"החדש הזה לכם"*

פתיחה

לא בארץ ישראל קם העם היהודי, אלא דווקא בארץ מצרים. שתי לידות של העם מתארת התורה. האחת, לידתו הפיסית של העם, בתחילת ספר שמות: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". (שמות א', ט)

זהו רגע הולדתו הפיסית של העם. הפעם הראשונה שבה בני ישראל מכונים עַם, מופיעה כאן, בדברי ושל פרעה. כפי שיקרה עוד פעמים רבות בקורות עם ישראל, דווקא אדם שנמצא מחוץ לעם ישראל, הוא הראשון להגדירו כעם. כאשר בני ישראל יראו בעצמם שנים עשר שבטים נפרדים, כיתות או מפלגות שונות, יקום אותו זר שיאמר 'מבחינתי כולכם אותו דבר'. בכך, ישוב אותו אדם ויגדיר מחדש את בני ישראל כעם אחד – בדיוק כמו פרעה בזמנו.

אולם, קיימת גם לידה שניה של העם, המופיעה בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". (שמות י"ב, א־ג)

כאן מדובר בלידה רוחנית, באמצעות הציוויים שמגיעים לעם. כשם שבבר המצווה מגיע הילד־­הנער לבגרות רוחנית בעיקר באמצעות החובות שמעתה מוטל עליו למלא, כך גם בלידתו הרוחנית של העם – כדי ליצור עם בוגר, יש להטיל עליו ציוויים וחובות.

קידוש החודש ולוח השנה

הבנו אם כן, מה תפקידם של שני הציוויים – קידוש החודש וקרבן הפסח. עם זאת, לא ברור מדוע דווקא הם נבחרו על מנת לכונן את עם ישראל – מה כל כך מיוחד בשני הציוויים הללו?

מאחורי מצות קידוש החודש עומד עיקרון פשוט, אם כי הוא איננו מפורש בתורה: כדי שיוכל עם לצאת מתחת צלו של עם אחר, עליו לכונן בתחילה תרבות משלו.

כעת, הציווי על קידוש החודש יוצר לוח שנה חדש – בניגוד ללוח השנה השמשי שנהג במצרים, מצווה העם על יצירת לוח שנה ירחי. בכך, מאפשר הלוח את תחילתה של תרבות חדשה לעם ישראל, וכך הוא יוכל להיבדל מהתרבות המצרית.

קרבן הפסח וטעמיו

את הרעיון שמאחורי קרבן הפסח מציגה כבר התורה: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". (שמות י"ג, יד)

מטרת קרבן הפסח היא יצירת תודעה היסטורית. התורה איננה מסתפקת בנס הגדול שביציאת מצרים אלא רוצה לשמר אותו גם בדורות הבאים.

מדוע רואה התורה ערך רב כל כך בשימור המסר ההיסטורי? נראה שניתן להציע לכך כמה הסברים.

ראשון להם, הוא ידיעתו של הקב"ה: כאשר נגלה הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני הוא בוחר להציג את עצמו כך: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַָי". (שמות כ', ב־ג)

התודעה ההיסטורית של יציאת מצרים היא נדבך חשוב בידיעת ה' של העם. באמצעותה, יכיר העם תודה לה' על טובתו, וישמור את מצוותיו במחויבות רבה יותר.

הסבר שני, איננו מתמקד בידיעת ה', אלא דווקא ב'ידיעת העם': אצל רוב עמי העולם מקובל שהסיפורים שהם מספרים, מאדירים ומגדלים את עברם. לא כך אצל עם ישראל – התורה רוצה לכונן את העם שאין הוא ראוי יותר מצד ייחוסו, שכן, מצד ייחוסו אין הוא אלא צאצא לעבדים. מעלת העם נובעת לא מעברו, אלא ממעשיו בהווה.

הסבר שלישי למשמעותו של קרבן הפסח, טמון בלשון שבה מתוארת כל יציאת מצרים. אם נעיין בסיפור יציאת מצרים בווידוי המעשרות, נגלה את התופעה הבאה: כל סיפור היציאה מתוארת בלשון סבילה – "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה'…" (דברים כ"ו, ו־ז).

כך, מעבירה התורה מסר חשוב. עם ישראל נוצר לא בגלל פעולות שעשה, אלא משום מה שפעל ה'. ממילא, גם המשך קיומו של העם אינו תלוי ברצונו של העם, והוא יוסיף להתקיים משום שזהו רצון ה'. מתוך הבנה שכזו, יימנע העם מניסיונות פירוק, שיוחלפו בניסיונות שיפור וקידום של מצבו.

קרבן הפסח וההתנגדות לעבדות

מקרבן הפסח ניתן להפיק מסר נוסף, ולשם כך יש להקדים ולדון במחלוקת מהותית בין מפרשי טעמי המצוות – הרמב"ם, לעומת הרש"ר הירש והרב קוק. במחצית השנייה של החלק השלישי בספרו מורה הנבוכים, מבאר הרמב"ם את טעמי המצוות. לדבריו, טעמן של רוב המצוות נעוץ בעבר, ורבות מן המצוות באו להוציא מדעתם של עובדי עבודה זרה.

הרש"ר הירש והרב קוק לא היו מוכנים לקבל הבנה מעין זו. בכך הם הלכו בדרכו של הרמב"ן, שחלק גם הוא על הרמב"ם, וסבר שלא ייתכן שלמצוות לא יהיה מסר קיומי לאדם לאורך כל הדורות. לדידו, לא ייתכן שהמצוות יתלו באירועים שהתרחשו בעבר, ולא יכללו אף משמעות רלוונטית להווה או לעתיד.

הרש"ר הירש חידש את תפישת "המצוות כסמלים". בעוד הרב קוק ייצר את תפישת "חלונות לאורה". לדוגמא, את טעם איסור בישול בשר וחלב, מסביר הרב קוק בכך שעצם השימוש במוצרים מן החי הוא מצב שבדיעבד. לכן, אף על פי שבמצבו של העולם אין איסור בשימוש במוצרים מן החי, עדיין מטילה עליו התורה הגבלות – וביניהן איסור בשר וחלב. זאת, כדי להזכיר לאדם שבסופו של דבר האידיאל הוא עולם שבו האדם איננו פוגע בבעלי החיים להנאתו בכלל.

אם נאמץ את תפישתו של הרב קוק, יש לשאול מה הם המסרים העומדים מאחורי זיכרון יציאת מצרים. מהו היעד שאליו רוצה התורה שנכוון מתוך זיכרון היציאה? ניתן להציע כיוונים רבים, אך נתמקד רק בשניים מהם.

ראשית, שנאת השעבוד: מושג החירות הוא לא מושג נפוץ למדי ביהדות. אמנם פסח נקרא בתפילה "זמן חירותנו", אך הביטוי איננו נפוץ ביותר בהקשר של חג הפסח. לעומת זאת, הפסקת השעבוד זוכה לאזכורים רבים מאוד בתורה. בכך מתבטאת שנאתה העזה של התורה לעבדות. זאת, מתוך תפישה שאל לו לאדם לעבוד בכפייה לאדם אחר. "עבד ה' – הוא לבדו חפשי".

התנגדותה העזה של התורה לעבדות איננה מתמצה בעולם הרעיוני־אמוני, אלא נפסקה להלכה, בנוגע דינו לפועל־יום המעוניין לחזור בו באמצע היום מהסיכום המוקדם עם המעביד שיעבוד באותו היום – ובלי כל סיבה מניחה את הדעת לכך. בעבר, היה מקובל שאדם המפר חוזה נענש על כך, עד כדי מאסר בבית הסוהר. אולם ב'שלחם ערוך' נפסק כך: "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר… שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כ"ה, נה), ולא עבדים לעבדים". (שלחן ערוך חושן משפט, הלכות שכירות פועלים סי' של"ג, ג)

פועל יכול לחזור בו מהסכם אפילו באמצע היום. אם גרם בכך לנזק למעביד – הוא יידרש כמובן לשלם כדי לפצותו על הנזק כדין כל מזיק. אולם לא נשית עליו שום עונש על עצם הפרת החוזה. זאת, מתוך תפישת התורה, המתעבת את מוסד העבדות. בעקבות תפישה זו, מתירה התורה הפרת חוזה כדי לוודא שלעולם יוותרו עתותיו של האדם בידו – כדי שלא ישתעבד לאף אדם אחר.

סיום

בנוסף לכל המסרים שראינו – התודעה ההיסטורית ביחס לקב"ה ולעם, הפנמת נצחיותו של עם ישראל וההתנגדות לעבדות – ניתן לזהות מסר נוסף. מסר זה בולט בתיאור יציאת מצרים שאותה בא להנכיח ולהזכיר קרבן הפסח לדורות, והוא ההזדהות עם החלש.

בדרך כלל, נוטים בני האדם להימשך לבני האדם המצויים במעמד חברתי דומה לזה שלהם. כך, מגיעים הם לעתים לכדי התנכרות גמורה לבני המעמד הנמוך בחברה. התורה רוצה לפתח אצל האדם מודעות ורגישות חברתית לכל אחד מבני העם – חזק כחלש.

כך, תורמת התודעה ההיסטורית של יציאת מצרים לבניין האישיות של עם ישראל כולו – כציבור, ועל כל אחד ממנו באופן אישי.

(הרב ברוך וינטרוב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קדש פרשת בוא ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)