בעליו עמו לא ישלם

הדפסה

א. פתיחה

במקומות רבים בספרו, דרכו של רבינו לפרש את פרטי דיני חושן משפט המובאים בתורה כרומזים על רעיונות רוחניים גדולים. כך למשל, את נזקי אש המופיעים בפרשתנו מפרש רבינו כעוסקים בהתפשטות יצר הרע בעולם וכיצד לעצור בעדו (ראו אור החיים כ"ב, ה'). על זו הדרך פירש רבינו גם את דיני אשת יפת תואר בתחילת פרשת כי תצא (דברים כ"א, א'). את דין השבת אבידה (שם כ"ב, א') ראה רבינו כמלמדים על הדרך להחזיר לקרבנו את נדחי ישראל הרחוקים מן התורה והמצוות, וכן במקומות רבים על זו הדרך.

מסתבר שרבינו לא ראה בפירושים אלו את פשטי המקראות (ואכן, ברוב המקומות הוא מפרש קודם את הפשט ורק לאחר מכן מתחיל בפירוש הדרשני), אך הוא ראה, כנראה, חשיבות גדולה בהוספת נופח אמוני-מוסרי-דרשני לפירושו. כך הקורא בתורה, בייחוד בפרשות עמוסות דינים אלו, ימצא את הדרך להתחבר לעולם האמוני גם דרכן. בנוסף, לפעמים דווקא הדיוק בסוגיות הלמדניות-הלכתיות מברר בצורה מדוייקת ובהירה יותר את הנושא האמוני בו עוסק רבינו. בין כך ובין כך, דרך הפירוש הזה של רבינו ניכרת בקיאותו העצומה בפרטי הדינים של חושן משפט,

השבוע נקדיש את לימודנו לאחד מהפירושים של רבינו, ונראה כיצד הפירוש הדרשני של רבינו המבוסס על עיון בעומקי פרטי הדינים של חושן משפט, שופך אור בהיר ונהיר גם על ההסתכלות האמונית-רוחנית שרבינו יוצק להם.

 ב. שמירה בבעלים

אומרת התורה בפרשתנו: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ" (כ"ב, י"ג-י"ד)

התורה עוסקת כאן בדין שואל, מציאות בה אדם נתן לחבירו חפץ לשימוש זמני. דין זה מופיע בפרשתנו כחלק מפרשיות השומרים, והוא מחדש דין שחז"ל לא ראו בו דין ייחודי לשואל בפרט אלא דין כללי לשומרים כולם (ראו בבא מציעא צד.:) – כאשר בעל החפץ נמצא עם השומר ("בעליו עמו"), השומר פטור מלשלם על החפץ באם זה נהרס או נעלם. במילים אחרות, כל חיובי השומרים חלים רק כאשר הבעלים אינו נמצא עם החפץ המושאל.

נחלקו האמוראים מה פירוש "בעליו עמו"? רב המנונא  סובר שהמלאכה אותה עושה הבעלים צריכה להיות בחפץ המופקד, ושעת מלאכתו חייבת להיות מקבילה לשעת השאלה: "אמר רב המנונא: לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה. אלמא קסבר: בעליו עמו – אכולה מילתא משמע" (בבא מציעא צה:)

הגמרא דוחה את דבריו הן בנוגע לזמן המלאכה (שם צה:) והן בנוגע לטיב המלאכה (צו:). למסקנת הגמרא, כל מלאכה שנעשית מהבעלים לטובת השואל פוטרת אותו, גם אם מדובר על לימוד תורה, לימוד תינוקות או אפילו השקאת מים:"אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר, נימא ליה: אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים" (שם צז.)

רבינו, על פי דרכו שהבאנו לעיל, לוקח את דין זה לעולם שבין אדם לקונו. הוא דן בשאלה מעניינת: האם אחרי מאה ועשרים אדם יכול לבוא לקונו בשעה בה הוא משיב את נשמתו שניתנה לו כפיקדון, ולטעון כי הוא פטור על נזקיה שכן הקדוש ברוך הוא גם עבד בשבילו, ויש פה דין "בעליו עמו": "יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור דכתיב (דברים ד', ט') ושמור נפשך מאד כשיבא לתבוע פקדונו מכל א' ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת כי כל בחינת אלו ישנם מצויות בעוברי עבירה… ובעמוד בעל הפקדון ויטעון טענה הנשמעת תן לי הנפש כמו שנתתיה לך כאומרו (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה ודרשו ז"ל (שבת קנ"ב:) תנה לו כמו שנתנה לך האם יכולין הנפקדים ליפטר בטענת בעליו עמו? כי אמרו ז"ל (בבא מציעא צז.) אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו הרי זה שאלה בבעלים והוא הדין כל השומרים, והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצורכי אדם מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית לזה יקרא בעליו עמו מתחלה ועד סוף והרי שומרי הנפשות פטורים הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה?!" (אור החיים כ"ב, י')

בעצם מדובר כאן על שאלה רוחנית עמוקה: מחד גיסא האדם הוא זה שחייב על חטאיו והשחתת נשמתו. מאידך, אלמלא הקדוש ברוך הוא היה בעזרו וקיים את נפשו הוא לא היה יכול לבצע כל עבירה שהיא. רבינו מביא כאן את דעת רבא שגם השקאת מים נחשבת כשמירה בבעלים, אך בעצם מעמדו של האדם מול בוראו דומה יותר לדברי רב המנונא שכן משעת שאילה ועד שעת שבורה ומתה הקדוש ברוך הוא מפרנס ומכלכל.

דברים אלו מאיר לנו הרמ"ק, בספרו תומר דבורה, כאשר הוא דן במידות בהם על האדם להידמות לבוראו: "ה-א' – מי א-ל כמוך. מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל" (תומר דבורה פרק א')

אם כן אין 'בעליו עמו' גדול יותר מכך! מדוע אם כן הקדוש ברוך הוא בא עמנו במשפט באחרית ימינו?

ג. בעומק הדרש

בשביל להבין טוב יותר שאלה זו, נרתום לטובתנו את העיון הלמדני בדיני שמירה בבעלים וכך ננסה לעמוד בעומק על שאלת רבינו.

רבותינו נתנו כמה טעמים לדין זה של שמירה בבעלים. ספר החינוך מביא את הטעם המסתבר ביותר: "ועל ענין שאלה בבעלים שפטור. נוכל לומר לפי הפשט, שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא לשם ישמור הוא את שלו" (ספר החינוך ס')

אלא שטעם זה לא מתאים לפרטי הדין. טעמו של ספר החינוך מסתדר כפתור ופרח עם דבריו של רב המנונא, אך אנחנו פוסקים כרבא ולא מצריכים את מלאכת הבעלים בכל זמן השאילה.

יתרה מכך, לדעת רב המנונא אפשר להבין שכאשר הבעלים נשאל יחד עם החפץ ממילא אין כאן 'שאלה' אלא שכירות של הבעלים למלאכה מסויימת. הדוגמאות שמביא רב המנונא הן: 'פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו'. בדברים אלו הבעלים עושה מלאכה בשביל השואל ולכן מסתבר שאין עליו שם שואל כלל, שכן הוא לא שאל חפץ אלא שכר את הבעלים לעשות מלאכה.

ספר החינוך מסתדר עם ה'סתירה' בין טעמו לבין פרטי הדין ומסביר: "שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו לשם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים לשם בשעת שאלה יהא פטור" (שם)

טעם אחר מצאנו בספורנו הרואה בעשיית הבעלים מלאכה עבור השומר, סימן לקירוב הדעת שבניהם. הנחת התורה היא, שמתוך קירוב דעת זה יש כאן נתינת מתנה ולא השאלה: "שסתם משאיל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין" (ספורנו כ"ב, י"ד)

טעם זה קשה במציאות, אך באמת יסתדר עם הדינים הרואים את שעת השאלה כשעה המכריעה האם יש כאן שאלה בבעלים או לא.

הרלב"ג התנסח בצורה מעט שונה, ממנה ניתן להעלות כיוון עקרוני יותר: "וראוי שתדע שאם היו עמו בשעת שאלה אף על פי שאינם עמו במלאכתו בשעת האונס דינו דין שאלה כבעלי', שהרי בעת השאלה לא נשתעבדו הבעלים בשמירה כלל" (רלב"ג כ"ב, י"ג-יד)

מדבריו אפשר להסיק שחיוב השואל נובע מכך שהוא 'משועבד' לבעלים, אך באם הבעלים משועבד לשומר יש כאן הפרה של האיזון המחייב בשמירה ומכאן נובע הפטור.

הטעמים הללו יכולים להביא לחקירה למדנית בדיני שאלה בבעלים, שמתומצתת במחלוקת מעשית של הירושלמי: "את מר אם בעליו עמו לא ישלם. מהו שישבע? רבי זירא אמר נשבע ר' חנינה ורבי לא תריהון אמרין אינו נשבע" (ירושלמי שבועות ח', א')

חיוב השבועה אינו קשור למחילה או קירוב דעת מסויים, אלא להגדרת האדם כ'שומר' – שכן הוא דין ייחודי בדיני שמירה המופיע בפרשתנו. על כן אפשר ששאלת הירושלמי תלויה בשאלה אחרת, בסיסית ויסודית יותר – האם כאשר בעליו עמו השומר רק פטור מתשלום או שמא הוא אינו שומר כלל?

אם מבינים שהבעלים עצמו צריך לשמור (כדברי החינוך) או שאין שעבוד מלא (כרלב"ג), ייתכן שכלל אין כאן שיעבוד. אך אם מבינים כספורנו יתכן שיש כאן רק מחילה על התשלומין, אך לשאר דיני שומרים נידרש.[1]

השאלה הלמדנית הזו יכולה גם לברר לנו בצורה מדוייקת יותר את השאלה הרוחנית ששואל רבינו. לכאורה, השאלה כיצד הקדוש ברוך הוא יכול להעניש את האדם יכולה להתפרש בשני אופנים:

ראשית, כל מעשיו של האדם נעשים ביד ה', כך שעל אף שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את הבחירה והנשמה, עדיין אנחנו תחת חסותו והוא מחיינו ומקיימנו. לכן, בעצם הנשמה עדיין אצל ה' ואין אנחנו שומרים עליה כלל!

שנית, גם אם נראה את עצמנו כ'שומרים' על הנשמה שריבונו של עולם נטע בנו, העובדה שהוא אוהב אותנו עד כדי כך שהוא זן ומפרנס ומכלכל אותנו בכל יום תמיד, יכולה להוות סימן שאכן הוא מוחל לנו גם על ההיזק שאנחנו עושים בפיקדון שהוא הביא לנו.

אם כן העמקנו בשאלה, מדוע אכן הקדוש ברוך הוא בא עמנו דין וחשבון על אף דין 'שמירה בבעלים'?

שתי תשובות מציע רבינו לשאלה זו.

ד. דיני אדם ודיני שמיים

נתחיל דווקא מהתשובה השנייה, בה נתמקד פחות: "ב' יש לך לדעת כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים אלא מעט מהרבה וכל המשפטים השופט כל הארץ ישפוט בצדק, ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם וחייבים בדיני שמים" (אור החיים כ"ב, י')

הלוז של תירוץ זה הוא השוני בין דיני האדם ודיני שמיים – "…האדם יראה לעיניים ו-ה' יראה ללבב" (שמואל א' ט"ז, ז'), וממילא יכולתו של ה' לדון ולהעניש גדולה יותר מזו של בני אדם. רבינו בפירושו לא מסביר מדוע בדין בעליו עמו הקדוש ברוך הוא דן בצורה אחרת, ובזה הוא משאיר לנו מקום להתגדר בו.

בצורה הפשוטה נדמה שדין בעליו עמו אכן מהול בחוסר צדק – אף על פי שהשומר פשע וגרם להיזק החפץ הוא פטור, מכיוון שגם הבעלים היה שם?! לכן מסתבר, שאכן בדיני שמיים יבואו חשבון עם השומר.

בצורה עמוקה יותר נוכל לחזור ולהידרש לטעמים שראינו לעיל: הספורנו מדבר על מערכת יחסים שנוצרת בין הבעלים לשומר – האם מערכת חברית זו מחייבת גם את ריבונו של עולם? יתכן מאוד שאצלו עשיית מלאכה בשביל האדם אינה מהווה סיבה לתת לו הנחות כלל וכלל. כך גם לדברי הרלב"ג – אמנם ה' פועל בשבילנו, אך האם ניתן לומר שבשל כך ריבונו של עולם, חלילה, משועבד לנו? הס מלהזכיר. ודאי שאנחנו בכל מקרה משועבדים לו וממילא כל ההיתר אינו שייך כאן.

ה. תנאי בדין בעלים

בתירוץ הראשון מקבל רבינו את פטור בעלים גם בדיני שמיים, אך הוא מבין כי תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם עמו שעל אף פטור זה הם יתחייבו: "האחד כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים וכל תנאי שבשמירה קיים וכאומרם בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא צד.) מתנה בעל הפקדון על שומר חנם להיות חייב כשואל והטעם כי כל תנאי שבממון קיים… ובמציאות שלפנינו כאלו התנה בפירוש על הדבר ממה שקבע עונשין לכל העובר על הפקודים ועוד לו שהוסיף להשביעה על הדבר" (אור החיים שם)

רבינו מבין כי תנאי מועיל בשביל לפטור את השומר גם כאשר בעליו עמו. ננסה לעמוד על עומקו של תנאי זה. היכולת להתנות בדיני שומרים מקורה במשנה בבבא מציעא: "מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם" (משנה בבא מציעא ז', י')

על אף שבדיני תורה הרגילים 'מתנה על מה שכתוב בתורה' תנאו בטל, כאן התנאי קיים, שכן התנאי כאן אינו סותר את דיני התורה. התורה מציעה דרך התנהלות מסויימת בין שומרים כברירת מחדל, אך אם השומרים רוצים לחרוג מדינים אלו זכותם לעשות כן (וראו כתובות נו: תוספות ד"ה 'הרי זו').

בגמרא נחלקו האמוראים כיצד על תנאי זה להתבצע: "במאי, בדברים? אמר שמואל: בשקנו מידו. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא – גמיר ומשעבד נפשיה" (בבא מציעא צד.)

אם כן לשמואל יש לעשות מעשה קנין, ואילו לרבי יוחנן די בהנאה שיש לאדם מקבלת החפץ בשביל לשעבד את עצמו.

אלא שישנה גמרא נוספת בדף נח. בה מבואר שקבלת התנאי נעשית בצורה אחרת. הברייתא עוסקת באדם שנעשה שכיר לשמור על קרקע, ושואלת הגמרא כיצד שייכים דיני שומרים בקרקע, הרי קרקעות הופקעו מדיני שומרים (שבועות מא.). עונה על כך הגמרא: "מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו. וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו" (בבא מציעא נח.)

תוספות מקשים, שהרי בדף צד. ר' יוחנן סבר שדי בהנאה של השואל בשביל להתנות על השמירה ולשנות את דינו, ומה נשתנה כאן שצריך גם קנין? ומשיבים ב-ב' דרכים:
"ויש לומר דהכא דפטור אפילו משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין.
אי נמי התם, כיון שמתחייב כשואל, סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה" (שם תוספות ד"ה בשקנו)

התירוץ הראשון סובר שכלפי קרקעות אדם לא מוגדר כ'שומר' כלל, לכן בשביל להפוך אותו להיות שומר הוא זקוק לקנין שיוצר שעבוד. לעומת זאת בדף צד. האדם כבר 'שומר', והוא רק משנה את דינו בתוך מערכת השומרים – לכן די בהנאה בלבד בשביל להתחייב. לעומת זאת, התירוץ השני מבין שאין הבדל עקרוני בין המקרים, אלא שמבחינה טכנית בלבד שואל נהנה בעוד ששומר שמתחייב על קרקעות לא, ולכן הוא זקוק לקנין. רבי עקיבא איגר מסביר שאחת הנפקא מינות בין שני התירוצים היא השאלה האם תנאי ששומר יתחייב גם כאשר הוא שומר עם הבעלים צריך קנין או לא: "גם נפקא מינה בשומר חינם בבעלים ומתנה להתחייב באונסין דלתירוץ ה-א' בעי קנין ולתירוץ ה-ב' לא בעי קנין" (רבי עקיבא איגר שם)

רבי עקיבא איגר מניח בדבריו שכאשר אדם שואל בבעלים הוא כלל לא מוגדר כ'שומר', לכן צריך תנאי עם קנין – כך שמעשה הקנין יוכל להחיל שעבוד חדש ו'להפוך' את האדם שהחפץ אצלו להיות גם אחראי עליו.

כמה יפים הדברים כאשר אנחנו באים ליישם אותם בקריאה הרוחנית שקורא כאן רבינו – כשברא א-לוהים את האדם, באמת אין האדם אחראי כלל על מעשיו, שכן כל רגע ורגע לכל אורך ימיו "בעליו עמו". אך בקבלת המצוות התנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם ברואיו. תנאי זה משנה את מהות האדם ולא רק את השאלה האם הוא יהיה חייב על מעשיו או פטור. התנאי הזה, שתחילתו במעמד הר סיני וסופו בשבועה בערבות מואב, הופך כל אחד ואחד מאיתנו להיות אחראי על נשמתו ועל מעשיו. עד תנאי זה כביכול, הקדוש ברוך הוא עבד אצלנו – ממנו והלאה: אנחנו עובדים אצלו!

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] נפקא מינה נוספת לשאלה זו היא דין שליחות יד בשמירה בבעלים, וראו נתיבות רצ"א, ל"ד וקצות החושן שמ"ו, א'.