש כי הם חלים גם על השונה, והוא צריך לקבל יחס זהה לאחרים: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". (ויקרא י"ט, יד־טו)

דגש זה, מסתבר מאוד: בבניית מערכת חוקים הגיוני שנתייחס לכל בני האדם כשווים שאין ביניהם הבדל, שכן כך גם על כל אדם להתייחס לרעיו – כשווים לו. הקב"ה ברא כל אדם בצלמו, וכדברי הנביא מלאכי: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵ-ל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב', י). בעצם, ייתכן שהפנמת השוויון בין כל חלקי העם הכפופים לאותם חוקים ומשפטים, היא עצמה חלק מקיום דבר ה' ומהקדושה, שכן ציווי המוסר 'החברתי' דלעיל, מופיעים לאחר הפתיחה במצות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב).[1]

לעומת פרשת קדושים, בפרשת אמור נראה ההפך הגמור: הכהנים 'עדיפים' ולכן אסור להם להתחתן עם אישה גרושה והדומות לה מפני שהן כביכול נחשבות 'פחותות'. קל וחומר הכהן גדול שהוא בחיר העם, ועל כן חייב להתחתן רק עם נערה בתולה. לאחר איסורי החיתון המיוחדים לכהנים, ממשיכה התורה ומפרטת את המומים שפוסלים אותם מן הכהונה, וקובעת באופן ברור כי יש פער בין הכהן השלם בגופו ובין כהנים בעלי מום, כאשר רק הוא רשאי לשרת בקודש. רעיון דומה עולה בהמשך ברשימת מומי הקורבנות, ובפירוט המועדות המיוחדים. אם כן, התמונה כאן הפוכה לחלוטין מזו שבפרשת קדושים; כיצד ניתן לגשר על הפער?

"אשר הבדלתי"

נראה כי הפסוק הנעוץ להתמודדות עם המתח המופיע בפנינו נמצא במפטיר של פרשת קדושים, בתפר שבין הפרשה ה'שוויונית' לזו ה'מדרגת': "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. …וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". (ויקרא כ', כד, כו)

בחתימת פרשת קדושים, מציג הקב"ה עיקרון חדש שלפיו יוצר ההבדלה בין ישראל לעמים לא נוצרה מעצמה, אלא הקב"ה הוא זה שהבדיל את ישראל מן העמים. ההבדל איננו מולד אם כן, אלא נובע מהייעוד שהקב"ה מקנה לאדם.

לאור זאת, דומה שניתן להבין היטב את היחס שבין השוויון המובע בפרשת קדושים, ובין מדרגות הקדושה המתוארות בפרשת אמור: בענייני בן אדם לחברו ויחסו אליו אין שום הבדל בין האנשים, ולכן מודגש כל כך השוויון ביניהם. לעומת זאת, בדיני בן אדם למקום יש מצוות שכדי לקיימן, אין ברירה אלא ליצור הבדלה בתחומים מסוימים.

דוגמא פשוטה לכך מופיעה בפרשיית המועדות שפתחנו בה לעיל: כדי שיהיו ימים המיועדים לקדושה, צריך להבדיל אותם ימות החול. ולכן, בשלושת הרגלים עלינו לבטא את קדושת היום במעשים מסוימים שמקדשים את החג, ובמקביל גם בהימנעות מפעולות מסוימות, דהיינו מעשיית מלאכה.

ערכן של מדרגות הקדושה

לאחר שהובן עיקרון זה, מובן גם הערך העצום בשמירה על כללי ההקפדה על ההיררכיה בין הקדושות. אדם שיכפור בהיררכיה שבקדושה, בעצם כופר בייעוד שמציבה בפניו התורה.

מסיבה זו, מצינו שהושת עונש כבד כאשר התקיים ערעור על עיקרון ההיררכיה – אצל קרח ועדתו.

הן קרח הן אנשי סיעתו ניסו למוטט את ההיררכיה – כל אחד בדרכיו שלו. קרח סירב להכיר בכך שיש אנשים שזכו לקדושה רבה יותר מאשר זולתם, וטען שעל כולם להיות קדושים ברמה הגבוהה ביותר – "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר ט"ז, ג).

במקביל, גם דתן ואבירם לא ראו שום ערך וכבוד לאדם הקדוש, וטענו כי אין הבדל ביניהם ובין משה רבנו לא משום שכולם קדושים, אלא משום שאין כלל קדושה בעולם. על כן, הם תמהו איזו סמכות יש למשה עליהם – "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר ט"ז, יג).

קריאה קצרה בעונשים שהוטלו בעקבות הערעור הכפול, מעיד כמה המעשה היה חמור: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. …וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". (במדבר ט"ז, לא־לג, לה)

התורה מלמדת אותנו בדרך הקשה מכל, כי אדם המסרב להכיר בייעודים והמשימות שמציב הקב"ה בפני האדם, איננו ראוי לחיות על פני האדמה.

עוצמת ההכרה בייעוד

כאשר האדם רואה ומבין את ההבדלים הסובבים אותו, הוא מכיר כי הם חלק מציווי גדול אשר הקב"ה הטיל עליו. לאמיתו של דבר, אין הבדל בין הכהנים ובין ישראל, או בין נשים לגברים: על כולם מוטל ייעוד שעליהם לקיים. בחובת ציות למצוותיו של הקב"ה – הכל שווים.

יתרה מכך, מסתבר שהאדם יכול להשפיע על ייעודו, ולא להסתפק בייעוד שאליו נולד. כך ניסח זאת הרמב"ם בחתימת ספר זרעים: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבין מדעתו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכהנים וללויים. הרי דוד אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'". (משנה תורה הל' שמיטה ויובל י"ג, יג)

אם כן, ההבנה הראשונית שלפיה קיים בתורה הבדלה סתמית והמחשבה שיש אדם 'שווה' יותר מאשר הסובבים אותו – שגויה. הכל שווים בחובת הציות לקב"ה, ובמילוי ייעודם.

עלינו להפנים כי הקב"ה מטיל על כל אדם פעולות מעשיות שונות והייעודים השונים מצריכים הבדלים בין אנשים שונים, כדי שימלאו אותם כשורה. הכרה זו, צריכה להנחות את האדם בהפנמה שאין כאן אפליה מצד אחד או שיש לו מקום לגאווה מצד שני; ובנוסף, באמצעותה יכיר האדם שיש לו תפקיד בעולמו של הקב"ה – ויש משימה שעליו למלא.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת אמור ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה ולרפואת הפצועים בתאונה ביום העצמאות. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1]    בפרשת קדושים קיים מקום אחד שבו יש חריגה מהדגשת השוויון – ביחס המיוחס שניתן לזקני העם. עם ישראל רואה ערך בחכמה שיש לאדם בעל ניסיון החיים, בניגוד למנטרה שטלת בימינו שלפיה 'העולם שייך לצעירים'. התורה מבינה כי יש להאדיר את אנשים בעלי הניסיון החיים ולהקשיב להם, וכדברי חז"ל בגמרא במסכת נדרים: "תניא ר"ש בן אלעזר אומר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין" (נדרים מ.).