אהבה ויראה בעבודת ה'
א. תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל
קודם בואם של בני ישראל למעמד הגדול והנורא של קבלת התורה, פותח ה' את דבריו למשה בהקדמה קצרה: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י"ט, ג'-ו')
מתוך הקדמה זו בולטת הכפילות שבפסוק הראשון: "תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". מדרש שמות רבה רואה את יסוד הכפילות בהבדל שבין הגברים לנשים וביכולתם לקבל את דבר ה' בדרך הנכונה והמתאימה להם: "כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, א"ל אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע.
דבר אחר למה לנשים תחלה שהן מזדרזות במצות.
דבר אחר כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה" (שמות רבה, יתרו כ"ח)
רש"י מוסיף נופך, שאינו מפורש במדרש: "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין" (רש"י י"ט, ג')
רבינו אור החיים מתקשה בפירוש זה, הייתכן שאכן משה ישנה את דיבורו בפנותו לנשים ולגברים?
"וקשה, הלא לא מצינו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחות אלא לשון א' לכולם יחד אנשים ונשים אם הם קשים יחד ישמעוהו ואם הם רכים יחד ישמעוהו. ואין לומר שכשידבר משה ישנה מענה לשון מסדר הנדבר חס ושלום כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' אמר אליו (פסוק ו') אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואמרו ז"ל (מכילתא) וזה לשונם לא פחות ולא יותר" (אור החיים י"ט, ג')
לכן רבינו בוחר להסביר את הכפילות הזו בצורה שונה לחלוטין. לפי הסברו, הקדוש ברוך הוא פורש בפני משה רבינו את המחשבה והכוונה העומדת מאחורי התכנית המדויקת של האופן בו תינתן התורה לישראל – כך שהם יזכו למלוא הטובה שניתן לקבל ממנה: "…המושג אצלינו מכל התורה כי האדון א-להי ישראל מדותיו הם להטיב ויותר מחשק המקבל חשקו להטיב, וזה לגודל הפלגת בחינת טובו, ויותר מהמה לבני ישראל, ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה' " (אור החיים שם)
ב. אהבה ויראה
מתוך כך אנחנו מגיעים לדיון, כיצד עדיף לישראל לקבל את התורה – מאהבה או מיראה?
על שני אופני עבודה אלו נצטווינו בתורה: "ואהבת את ה' א-לוהיך" (דברים ו', ה') מחד ו"ויראת מא-לוהיך" (ויקרא כ"ה, י"ז) מאידך. גם דוד המלך נקט בשני אופני עבודה אלו בפסוקים כמעט מקבילים: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק', ב') מחד ו"עבדו את ה' ביראה" מאידך (שם ב', י"א).
בכמה מקומות מצאנו שעבודה מאהבה גדולה מעבודה מיראה. בבבלי ביומא נאמר בנוגע לתשובה: "גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה. רבי חמא בר חנינא רמי: כתיב שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובתיכם! לא קשיא; כאן – מאהבה, כאן – מיראה" (יומא פו.)
כך גם בירושלמי בברכות: "הי דא חובתה עבדית דאעבד מצוה כוותה פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה כאברהם אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם" (ירושלמי ברכות ט', ה')
כך גם מוכיח רבינו מן הפסוקים על דרך הרמז: "והנה מצינו לו שגילה דעתו כי שכר המקיים תורת ה' ומצותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה מ-ב' כתובים הבאים בהודעת שכר המצות, באחד אמר (דברים ז', ט') לאלף דור ובאחד אמר (כ', ו') לאלפים, ודקדק בשר האלף שהוא השומר מיראה ושר האלפים שהוא לעושה מאהבה" (אור החיים שם)
הרמב"ן משתמש בעיקרון זה כדי לענות על שאלה בפירוש המקראות ובכלל למדני מפורסם בחדא מחתא. בתחילת מסכת יבמות (ג. והלאה) דנה הגמרא בשאלה מה קודם למה – עשה או לא תעשה, כאשר מסקנת הסוגיא המפורסמת היא ש"עשה דוחה לא תעשה".
בהבנת כלל זה נאמרו שתי דרכים למדניות מרכזיות: רב ניסים גאון בפירושו לשבת (קלג.) מבין כי בכל לא תעשה נאמר בהגדרה כי הוא לא חל כאשר קיימת מצוות עשה, ועל כן אין סתירה כלל בין הלאו ובין העשה. רוח אחרת הייתה עם הרמב"ן בפרשתנו, כאשר הוא בא להסביר מדוע בדברות הראשונות נאמר 'זכור' ואילו באחרונות 'שמור': "ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה" (רמב"ן כ', ח')
יסוד גדול באהבה ויראה לימדנו הרמב"ן בפירושו, מלבד ההסבר הלמדני מדוע עשה קודם ללאו. ראשית, האהבה באה לידי ביטוי במצוות העשה, לעומת היראה שבאה לידי ביטוי במצוות לא תעשה. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ן כי זו הסיבה שעונשים את האדם רק על מצוות לא תעשה – שכן הם מהוות פגיעה בקדוש ברוך הוא, אך מצוות לא תעשה שהן רק מניעת טובה אינן עילה טובה דיה לעונש.
אם כך, לכאורה הקדוש ברוך הוא היה צריך לנסות ולתת את התורה לישראל תוך כדי גילוי האהבה הגדולה שבינו לבינם, כדי שאכן ישראל יעבדוהו מאהבה ויזכו בכך לשכר הגדול שעבודה זו טומנת בחובה.
ג. התקלה שבאהבה
אך מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך.
"והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה" (אור החיים שם)
מה יכול לגרום רעה באהבה? הירושלמי מדייק את הנקודה המאתגרת באהבה, בשבילה כל כך נצרך השילוב המדויק בין האהבה והיראה: "עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט" (ירושלמי ברכות ט', ה')
בלשון רבינו הדברים מובאים עם דוגמאות מעשיות: "כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים, ולהשכילך בענין ממשה אתה למד כי לצד רוב קורבתו וחיבתו עם ה' שגג ודבר אליו (ד', י"ג) שלח נא ביד תשלח, למה הרעתה וגו' (ה', כ"ב), לא הצלת וגו', וזה היה סיבה גודל קריבתו לפני ה' נתקררה היראה כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד" (אור החיים שם)
התפיסה של רבינו את האהבה היא כפשוטה – רגש של אהבה וקירבה כמו בין אדם להוריו, לחבריו או לרעייתו. רגש כזה של אהבה אכן עלול לגרום לא פעם להתנהגות לא זהירה, הנובעת דווקא מתוך הקרבה והפתיחות המיוחדת שהאהבה מלווה בה.
נדמה שלא כולם הבינו בצורה זו את מצוות אהבת ה'. הרמב"ם בהלכות תשובה נשמע כנוקט שאכן מדובר על הרגש הפשוט של האהבה אותו אנו מכירים משפת חיי היומיום שלנו: "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד… והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (רמב"ם תשובה י', ג')
אך בספר המצוות כאשר הרמב"ם מגדיר את המצווה הוא נוקט בגישה מעט שונה: "והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת" (ספר המצוות, עשה ג')
בפשטות האהבה כאן עניינה הרצון והכמיהה להכיר את הקדוש ברוך הוא בצורה הטובה ביותר. בתפיסה כזו של האהבה נראה שאכן החשש שמא יהיה ליבו של אדם גס בא-לוהיו עד כדי כך שהוא יעיז פניו ואף יבעט במצוותיו רחוק יותר.
אולם, גם לתפיסתו של הרמב"ם נראה שיש חשיבות לאיזון בין שתי דרכי עבודה אלו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (רמב"ם יסודי התורה ב, ב')
נראה שרבינו והרמב"ם מתייחסים לאהבה בצורות שונות, אך לשניהם החשש המשותף שמא אדם יפליג באהבה על חשבון היראה.
רבינו רואה את האהבה כרגש האהבה הטבעי בין אדם לחברו, וממילא הוא חושש לגסות לב או לחוסר מחויבות כאשר אהבה זו תרד או תיפסק. כאן בא מקומה של היראה כמחייבת.
הרמב"ם, לעומתו, רואה את האהבה כידיעה והכרה וממילא החשש הוא לגבהות לב, על כן היראה מאזנת את הדברים ומזכירה לאדם את מקומו.
נדמה שגם ביראה יש כאן התייחסות ליראות שונות – בעוד שלאור החיים היראה הנדרשת היא יראת העונש שתמנע מאדם לבעט ולצאת, הרמב"ם עוסק ביראת הרוממות שמראה לאדם את קטנותו ביחס ל-ה'[1].
ד. השילוב המנצח במעמד הר סיני
ממשיך רבינו וכותב: "ואשר על כן בעת נתינת התורה חשב ה' מחשבות טובות להועיל בקבלת התורה ולפניו ב' דרכים, א' לדבר דברי אהבה וחיבה ויש בזה תכלית דבר טוב כשיקבלוה מאהבה שקל הקודש כפול הוא בשכרם… ודרך ב' הוא לדבר דברים קשים כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצות התורה ואפילו באקראי ועראי אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה: אשר על כן נתחכם ה' לצוות ב-ב' אופנים בדרך אהבה ודרך שררה והפחדה ואמר גם שניהם במתק לשון צדיק בנושא אחד… כה תאמר… יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה ותגיד פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה" (אור החיים י"ט, ג')
כדרכו בקודש רבינו יורד לפרטי הפרטים בדיוק לשון המקרא ומוכיח שאכן זו כוונת הדברים בצורה מדוקדקת: "ודקדק לומר בית יעקב באמירה ובני ישראל בקושי, לומר חלק החסר לכל אחד משניהם על זה הדרך כי בית יעקב הם מדריגה הקטנה שבאומתנו הקדושה אשר לא ישיגו עבוד ה' מאהבה אלא מיראה לזה המצוה להם שצריכין להוסיף עבוד מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר, ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרת והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה אמר כנגדם ותגיד שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד וצריכין הם ליראה ולאהבה מטעם שכתבנו" (שם)
יעקב הוא בחינת עקב. שם זה מציין את קטנותו של יעקב ביחס לעשו. לשם זה, המלא ביראה, צריך להוסיף את מידת האהבה שבאמירה. לעומתו, שם ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ט), מציין את גבורתו וקרבתו של יעקב לבורא, שהקדוש ברוך הוא מסכים לברכותיו של יצחק.[2] ממילא, שם זה מצריך למוזגו במידת היראה לצורך האיזון, ולכן דווקא לו באה ה'הגדה'.
שתי המידות האלו באות לידי ביטוי גם בהמשך דברי ה' למשה, בהקדמה בה פתחנו: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם". לכאורה היה נכון יותר לומר אשר עשיתי "לכם", לישראל. מדוע הקדוש ברוך הוא בוחר לציין דווקא את הפורענות במצרים?
על כך עונה רבינו: "והנה לפי מה שפירשנו כי יכוין ה' ל-ב' דברים שהם בחינת האהבה ובחינת היראה, לזה רשם ה' שניהם במאמר זה. היראה באומרו אשר עשיתי למצרים פירוש אשר יסרתי יסורי נקמה לממאן עשות מאמרי כמה מכות רעות באין מספר על אשר מאן עשות מצותי לשלוח אתכם, והיה הדבר הזה לכם לאות לעובר על מצותי כי אתנקם ממנו ביסורי נקמה וצרות רבות כאשר ראיתם וקחו מוסר… גם בזה הראה בחינת האהבה והחיבה שכל זה עשה בשבילנו הרעיש כל הבריאה ואבד אומה אחת בשבילנו, ולצד זה יתלהב אדם בחיבת הבורא אשר הפליא חסדו להם, והנה היא בחינת האהבה לה' א-להינו" (אור החיים שם)
אפשר גם שרק השילוב בין שתי בחינות אלו יכול להביא לתוצאה המבוקשת: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (י"ט, ה'-ו')
ה. יראה מתוך אהבה
ואכן נראה שדברי ה' יתברך יצאו לפועל בצורה מדויקת ביותר. לדורות, במצוות זכירת מעמד הר סיני, מפורש שעיקר ה'לימוד' בו לעם ישראל היה היראה: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד', ט'-י"א)
כך אפשר גם להסביר מדוע הקדוש ברוך הוא כפה על בני ישראל הר כגיגית למרות אמרם נעשה ונשמע. כך ענו על כך התוספות: "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן" (שבת פח. ד"ה כפה)
המהר"ל בוחר בדרך אחרת המדגישה את הכרחיות התורה לעולם: "אבל מה שכפה עליהם ההר שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה, ואם לא הייתה התורה היה העולם חוזר לתוהו ובהו, ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל רק שהיה הקדוש ברוך הוא מחייב ומכריח אותם לקבל התורה שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתוהו ובהו" (תפארת ישראל ל"ב)
אם מבינים כרבינו, אפשר להציע דרך שלישית – דרך המקשרת בין היראה הגדולה שמצוינת כאן, לבין האהבה הגדולה שמתקפת בהתגלות הגדולה של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל במעמד הר סיני. התורה מדגישה במעמד הר סיני את הדיבור הישיר של ה' לבניו: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (דברים ד', ל"ב-ל"ד)
הגמ' בשבת (דף פח.) מתארת שבדיבור זה פרחה נשמתם של ישראל, ועל כן הם ביקשו ממשה שהוא ידבר איתם ולא ה' בעצמו. ראינו לעיל בדברי רבינו שאחד מביטויי האהבה הוא הסרת המחיצות ופניה ישירה זה לזה. כך הקדוש ברוך הוא פנה לישראל, אך תוצאת הפניה הישירה הזו, במקום לנטוע רגש של אהבה בליבות ישראל, הייתה ליהפך – היא זרעה בהם יראה.
המשך חכמה עומד על כך ומבין שזהו יסוד כפיית הר כגיגית ונטילת הרצון החופשי מישראל במעמד הר סיני: "אבל כל ישראל שהמה לא היו ראוים למדרגה ונבואה כזו, רק כדי לקיים הדת – שלא יבוא שום מבהיל להכחיש דבר אחד על ידי אות ומופת, הוכרחו לעלות למעלה רמה כזו לשמוע קול אלקים מדבר מתוך האש… שיהיו הם העדים על נבואתו… כיון שזכייתם שסרה בהם הבחירה – והיה השכלתם בהירה בלי עירוב דמיון וגשם כלל, עד כי הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם, שעל זה נאמר (שבת פח.) "כפה עליהם הר כגיגית", שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה" (משך חכמה, הקדמה לספר שמות)
להבנתו, אכן הבחירה החופשית לא סרה מישראל לרגע. ה' לא הכריח אותם באיומים לקבל את התורה, אלא רק נגלה אליהם. הראיה הישירה את ה' פנים בפנים היא זו שלא מאפשרת בחירה נוספת. מאחר שאדם מכיר בגודל האמת ועוצמת ה' יתברך אין הוא יכול לעזוב את דבריו. כך יוצא, שבעומק האהבה כלולה גם היראה.
(הרב ישי יסלזון.נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] נציין שבספר המצוות (עשה ד') הרמב"ם מתייחס בפירוש ליראת העונש וגם הוא מכיר בה, אך כאן כאיזון לאהבה הוא בחר לציין דווקא את יראת הרוממות כמו שהסברנו.
[2] ראו רש"י בראשית שם.