וביום השמיני ימול

הדפסה

א. על מקומה של המילה בפרשתנו

פרשתנו פותחת בציווי על ימי הטומאה והטהרה של היולדת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (י"ב, ב')

אך לפני שהתורה מסיימת את העיסוק בימי הטומאה והטהרה, היא מכניסה כאן מצווה נוספת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (שם, ג')

אין זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים במצוות המילה. כבר בפרשת לך לך נצטווה אברהם אבינו לימול את בשר ערלתו. גם ההלכה שיום המילה הוא היום השמיני מקורה בפרשת לך לך: "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית י"ז, י"ב)

ואכן ראינו שאברהם אבינו מל את יצחק בנו בן שמנת ימים "כאשר ציווה אותו א-לוהים" (שם כ"א, ד').

לאור זאת יש לשאול – מדוע התורה חוזרת על פרשיה זו של מצוות המילה? חזרה על מצוות היא דבר שכיח מאוד בספר דברים, המכונה גם משנה תורה – אך שם אכן משה הוא הדובר והוא חוזר על מצוות ה'. הסבר זה לא קיים אצלנו, בספר ויקרא, כאשר הקדוש ברוך הוא חוזר ומצווה שוב על מצוות המילה. במקרה זה יש להבין מה חזרה זו באה ללמדנו.

כך פותח רבינו את פירושו לפסוקים אלו: "צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה" (אור החיים י"ב, ג')

לכאורה שאלה זו כבר עולה בפירוש בגמרא במסכת סנהדרין (נט.). הגמרא שואלת, מה המשמעות של מצווה שצוותה לפני מעמד סיני וחזרה התורה וציוותה עליה לאחר מעמד סיני. לכאורה המצוות שנאמרו לפני מעמד סיני, היינו לפני בחירת ישראל כעם, נאמרו לכלל האנושות, ואילו הציווי שנאמר לאחר מכן, בסיני, הוא ציווי ייחודי ואישי לישראל. כך מניחה הגמרא: "אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה" (סנהדרין נט.)

על כך מקשה הגמרא ממצוות המילה, שבפשטות מיוחדת לעם ישראל ואף נועדה להבדיל אותו משאר העמים: "והרי מילה שנאמרה לבני נח, דכתיב ואתה את בריתי תשמר, ונשנית בסיני וביום השמיני ימול, לישראל נאמרה ולא לבני נח?" (שם)

משיבה הגמרא, שלגבי מצוות מילה סיבה אחרת היא הגורמת להישנותה בסיני: "ההוא למישרי שבת הוא דאתא: ביום – ואפילו בשבת" (שם)

אם כן, מצאנו הבדל משמעותי בין שני הציווים. בעוד שבציווי הראשון, שבספר בראשית, נקבע זמן למילה, הציווי בספר ויקרא מחדש שזמן זה דוחה גם את השבת מייתור המילה 'היום'.[1]

כמובן, רבינו מכיר את דברי הגמרא בסנהדרין, והוא אף מתייחס אליהם ומשנה מעט את שאלתו: "ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו ז"ל וביום אפילו בשבת, קשה למה לא רשם ה' פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך" (אור החיים שם)

גם אם נניח שאכן יש חידושים, יש לשאול מדוע לא היה ניתן לכותבם כבר בספר בראשית, ויש לחזור ולשנותם כאן בפרשייה בפני עצמה.

ב. הקשר בין טומאת יולדת וברית מילה

רבינו מציע כמה וכמה תשובות לשאלה זו (מוזמנים לעיין בפירושו בפנים), כאשר כיוון מרכזי העולה בדבריו הוא הצורך להצמיד את מצוות מילה דווקא לטומאת היולדת בגלל הקשר המיוחד הקיים בניהם. את הקשר בין שתי המצוות הללו מצאנו בכמה רמות.

נתחיל דווקא מהרובד ההלכתי, אותו רבינו לא מזכיר בדבריו.

הגמרא במסכת שבת מביאה את שיטת רב אסי, לפיה ההיקש בין המצוות יוצרת נפקא מינה גדולה למעשה: "אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה – ונימול לשמנה! – אמר ליה: נתנה תורה ונתחדשה הלכה. איני? והא איתמר: יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, רב הונא ורב חייא בר רב. חד אמר: מחללין עליו את השבת; וחד אמר: אין מחללין. עד כאן לא פליגי – אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמנה – ודאי מהלינן ליה! – הא בהא תליא" (שבת קלה.)

רב אסי מחדש שכל הדין של מילה ביום השמיני נאמר אך ורק לגבי מי שנולד באופן טבעי וממילא אמו טמאה בטומאת לידה. אולם, מי שיצא דרך הדופן (מי שנולד בניתוח קיסרי) ולא בצורה הרגילה אין אמו טמאה בטומאת לידה, ועל כן גם אין הוא נימול לשמונה. להלכה, הראשונים (ראו רא"ש ור"ן על אתר) והפוסקים (עיינו שולחן ערוך יורה דעה רס"ו, י') מסתפקים האם הלכה כרב אסי ולכן מחמירים כמותו לשני הצדדים. מצד אחד אכן מלים את יוצא הדופן ביום השמיני, אך לא עושים זאת בשבת.

הוכחנו, אם כן, שיש בסיס לקשר בין המצוות הללו בצורה מהותית ולא מקרית בלבד. רבינו, כאמור, לא ציין קשר זה ובחר לעסוק בקשרים אחרים בין טומאת היולדת ומילה ביום השמיני. ננסה לעמוד על הקשרים אותם ציין רבינו ומתוכם ננסה להבין בצורה מהותית יותר מה היסוד והבסיס לשיטת רב אסי – מדוע כאשר אין האם טמאה טומאת לידה הבן אינו נימול ביום השמיני?

ג. העולם שמחים ואביו ואמו עצבים

רבינו בוחר לפנות לגמרא נוספת בה שתי מצוות אלו כרוכות זו בזו בצורה מחשבתית יותר: "שאלו תלמידיו את רשב"י… ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים"  (נידה לא:)

הקשר על פי זה בין המצוות ברור – כל עוד האם טמאה אין שמחת ההורים שלמה ולכן מחכים עם המילה. הפרשה שלנו מלמדת שיש חובה למול דווקא ביום השמיני, לאור הגמרא שראינו זה עתה, יש לעמוד על אופיה ומשמעותה של חובת המילה ביום השמיני. בשביל להצליח לעמוד על האופי של דחיית המילה ליום השמיני, נתחיל ונשאל – מה מעמדו של הוולד לפני היום השמיני?

על פי הגמרא בנידה יוצא שעקרונית אין מניעה מצד העובר למולו ביום השמיני. כל הסיבה ל'דחיית' הברית היא חיסרון השמחה של אביו ואמו. עקרונית, במקומות בהם אין עצבות לאביו ואמו, ניתן למול כבר ביום הראשון. וכך מבין את הדברים הערוך לנר בנדה: "הי' נראה לעניות דעתי לפרש בפשטות שהקושיא היא למה נמול לשמנה ולא מיד ביום שנולד, שהרי במקום שאין מצות מילה בשמנה כגון יליד בית שנולד קודם שהטבילה ונכרי שנתגייר קודם ח' ימים ולחד מ"ד גם יוצא דופן באמת נימול ביום ראשון כדאמרינן בשבת ולכן מקשה למה צותה התורה מילה בשמנה ולא מיד ביום שנולד ולזה מתרץ שפיר שלא יהיו אביו ואמו עצבים" (ערוך לנר שם)

רבי יעקב עטלינגר מביא כאן רשימה של מקרים בהם אין טומאה לאם ולכן הברית מתבצעת ביום הראשון – אחד מהם הוא השיטות החולקות על רב אסי וסוברות שיוצא דופן נימול ביום הראשון. אם כן, להבנת הערוך לנר אין בעיה עקרונית למול לפני היום השמיני וכל עיכוב הברית נובע מצורך 'טכני' בלבד – שגם אביו ואמו יוכלו לשמוח בשמחתו.

ד. ברית בשמיני דווקא – השלמת בריאת התינוק

בשלושה פירושים אחרים, מבין רבינו כי הברית צריכה להיות ביום השמיני דווקא ולא רק במקרה.

הפירוש הראשון אינו קשור לטומאת היולדת כלל: "ורז"ל אמרו (דברים רבה תצא ו') וזה לשונם למה התינוק נימול ל-ח' שקנה ה' רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (כ"ב, כ"ז) ומיום השמיני והלאה ירצה עכ"ל. וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח' ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא ב) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז"ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז"ל (בראשית רבה ו') שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע"כ" (אור החיים ט', ג')

לפירוש זה התינוק, כמו הבהמה, לא סיים לגמרי את לידתו עד היום השמיני, ועל כן לא ניתן כלל למול אותו לפני גמר בריאתו.

ה. הסרת זוהמת החטא

במדרש המפורסם שואל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: "מעשיו של מי נאים יותר? של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" (תנחומא תזריע ז'). טורנוסרופוס מכוון להקשות על מעשה המילה בו ישנה, לכאורה, התערבות אנושית בבריאה. רבינו מאיר את עינינו שתשובתו של רבי עקיבא לשאלה זו מורכבת בעצם משתי תשובות שונות: "הביא לו שיבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול אמר לו שלא נתן הקדוש ברוך הוא מצות לישראל אלא לצרף בהם דכתיב (תהלים י"ח) אמרת ה' צרופה וגו' ע"כ" (אור החיים שם)

התשובה הראשונה היא תשובת השיבולים בה רבי עקיבא אומר שאכן מעשיו של האדם משלימים את הבריאה. אולם, התשובה השנייה אומרת שמעשיו של האדם אכן אין בהם כל משמעות. הקדוש ברוך הוא רצה בהם רק בשביל 'לצרף', לנסות את ישראל ולהקשות עליהם בשביל ליצור מחויבות מצדם אליו.

אף על פי שנראה ששתי התשובות סותרות זו את זו, רבינו מציע לראות אותן דווקא כמשלימות זו את זו. ראשית מסביר רבינו מה מהותה של מצוות המילה והסרת הערלה: "אכן אשכילך בדבר הא-להים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש והנרתק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרעה שהערלה סימן לה" (אור החיים שם)

המילה "ערלה" משמשת בתנ"ך לא רק ככיסוי לאבר הברית, אלא גם כביטוי ליצר הרע המכסה את הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י', ט"ז)

אכן, זהו גם תפקידה של הערלה באבר הברית – היא מכסה על הפנימיות. גם מבחינה פזיולוגית, ובצורה סמלית גם מבחינה נפשית. דברים דומים מצאנו ברמב"ם בספרו מורה הנבוכים. הרמב"ם טוען שכריתת הערלה מטרתה להפחית את יצר המין באדם: "ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות, והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא, הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק" (מורה הנבוכים ג', מ"ט)

הרמב"ם אומר כפשוטו, בצורה פיזיולוגית לגמרי, מה שרבינו מסביר מבחינה רוחנית מטאפורית – כריתת הערלה נועדה להחליש את יצר הרע שבאדם ולהעמיד אותו על פנימיותו. כך, האדם יוכל להתמקד בעיקר ולא בטפל הסובב אותו. את אותה 'זוהמא' קיבל האדם הראשון בעקבות חטאו: "ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה" (אור החיים שם)

חטא אדם הראשון שינה, בעצם, את הבריאה כולה – הוא הביא מציאות של חטא לעולם, מציאות של ערלה ושל כיסוי (גם פיזי, בבגדי אדם וחוה). לפני כן לא היה הבדל בין הפנימיות לחיצוניות, טעם העץ היה כטעם הפרי (ראו ברכות לו:, ילקוט שמעוני בראשית א', ח', אורות התשובה ו', ז'), אך לאחר החטא המושג של ה'קליפות', החיצוניות שמכסה על הפנימיות, נוצר בעולם. ראשית הוא נוצר באדם בדמות הערלה, כמובא בגמרא בסנהדרין אותה הביא רבינו.

שינוי זה קרה גם אצל האישה סביב העונש של "בעצב תלמדי בנים" (בראשית ג', ט"ז), ובלשון רבינו: "וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה והוא דם נידותה כי הוא זה סיבת היותו כמאמרם ז"ל (ערובין ק: כתובות י:)" (אור החיים שם)

וכך גם בחיטה שנתקללה יחד עם האדם: "וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות מלפניה ומלאחריה במספר עשרה הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (דף עג:) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם ז"ל בספר הזוהר הקדוש (פנחס רמג) ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ דכתיב (זכריה י"ג) ואת רוח וגו' מן הארץ לרמוז גם בחינת הארץ עצמה ואז תוציא הארץ גלוסקאות, פירוש אין צורך לאחד מעשרה מלאכות אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות לחם שאין צריך מכשירים, ולזה נתכוון ר' עקיבא בהוראת שיבולים וגלוסקאות" (שם)

יש כאן הסתכלות מחודשת על העולם שלאחר החטא – כעולם שאינו שלם וטהור אלא יש בו חיסרון בו צריך להכיר בו. החיסרון הזה בא לידי ביטוי בערלה, אך גם בטומאת היולדת. ממילא מתבקש שהשלמת החיסרון תהיה בבת אחת: "ובזה יתבאר אומרו וביום פירוש לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם ב' דברים שסיבתם אחת היא שהיא עון קדמון הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה ועל כריתת ערלה אשר על כן אמר וביום השמיני וגו' " (שם)

גם לכיוון זה המילה ביום השמיני, כאשר יש טומאת לידה, היא בדווקא – לא ניתן להגיע לעולם שלם וטהור כאשר האם עדיין בטומאתה.

ה. התיקון הרוחני בברית

בכיוון שלישי מציע רבינו שלא ניתן לתקן מבחינה רוחנית את התינוק עד היום השלישי, שכן הוא 'סוחב' על גביו את טומאת אמו: "ואולי כי טעם שצוה ה' ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה' דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים כמו כן עובר ירך אמו הוא ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה' לזה צוה ה' להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים וביום השמיני ימול וגו' " (שם)

מצאנו, אם כן, שתי גישות שונות בנוגע לחובת המילה ביום השמיני דווקא וביחס לקשר בין חובה זו לטומאת הנידה:

1. הכיוון הראשון רואה קשר מקרי בלבד – אביו ואמו צריכים להיות גם הם שמחים בברית.
2. הכיוון השני קושר קשר הדוק בין הדברים –טומאת האם משפיעה גם על בנה או שאין הסרת הקליפה וגילוי הפנימיות מלא עד שהאם טהורה. לפי כיוון זה, עקרונית לא ניתן לעשות את הברית לפני היום השמיני.

שאלה זו מרתקת גם מבחינה הלכתית ולמדנית וייתכן שמצויה במחלוקת בין האחרונים. בשולחן ערוך בהלכות מילה (יורה דעה רס"ב, א') פוסק הרמ"א שאם המילה בוצעה תוך שמונת הימים אין צריך לחזור ולהטיף דם ברית והמל 'יצא', דהיינו מילה טובה בדיעבד גם בתוך שמונת הימים (בניגוד למילה בלילה). לעומתו הש"ך (שם ס"ק ב') חלק והבין שגם המל תוך שמונה צריך לחזור להטיף דם ברית. נראה שאפשר לייסד את מחלוקתם על המחלוקת בין ההבנות השונות בצורך במילה ביום השמיני כמו שראינו לעיל. אם כן, הטעמים המחשבתיים של רבינו מצטרפים כאן גם להבנות ההלכתיות הלכה ולמעשה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לזכרם של ששת מליוני היהודים, חללי השואה, הי"ד. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] ראו גם שבת קלב..