בין הלכה למנהג
פתיחה: התודעה ההלכתית והפסיקה
בעוסקנו בהגדרת הלכה מהי, איננו מתכוונים רק לשאלה מה עלינו לעשות; חשובה לנו גם התודעה ההלכתית, ההרגשה התמידית שאנחנו נמצאים בתוך עולם של הלכה. חשובה המודעות המתמשכת להלכה, אפילו כשאין מדובר בשאלה ספציפית מה לעשות במקרה מסוים.
התודעה ההלכתית כרוכה בקשר הדוק לפסיקה, כאשר ניתן לזהות שני כיוונים מרכזיים בפסיקה. האחד, מן המקורות אל ההלכה למעשה; הפוסק מעיין במקורות העומדים לפניו ומכריע על פיהם. בדרך זו, הפוסק מכריע על פי עולם אידאלי; הוא מחפש אחרי הלכה שמבוססת על האמת.
כמובן, ההכרעה על פי אלו מקורות יש ללכת גם היא איננה חד־משמעית. כך, המהרש"ל קובע כמה פעמים בחיבורו 'ים של שלמה' שיש לפסוק על פי סוגיות הגמרא, ולעומתו ר' יוסף קארו מסביר בהקדמה ל'בית יוסף' שיש להתבסס על דברי הראשונים שקדמו לו. עם זאת, בין כך ובין כך, מדובר בפסיקה 'אידיאלית' בעקבות המקורות. זהו הכיוון הראשון.
בכיוון אחר הלך הרמ"א, שפעמים רבות פוסק על פי המנהג, הן להחמיר הן להקל. דוגמא לפסיקה לחומרא על פי המנהג, היא המתנת חמישה ימים לפני תחילת ספירת שבעה נקיים.[1] בגישה זו נקטו לפניו גם בעלי התוספות שפעמים רבות מכריעים לטובת המנהג, עד כדי שרבנו תם מכריז כי "בתלמוד… אמרינן מנהג עוקר הלכה; ואמנהג סמכינן" (ספר הישר חלק החידושים סי' תקל"ז).
לפער בין גישות הפסיקה השונות יש משמעות כמובן לפסיקות עצמן. כך, בהמשך דבריו, רבנו תם (שם) מסביר שהמנהג הוא הבסיס לכך שמברכים על ההלל גם ביום שאין גומרין בו את ההלל (כמו ראש חודש). עד היום, יוצאי אשכנז נוהגים לברך על ההלל תמיד על פי מנהג זה, ואילו יוצאי עדות ספרד מברכים רק כאשר גומרים את ההלל. דוגמא בולטת נוספת, היא השימוש בעירוב בשבת: אנו נוהגים להקל ולהשתמש בעירוב כיום בערים מתוך הנחה שעיר רגילה איננה בגדר רשות הרבים דאורייתא; הנחה זו מבוססת על כך שכדי להיחשב רשות הרבים דאורייתא צריך שיהיו במקום שישים ריבוא איש – תנאי שאיננו מופיע בגמרא כלל. מדובר בקולא באיסור תורה חמור של חילול שבת, שנשענת על המסורת שאיננה מופיעה בדברי חז"ל, שרשות הרבים מוגדרת לא רק על פי גודלה, אלא גם על פי מספר העוברים בה.
אם כן, בניגוד למהרש"ל ולר' יוסף קארו, הרמ"א מציג גישת פסיקה שונה. גישה שמתבססת על המנהג ומעדיפה להכריע על פיו גם בניגוד להלכה הפשוטה, הן לקולא הן לחומרא. השאלה הגדולה היא למה הרמ"א מעדיף את המנהג, ולא 'עובד הפוך' – מהמקורות ומשם להלכה למעשה?
א המנהג כמשקף פסיקה
אם ננסה להבין מה יכול להיות הבסיס הרעיוני לפסיקה על פי המנהג, דומה שניתן ללכת בשתי דרכים. אפשרות אחת היא להניח שיש פסיקה 'אמיתית', ואנחנו מחפשים אחר האמת הזאת. אלא שבמסגרת אפשרות זו ניתן להניח שמדובר באמת מוחלטת ואז אכן יש להתחיל מהמקורות ומשם להתקדם אל הפסיקה (כשיטות המהרש"ל ור' יוסף קארו); אולם ניתן גם להניח שמדובר באמת שמתאימה לכל מקרה לגופו.
כאמור, המשותף לשני הניסוחים הללו הוא שמדובר בחיפוש אחר האמת. במסגרת שיטה כזאת, אין צורך לאמץ סברות ורעיונות דווקא מהשיח ההלכתי העכשווי: כל סברא או רעיון שאי־מי העלה פעם, לא משנה כמה רחוק בעבר וכמה זכתה להתייחסות, אם היא נראית לפוסק נכונה – אזי ניתן לפסוק על פיה.
במסגרת גישה זו יש מקום לפסיקה על פי המנהגים גם כשנדמה שהם סותר את הסוגיות ה'יבשות'. זאת, תחת ההנחה שהמנהגים מבוססים על סברות וחילוקים של פוסקים מהדורות קודמים, שאנחנו לא תמיד מבינים בעצמנו. במילים אחרות, ההנחה היא שמנהג לא צץ מעצמו ושיש לו בסיס הלכתי, גם אם הוא איננו ידוע לנו כעת. כמובן, המקום שיש לפסיקה על פי המנהג במסגרת גישה זו איננו משמעותית, שכן גישה זו מבקשת אחר אותה אמת מוחלטת, המבוססת על המקורות ולא על המנהג.
ב. ההלכה כמערכת יחסים
עם זאת, ניתן ללכת בדרך נוספת על מנת להסביר את הפסיקה על פי המנהג. ניתן להציע שההלכה לא באה רק לשקף ולממש אמת שמיימית מוחלטת, אלא מהווה מערכת יחסים שבין עם ישראל לקב"ה.
לפי גישה זו, יש הרבה יותר מקום לקחת את הדרך שבה העם נוהג ולהתייחס אליו כגורם חשוב בפסיקת ההלכה. זאת, משום שהמקום שהעם נמצא בו כעת תופס מקום חשוב בפסיקת ההלכה. ממילא, גם אי אפשר לפסוק על פי מקורות מהעבר הרחוק, והפסיקות חייבות להיות מבוססות על דברים שנמצאים בשיח ההלכתי העכשווי. אמנם השיח ההלכתי תמיד משתנה, ואחרי שהוא השתנה אפשר להגיע לפסיקות שונות, אך אי אפשר להכריח אותו להשתנות ולדחוף פסיקות שאינן מתאימות לרוח העם באותה העת.
כמובן, גם במסגרת גישה זו יש להתמודד עם הסתירות בין מנהג ישראל ובין הסוגיות. כמובן, ברור שלא ניתן לפסוק חזיתית נגד הסוגיות; אבל במסגרת גישה זו ניתן לנסות למצוא דרכים אחרות להבין את הסוגיות, כך שתהיה התאמה בינן ובין המנהג. לעתים יש בכל חידושים גדולים; כך, במסגרת הדיון במנהג בארצות הצפוניות להתפלל ערבית זמן רב לפני שעות החשיכה, חידשו התוספות – ב'דיבור המתחיל' הראשון על הש"ס – שהלילה מתחיל מפלג המנחה ולא מצאת הכוכבים (תוספות ברכות ב. ד"ה מאימתי). אך גם אם לעתים מדובר בחידושים גדולים, בכל מקרה תמיד מדובר בקריאות לגיטימיות של הסוגיות. אולי הן לא הקריאות הכי פשוטות, אבל כדי להסתדר עם המנהג אנחנו מוכנים להשתמש בקריאות האלה.
אם כן, שיטה זו מאפשרת פסיקת הלכה שמבוססת בחלקה הגדול על המנהג – כל עוד מצליחים לוודא שהוא 'מסתדר' עם המקורות, באמצעות לימוד מחודש של הסוגיות. מובן שמנהג ש'דורס את הסוגיות' לחלוטין, אין לפסוק על פיו.
באיזה 'מנהג' מתחשבים?
בשולי הדברים, יש לציין שיש מקום גדול להבחין בין מנהג שנעשה במודע, ובין מנהג לא־מודע. סביר להניח שמנהג מודע מבטא משהו אמיתי, ולכן ניתן להתחשב בו בפסיקת ההלכה. לעומת זאת, מנהג לא־מודע, שאולי נעשה מתוך חוסר ידע או חוסר תשומת לב – אין לו בסיס של ממש, ולכן קשה יותר לבסס עליו פסיקות הלכה. כמובן, ניתן עדיין לתת לו משקל תחת ההנחה שהקב"ה לא יביא תקלה לצדיקים, אבל זה לא כל כך פשוט.
כמו כן, חשוב להדגיש שגם במסגרת תפישת ההלכה כמערכת יחסים, היכולת לערוך שינויים מוגבלת. כמו בכל מערכת יחסים, לא ניתן לשנות דברים בצורה חדה מדי. גם אם משהו חדש נכנס לתמונה, גם אם הפסיקה משתנה בעקבות שינוי במנהג עם ישראל, הדבר לא יכול לקרות בבת אחת: השינוי צריך לקרות בצורה הדרגתית, מתונה וזהירה.
סיום
ראינו אם כן, שתי גישות בפסיקת הלכה למעשה: גישה המתחילה מהמקורות והמחפשת אחר האמת המוחלטת, ולעומתה גישה המסתמכת על המנהג ועל פיו מסבירה את המקורות.
לשתי הגישות הללו חשיבות רבה – גם לחיפוש אחר האמת ואחר מה שנכון באופן מוחלט, וגם למערכת היחסים ההולכת ומתפתחת בינינו לבין הקב"ה. בתחילת הדברים דיברנו על פוסקים שונים שנוקטים בצד מסוים בצורה די שיטתית, אך לאמיתו של דבר רוב הפוסקים נמצאים במקום ביניים, בתווך. העולם ההלכתי נמצא תמיד במתח בין שתי הגישות הללו, ויש לנהוג בתבונה בהכרעה ביניהן, בדרך אל פסיקת ההלכה הנכונה ביותר.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קדש פרשת תצוה ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות לישיבה ולרב).
[1] כך פוסק הרמ"א במפתו (יורה דעה קצ"ו, יא) על פי 'תרומת הדשן' (סי' רמ"ה).