אילו לא שיקע צרינו בתוכו
"ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות י"ד, י).
שנים רבות רמסו הגויים השונים את היהודי, עד שלא היה יכול לשאת את ראשו. הוא למד להתכופף ולהמתין לבואו של הגל הבא. לעיתים היתה המצוקה איומה כל כך, שאפילו לשאת עיניים ולהתפלל לא היה מסוגל. והנה סוף סוף יוצאים ביד רמה ובראש מורם. ועם השחרור באה השמחה הגדולה, והתחושה שהכל כבר מאחורינו. יצאנו ממצרים!
ופתאום – משהו השתבש באופן חמור בתוכנית הגאולה: מצרים בעצמו נוסע אחרינו. מהיר מאד, זועם מאי פעם, ונחוש להתנקם בנו גם על ניסיון הבריחה (בנוסף על אשמת היותנו יהודים).
"משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר לפטור (את עצמה) מחבלי לידה, והצער הולך אחריה…".
פתאום מסתבר ליהודי שלאן שלא ילך, הוא מוליך עמו את הצרורות של הצרות. נראה שהמצרָים הזה נמצא אצלנו בבטן, ולכן קשה וכמעט בלתי-אפשרי להיפטר מעונשו. אולי חבלי הלידה הכרחיים, אך לעיתים הם קשים מנשוא, ונשקפת חלילה סכנת נפשות ממשית באמצע התהליכים המסובכים של הגאולה. מה עושים?
"והעצה היעוצה, שיתפלל להש"י וייפטר מהצער. וזהו שנאמר: 'מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה'…".
כנראה שלא יועיל רק לנסות להפוך עולמות בנסיונות להשתחרר מהצרות שאנו סוחבים. אפשר אולי להתיאש, אבל כשאנו קולטים שהצער הולך איתנו לכל מקום, אפשר להיזכר שגם הקב"ה הולך איתנו לכל אותם מקומות, ובכל צרתנו – כביכול גם לו צר. ממילא אפשר מכל מקום ומצב לצעוק אל ה' חזק, ולהיענות מיד.
"וזהו שאמר 'והנה מצרים נוסע אחריהם', אז הבינו זה, לכך 'ויצעקו אל ה". ובאמת נאמר אז 'כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'". (כתר שם טוב, ח"א קט)
יש מפרשים, שזו הסיבה שהקב"ה לקח את בני ישראל דווקא אל מול פני המלחמה החזקה, ולא הבריחם דרך ארץ פלישתים (אע"פ שקרוב הוא). שלא נסחב איתנו את שאריות מצרים גם לארץ ישראל, אלא נזעק לה' בכל הכוח. וישועת ה' כהרף עין.
(דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).