בְּכוֹרוֹת יעקב

הדפסה

א. מי הבכור?

מעמד הבכורה תופס מקום מרכזי בסיפורי יעקב. מאבק הבכורה עם עשיו תופס מקום מרכזי כבר בלידתו של יעקב, והוא גם אינו פוסח על בניו.

ראובן הוא בכורו של יעקב, כמו שמצויין בברכתו של יעקב לראובן: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (מ"ט, ג')

אלא שבמהלך חייהם של בני יעקב, יהודה תופס מקום מרכזי יותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכמה אירועים מכוננים במשפחת ישראל.

כאשר יוסף מגיע אל האחים בדותן, ראובן מציע לאחים לזרוק את יוסף לבור על מנת להצילו, מאוחר יותר, מידם. רצונו של ראובן לא מתממש בסוף, שכן האחים שועים לעצתו של יהודה למכור את יוסף לישמעאלים. על אף רצונו וניסיונו של ראובן לתפוס את דמות המנהיג המשיב את האחים אל דרך הישר, מי שהאחים סרים למשמעתו הוא דווקא יהודה.

כך גם בשנות הרעב, כאשר מנסים הבנים לשכנע את יעקב אביהם לשלוח עמם למצרים את בנימין. ראובן מסכים 'להקריב' את בניו לטובת העניין: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל־אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מ"ב, ל"ז)

אך יעקב מסרב לבקשת ראובן. יהודה מכניס עצמו לאותה משימה מאוחר יותר, ובניגוד לראובן נוחל בה הצלחה.

הפער הזה מודגש גם במדרש: "ויאמר יהודה אל אחיו וגו', אמר רבי יהודה בר אילאי, בשבח יהודה הכתוב מדבר, ב-ג' מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם, ויאמר יהודה אל אחיו, ויבא יהודה ואחיו, ויגש אליו יהודה" (בראשית רבה פ"ד)

ל'מאבק' בין שני האחים הללו ניתן כמובן להוסיף גורם שלישי, הלא הוא יוסף. כבר בתחילת פרשת וישב יוסף 'מתרברב' בפני האחים כי הוא זה שיקח את חלק הבכורה, על ידי חלומותיו והמשתמע מהם. יוסף גם זוכה, במידה מסויימת, לתמיכת אביו במהלך – לאור העובדה שיעקב אוהב אותו מכל בניו ועושה לו כתנת פסים.

אם כן, יש שלושה הטוענים לכתב הבכורה בבית יעקב: ראובן, יהודה ויוסף.

ב. לא תכיר את בן האהובה

בפרשתנו, כאשר יעקב 'מברך' את ראובן, במידה מרובה הוא מעביר רשמית את בכורתו ממנו. כך מפורש בדברי הימים, כאשר פותח הנביא ברשימת בית יעקב הוא מציין בפירוש את מעמדה המורכב של הבכורה שהתפצלה מראובן ומועברת ליהודה ויוסף: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף" (דברי הימים א' ה', א'-ב')

רש"י מביא את הדברים על הפסוקים שלנו ומוסיף גם טעם מדוע הבכורה עברה ממקומה:

"יתר שאת – ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז – במלכות, כמו (שמואל א' ב', י') ויתן עז למלכו.
ומי גרם לך להפסיד כל אלה: פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אל תותר – אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך" (רש"י מ"ט, ג'-ד')

רבינו שואל בפירושו לברכה זו שאלה גדולה ועמוקה על יעקב אבינו, הנוגעת ישירות באותו מאבק שהזכרנו. בפרשת כי תצא התורה מתארת מציאות, שנראית כאילו נכתבה על בית יעקב: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כ"א, ט"ו-י"ז)

מלבד המילה 'אֹנוֹ', המקשרת בין בן השנואה הבכור לבין ברכתו של ראובן, הסיפורים עצמם כמעט מקבילים. לאדם ישנן שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה – במקרה של יעקב רחל ולאה, כשרחל האהובה ולאה השנואה (כ"ט, ל-ל"א). הבן הבכור, הלא הוא ראובן, שייך לשנואה – ובכל זאת יעקב אבינו מעדיף את בן האהובה, יוסף. פסוקים אלו, שכאילו נכתבו על בית יעקב, מעוררים עליו תמיהה גדולה – מדוע יעקב אבינו בחר להעדיף את אחד מבניו?

"וקודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (דברים כ"א, ט"ז) 'לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור' והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה" (אור החיים מ"ט, ג')

בנוגע להעדפת יעקב על האחים, היה אולי מקום לומר שאכן יש כאן טעות, כפי שנראה גם מדברי הגמרא (שבת י:), אך השאלה גדלה בעקבות כך שיעקב חוזר בפרשתנו על אותו מעשה בשנית ומעדיף את יהודה, הבן הצעיר, על ראובן בכורו. אמנם יעקב נותן לכך סיבה, אך עדיין הדברים אומרים דרשני.

העלינו אם כן שתי שאלות:

1. מדוע יעקב מעדיף את יוסף על ראובן?
2. מניין נובעת העדפת יהודה?

רבינו עונה על שתי השאלות הללו. בתחילת דבריו הוא עוסק בשאלה בה דנו בעבר, האם אכן האבות הצטוו בכל התורה כפשוטה. שאלה זו עולה פה, משום שאם אכן קיימו את התורה, אז מלבד הבעיה המוסרית והרעיונית בהעדפת בן על הבנים, ישנה גם את הבעיה ההלכתית. בשאלה זו לא נתמקד, אלא נקדיש את עיסוקנו היום בשאלה המוסרית של העדפת הקטנים על פני הגדולים, וננסה להבין ממה היא נובעת.

ג. השפעת המעשה על הנפש

בשביל להסבירה, רבינו מקדים הקדמה חשובה לעבודת ה' ולחיים הרוחניים, הנוגעת בעומק החכמה הרוחנית. למרות שכמובן איני בקיא בדברים אלו, פטור בלא כלום אי אפשר, אז אנסה להסביר אותם כמיטב כוחי בתפילה שלא תצא שגגה תחת ידי. כך כותב רבינו: "וליישב הענין דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק ל-ג' בחינות: אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי ותתאוה למושכלות, חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא נבילות וטריפות שקצים וכו' ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרוחקים מבחינת הקדושה" (אור החיים שם)

בעולם הרוחני ניתן לשייך כל דבר לאחד משלושה תחומים: קודש, חול ורע. החול הם הדברים הנטרליים, הקודש המצוות והטוב והרע הוא העבירות והתאוות. רבינו ממשיך ומסביר מה תפקידם של ישראל במערכת הרוחנית הזו: "ומ-ג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא בין מחלקי הטוב והטהרה בין בחלקי הממוצע והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה, וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדיבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח… וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן וחלק החול רשות ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו" (שם)

אותם ג' חלקים אינם שייכים למעשה הרגעי בלבד, אלא בכוחם להשפיע על נפש האדם. האדם נולד עם נפש זכה, אך עיסוק בצדדי החול והרע מכניסים גם את הכוחות הללו לנפשו של האדם: "ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מ-ב' בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס" (שם)

יתירה מזו, ככל שאדם נדבק יותר ברע הוא מתאווה אליו יותר: "ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו. כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב, תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע" (שם)

אם כן רבינו נותן כאן עיקרון יסוד ברוחניות. כל דבר בעולם יש בו כוחות רוחניים שביכולתם להשפיע על הנפש ועל עם ישראל לדבוק בחלק הקדושה והטוב.

שאלה גדולה שואלים בעלי המחשבה מחד ופסיכולוגים מאידך – האם האדם בלידתו לדף חלק משול, או שמא יש לו תכונות יסוד איתם הוא מתחיל את חייו ועל גביהם מעצב את אישיותו. הרמב"ם מכריע בצורה ברורה בשאלה זו: "לא יתכן שיהיה האדם בטבע, מתחילת ברייתו, בעל מעלה, ולא בעל חסרון, כמו שלא יתכן שיהיה האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות. אבל יתכן שיהיה בטבע מוכן אל מעלה או אל פחיתות, בשיהיו פעולות זו קלות עליו מפעולות זולתה" (שמונה פרקים ח')

אמנם האדם לא נולד עם מעלות ומידות אלא הוא מסגל אותם לעצמו בחייו, אך בהחלט הוא נולד עם כוחות נפש מסויימים ונטיות נפשיות מסוימות שישפיעו עליו בעיצוב דמותו. כך סובר גם רבינו, ותולה את אותם תכונות בשעת יצירתו הראשונים של האדם: "גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ. דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה, אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור… כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו, זה הכלל לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו וכל שאין בו מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר" (אור החיים מ"ט, ג')

דברים אלו מיוסדים על הגמ' בנדרים (כ:) ועל הרעיון הרוחני אותו לימד אותנו רבינו לעיל – כל פעולה משפיעה על הנפש, כך שגם פעולת אביו ואמו של האדם בשעת יצירתו משפיעות על נפשו. כמובן, שהשפעה זו אינה קובעת מראש את מידותיו והתנהגותו של האדם, שאם לא כן לא שייכת בחירה חופשית, ציווי או שכר ועונש (ראה שמונה פרקים שם), אך נטיה מסויימת נתבעת בנפש.

ד. פחזו של ראובן

כיצד רעיונות רוחניים אלו נוגעים לשאלתנו? נחזור ליצירת ראובן. בפרשה שלנו מעיד יעקב, שראובן הוא בכורו וראשית אונו. על פי רש"י והמדרש, ראובן נוצר מביאתו הראשונה של יעקב על לאה. כזכור, בשעת הביאה בטוח היה יעקב שמדובר ברחל. רבינו רואה בכך את יסוד ושורש בעייתו של ראובן: "ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב, בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור"  (אור החיים שם)

כמובן שראובן היה יכול להתגבר על יצר זה, אך אנו יודעים כי הוא נכשל בכך: "וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו" (שם)

נראה שהדברים כאן עמוקים, וננסה להסביר אותם בדרך פשוטה יותר. אמנם ראובן הוא הבכור, אך בכורתו מקורה בטעות. יעקב התכוון שבנו בכורו יגיע מרחל, ורק בבוקר נודע לו כי זו לאה. גם בחייו ראובן מנסה לתפקד כבכור, אך פעם אחר פעם לא מצליח. מלבד הפרשיות שהבאנו לעיל, גם בלבול יצועי אביו מהווה דוגמה לכך. מתוך כוונה טובה ורצון לתפוס מנהיגות ולהתוות דרך – ראובן עושה את הפעולות הלא נכונות. יש כאן מעין מה שקרה בלידתו. כוונה רצויה, אך מעשה שאינו רצוי.

בברכות יעקב, תולה זאת יעקב במידה הפזיזות – פחז כמים: "פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך" (אור החיים שם)

בבואנו להשוות בין ראובן ליוסף בנקודה זו, ניתן להשוות למעשה יוסף ואשת פוטיפר. שם, למרות הניסיון הגדול, יוסף מצליח לגבור על יצרו. למעשה, השורש 'איפוק' מופיע אצל יוסף מספר פעמים. ייתכן שזו הסיבה להעדפת יוסף על ידי יעקב.

ה. העדפתו של יהודה

הבדל יסודי וגדול יש בין העדפת יהודה על פני ראובן להעדפת יוסף על פניו. בעוד ההעדפה של יוסף נובעת, לדברי רבינו, ממעשיו של ראובן ומבחירתו בחלקים הפחות טובים שבנפשו, בחירתו של יהודה לא נובעת מחיסרון בראובן אלא דווקא ממעשיו של יהודה.

רש"י מעיר את תשומת ליבנו שהבדל זה מבואר בפסוקים בדברי הימים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף" (דברי הימים א' ה', א'-ב')

בעוד שאצל העברת הבכורה ליוסף מתואר חסרונו של ראובן, ביחס ליהודה דווקא מעשי יהודה מועלים על נס.

פירושו של רבינו להעדפת יהודה מחזקת גם היא את החילוק הזה. ביחס ליהודה רבינו מסביר הסבר שבמידה מרובה הפוך לחלוטין מהסבר העברת הבכורה ליוסף: "עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (בראשית רבה פ"ד) מי גרם לראובן שיודה יהודה. והגם שאמרו ז"ל וז"ל לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר צדקה ממני, באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות" (אור החיים שם)

ביחס בין יהודה לראובן, דווקא יהודה הוא הזריז. כאן לא מדובר בניסיון ללכת בראש אלא להפך – בהודאה בחולשה וטעות. נדמה כי מלבד תחושת הסבלנות ושיקול הדעת שמנהיג נדרש לה בבואו לקבל החלטות ולתפוס מנהיגות, רבינו מלמד אותנו כאן שבהודאה על טעות יש מעלה גדולה דווקא לזריזות. דברים אלו זועקים מפרשיית יהודה ותמר, בניגוד לפרשיית ראובן שכתובה בתורה בבלבול ובחוסר בהירות. גם במקומות האחרים נראה כי יהודה ממהר להודות על פני אחיו: כאשר האחים מתחרטים על מכירת יעקב (מ"ב, כ"א-כ"ב) ראובן מדבר כנגד האחים, אך הוא נחלץ דווקא להצדיק את עצמו: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מ"ב, כ"ב)

לעומת זאת, נשים לב למעשיו של יהודה בתחילת פרשת ויגש, שם הוא מוכן להודות בטעות ולהקריב בשביל כך את חירותו.

רבינו הופך את מעשהו הקשה של יעקב ללימוד גדול, הן בעבודת ה' והן במנהיגות. הוא מלמד אותנו להבין בין קדוש, רע וחול ולדעת כי לכל בחירה ישנה השפעה גדולה על הנפש, לא על המעשה הרגעי בלבד. רבינו קורא לנו להזדרז בבריחה מן הרע מחד ובהודאה בטעות מאידך – תכונות שחשובות גם להנהגה ציבורית, והן לכל אחד בהנהגתו הפרטית את עצמו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).