"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים"

הדפסה

פתיחה

ידועה שאלת חז"ל במה זכה יתרו שנקראה פרשה על שמו; השאלה מתעצמת לנוכח העובדה שבפרשתנו מתואר מעמד הר סיני: כיצד פרשה זו נקראת דוקא עעל שם יתרו, במקום על שם המאורע החד־פעמי והנשגב שמופיע בה? למעשה, אפשר לשאול באופן כללי על ההתייחסות ליתרו: מה יתרו תורם להבנתנו את השתלשלות העניינים? הרי כל דמות המופיעה בתנ"ך משמעותית, ואם כן מדוע בכלל מסופר על יתרו?

החלק העוסק ביתרו בתחילת פרשתנו, מתחלק לשניים: ראשית, מתוארת הגעתו אל מחנה ישראל יחד עם בתו צפורה אשת משה, ובניהם גרשם ואליעזר. דומה שסיפור זה מיותר הוא: חותנים רבים ביקרו את חתניהם והתנ"ך לא טרח לספר לנו על כל אחד מהם. החלק השני מתרחש למחרת, אז יתרו רואה את משה מייעץ לכל העם מבוקר עד ערב ומציע לו למנות שופטים לעם. לאור זאת, ניתן לכאורה להציע תשובה לשאלה מדוע מתוארת דמותו של יתרו: יתכן שהוא הוזכר כדי להוקיר אותו על עצתו ולהכיר לו תודה על כך שסייע למשה.

אכן יש בכך מסר חינוכי חשוב, אך נראה שתשובה זו נכונה רק באופן חלקי. זאת, משום שבתחילת ספר דברים מתואר שוב מינוי הדיינים על ידי משה, ושם יתרו איננו מוזכר כלל: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ". (דברים א', טו־טז)

אם כן, גם כאן ניתן היה לספר את סיפור מינוי השופטים ללא אזכור יתרו – ובמקום זאת, יתרו מוזכר בפרשתנו פעמים רבות, כמו בתיאורים "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ… וַיִּקַּח יִתְרוֹ… וַיָּבֹא יִתְרוֹ" (שמות י"ח, א, ב, ה), ובפסוקים נוספים בהמשך הפרשה.

שוב, חוזרת אם כן, השאלה שבה פתחנו: מדוע הפרשה נקראה על שמו של יתרו? ובכלל, מדוע חשוב לתאר את מעשיו?

ברכת יתרו

עד כה התמקדנו בחלק השני בתיאורו של יתרו, בעצתו למשה למנות דיינים – ולא מצאנו פתרון לקושייתנו. לדעתי, צריך לשים את הדגש דווקא על חלקו הראשון של סיפור יתרו – הגעת יתרו אל מחנה ישראל.

מי שיש לו אוזן קשבת, יכול להרגיש את הדרמטיות שבה הפסוקים מספרים לנו את סיפורו של יתרו. כך, לאחר שמשה מספר ליתרו את ניסי ה', עונה לו יתרו: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". (שמות י"ח, י־יא)

הגמרא במסכת סנהדרין משבחת את יתרו על דבריו: "תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". (סנהדרין צד.)

הביקורת כלפי עם ישראל שלא בירכו את הקב"ה עד אותה עת – מובנת; אך מדוע הם הונגדו דווקא ליתרו? קשה לומר שייחודו של יתרו בכך שהוא הראשון להשתמש בלשון "ברוך", משום שזה פשוט לא נכון – הרי מצאנו שגם אליעזר ברך את ה' באמירת "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (בראשית כ"ד, כז); קדם לו מלכי צדק שהכריז, "וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית י"ד, כ); ולפניו עשה כן כבר נח, באמרו "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם" (בראשית ט', כו). אם כן, מה היה מיוחד כל כך בברכתו של יתרו?

התשובה לכך, היא ששונה ברכתו של יתרו, שכן הוא בירך על הנס. המשנה בפרק האחרון של מסכת ברכות מלמדת שמברכים על הנס: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". (ברכות נד.)

בגמרא מבואר המקור לכך: "מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן דאמר קרא 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל' וגו'". (שם)

הברכה על הנס היא הברכה היחידה מבין כל ברכות הראיה שעליה הגמרא שואלת מה מקורה. ברכה במהותה היא ראיית ידו של הקב"ה בטבע. לדוגמא, כשאדם מברך על הים הגדול, על ברק ועל רעם הוא מכיר בכך שכל אלו הם מעשיו של הקב"ה. האדם מבטא את ההבנה שהטבע הוא פעולתו של הקב"ה.

לעומת זאת, יתרו מברך את הקב"ה באופן שונה – הוא משבח אותו לא על התגלותו בטבע, אלא על הנס שעשה לעם ישראל, ולכן הגמרא בברכות לומדת ממנו את ברכת הנס. יתרו מכריז, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים", כלומר הקב"ה הוא מעבר לעולם ולטבע. יתרו אינו רק מודה לה' בברכתו, אלא מתפעם משבירת חוקי הטבע על ידיו. הוא מכיר בכך שהקב"ה הוא הכוח העליון, היחיד, והטבע מתבטל כלפיו.

עד עתה, בספר שמות, הייתה 'מלחמה' בין הקב"ה לבין אלהי מצרים, שהתבטאה במופתים של חרטומי מצרים כנגד מכות ה', כמו בתיאור "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם" (שמות ז', כב). יתרו אומר שהקב"ה גדול "מִכָּל הָאֱלֹהִים", כלומר שכעת, לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הקב"ה 'ניצח' והוכיח לכל שהוא הכוח העליון בעולם. יתרו יכול היה להבחין בכך מפני שהוא ראה את הדברים מהצד, כצופה מבחוץ: עם ישראל חווה את יציאת מצרים כהצלה מצרה שבה היה שרוי, ואילו יתרו הבין את המשמעות הרחבה של הנס שהתרחש. פעמים רבות "אין בעל הנס מכיר בניסו" (ראו נידה לא.), ועל כן דווקא יתרו הצליח להבין נקודה חשובה זו.

כך יש להבין גם את דברי המדרש המבאר שיתרו היה נגוע בעבודה זרה: "'כי ה' הוא הא-להים'. רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודה זרה שנא' 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'… משה שמו אף בחללו של עולם שנא' 'כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. מהו אין עוד, אפילו בחללו של עולם". (דברים רבה ואתחנן ב')

אמנם מלכתחילה יתרו אולי סבר שיש משמעות לעבודה הזרה, אך לבסוף דווקא יתרו הוא שמכיר בכך שהקב"ה הוא הכוח העליון שמעל ומעבר לטבע. לאור זאת, ברור במה מיוחדת ברכתו, וכעת מובן מדוע ראתה התורה לתאר את סיפורו ובעיקר את ברכתו.

התורה והברית

הבנו אם כן במה מיוחדת כל כך ברכתו של יתרו שבעקבותיה נקראה הפרשה על שמו. עם זאת, כעת עולה שאלה נוספת: מדוע היה צורך שסיפור יתרו יתרחש דווקא כעת, לפני קבלת התורה?

דומה שתשובה לכך, נמצאת במדרש על הדממה במתן תורה:
"א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' א-להיך…
ואם תמה אתה על זו הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם קראו בקול גדול כי א-להים הוא, מה עשה הקדוש ברוך הוא הדמים כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובוהו כאלו לא היה בריה בעולם שנאמר אין קול ואין עונה ואין קשב, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו, על אחת כמה וכמה כשדבר הקדוש ברוך הוא על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר אנכי ה' א-להיך, ולעתיד לבא כתיב 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'". (שמות רבה יתרו כ"ט)

המדרש מתאר שקט מוחלט בשני מעמדות: במעמד הר הכרמל כשנביאי הבעל ניסו לזמן את אלהיהם, הקב"ה השתיק את כל העולמות כדי שלא יישמע אף קול שנביאי הבעל יוכלו לטעון לגביו שמדובר במענה של אלהיהם. כלומר מטרת ההשתקה להראות שאין שום כוח אחר בעולם מלבד הקב"ה. גם קודם לכן, במעמד הר סיני, הייתה השתקה מוחלטת של כל העולם, ושמעו רק את דבר ה'. העולם דמם עד כדי כך שאף המלאכים הפסיקו מאמירת "קדוש" – כדי לבטא את העובדה שמרגע שניתנה תורה, עם ישראל הוא הישות היחידה בעולמנו שמייצגת את הקב"ה.

כך אכן אומר הקב"ה לבני ישראל לפני מעמד הר סיני: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות י"ט, ד־ו)

מסר זה, שאין כוח בעולם מבלעדי הקב"ה, שמביעה אותה שתיקה – זהה למסר שמביע יתרו בברכתו. יתרו מלמד אותנו ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד', לה), כלומר הקב"ה הוא הכוח היחיד בעולם.

תובנה זו, עלינו ליישם בחיי היום־יום שלנו: יש תפישה דתית רווחת כיום לצערנו, שלפיה אנו חיים את חיינו־שלנו, ולצד זאת עלינו להקפיד לשמור את חוקי התורה בכך שלא נעבור על איסורים ונקיים את אשר אנו מחויבים לעשות. במסגרת תפישה זו, האדם משתדל לחיות את חייו האישיים כך שמערכת החוקים התורנית 'תפריע' לו כמה שפחות. דברי יתרו באים להורות לנו את ההיפך הגמור: אין שום דבר אחר בעולם מלבד הקב"ה שאליו ראוי להשתעבד. כל תוכן החיים עצמם צריך להיות התורה, והיא דרך חיינו האמיתית. התורה איננה חוק בלבד, אלא ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה.

היינו יכולים לחשוב אחרת, ולהבין מהפסוקים על "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" שמדובר ב'עסקה' – הקב"ה הציל אותנו ממצרים, ואנו בתמורה עובדים לו ומקיימים את אשר ציווה אותנו. אך אין הדבר כן: אנו מקיימים את המצוות כי עבודת ה' היא חיינו והיא מטרתנו.

בעבר, הבעיה הייתה שונה. אנשים היו מקיימים רק את חלק מהמצוות. למשל, היו אנשים שהתפללו בשבת בבוקר בבית הכנסת ולאחר מכן הלכו לעבודה; מסופר על מגביהים שהתכופפו להרים את ספר התורה ונפלו להם מטבעות מהכיסים. אך היום, האתגר המרכזי הוא לא בקיום מלא של המצוות, אלא בעיקר בתפישת המצוות כתוכן חיינו ובהפנמת חיבור נפשי עמוק אליהן.

לעמדה זו, יש משמעות על דרך פסיקת ההלכה. בעבר, אנשים היו נוקטים ב'חומרות' כי הם תפשו את המצוות כדרך החיים שלהם וממילא רצו לקיימן בשלמות, ואילו כיום נפוץ השימוש בביטוי 'כח ההיתר עדיף', ומחפשים להקל בכל מקום שניתן. ראיית עבודת ה' כתוכן חיינו היא הדבר שאליו אנו צריכים לשאוף, ובימינו זה המסר שחשוב להדגיש.

לסיום, את המילים "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" מתרגם אונקלוס: "וקריבית יתכון לפולחני" (שמות י"ט, ד). אך הרמב"ן מבקר את אונקלוס על פירושו, ומסביר שהקב"ה איננו מעוניין שעם ישראל יעבוד אותו בקיום מצוותיו בלבד, אלא הקב"ה קירב את עם ישראל גם אליו ולא רק לעבודתו. לאור דבריו, מובן מדוע מעשיו של יתרו מתוארים קודם מתן תורה: יתרו מחדש שאין עוד מלבדו ושכל המציאות בטלה כלפי הקב"ה, ולכן עלינו לקבל את התורה כברית שמקרבת בינינו לבין הקב"ה, ושתהיה היא תוכן חיינו. רק כעת, מתוך הבנה עמוקה זו, ניתן לקבל את התורה.

(הרב עזרא ביק. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קדש פרשת יתרו ה'תשע"ט, סוכמה על ידי הדר הורוביץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)