בזכות יוסף הצדיק

הדפסה

א. וישב – בזכות יוסף הצדיק

בפרשתנו אנחנו נפגשים לראשונה בצורה מעמיקה עם דמותו של יוסף, גיבור הפרשות הקרובות. דמותו של יוסף בולטת ומתייחדת משאר האחים כבר בתחילת פרשתנו: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו…" (ל"ז, ג')

בהמשך הסיפור, יוסף הוא המחייה את בני יעקב ובכך דואג, בעצם, להמשך השושלת של עם ישראל כולו ולהגשמת נבואת אברהם בברית בין הבתרים: "…יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ט"ו, י"ג-י"ד)

בדברים הבאים ננסה לעמוד על דמותו ותפקידו של יוסף כפי שרואה אותם רבינו, אור החיים הקדוש, ועל הסיבה בגינה יוסף זכה לדברים אלו דווקא. כפי שנראה, הדברים נעוצים במידת היסוד שנקשרה בקשר אמיץ עם יוסף, וגם לכינוי 'יוסף הצדיק' לו זכה יוסף בן יעקב.

ב. חלומות יוסף

נתחיל את המסע בעקבות יוסף בתחילת פרשתנו, בחלומות אותם הוא חולם. רבינו מסביר את חלום האלומות באופן הבא: "והנה אנחנו וגו'. הראוהו בחלום האלומות הם חבילות חבילות של מצות שעושים כולם יחד והראוהו שחבילתו יותר מתקוממת מכולן במעשה שעבר עליו עם אשת פוטיפר, וגם נצבה שהיה שליט וניצב על כל ארץ מצרים, ועוד שכל האלומות של האחים מוכנעים ומושפלים לפני זכותו של יוסף כי הוא דבר המעמיד לכולן, וזן ופרנס אותם, ונתכוון להודיעם זה אולי יסירו שנאתם ביודעם הדברים" (אור החיים ל"ז, ז')

להבנת רבינו, החלום כולו מתפרש בצורה רוחנית, כשהאלומות הן חבילות המצוות. בזכות מעשה אשת פוטיפר זוכה יוסף שכל האחים יהיו "מוכנעים ומושפלים לפני זכותו", והוא יהיה המעמיד לכולם בעקבות מצוותו הגדולה מכולם.

פירוש זה נותן טעם והסבר למה זכה דווקא יוסף להיבחר ולהיות המוביל את האחים. באורח פלא, אנחנו לא מוצאים בצורה מפורשת בתורה את הסיבה בגינה זכה יוסף להיות המוביל והמחייה לבנים כולם. אדרבא, בפרשתנו יוסף מוצג כאח מעט מתנשא המביא את דיבת האחים רעה אל אביהם. החיסרון של הסיבה לבחירתו צורם – ורבינו מציע כאן כיוון. לדבריו, מעשה אשת פוטיפר הוא זה שמכריע כי אכן יוסף צריך להיות החוליה הבאה בשרשרת ההיווצרות של עם ישראל.

בנוסף, כמובן, ישנו הרובד הפשוט יותר של החלום, לפיו האלומות הן סימן למזון שיחסר בארץ ישראל, אך בזכות יוסף יימצא בשפע במצרים.

מתוך פירושיו של רבינו במקומות אחרים, הדברים מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר.

ג. בכל לבבך

פעמיים ביום, בקריאת שמע, אנחנו מזכירים את הציווי לעבוד את הקדוש ברוך הוא "בכל לבבך". רבי עקיבא מפרש את הפסוק כמחייב למסור את הנפש למען עבודת ה': "רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא:)

הגמרא, בהמשכה, מעידה שרבי עקיבא בעצמו קיים ציווי זה: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי – מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (שם)

האם ניתן לקיים ציווי זה גם בחייו של האדם, ולא רק במותו? הפרשנים על התורה מעלים כיוונים כאלו, כאשר המכנה המשותף בניהם שמדובר על עבודת ה' לא במעשים אלא ברגשות ומחשבות. האבן עזרא כותב כי הלב הוא 'הדעת': "בכל לבבך ובכל נפשך הלב הוא הדעת, והוא כינוי לרוח המשכלת, כי הוא המרכבה הראשונה, וכן חכם לב (שמות ל"א, ו'), קונה לב (משלי י"ט, ח')" (אבן עזרא דברים ו', ה')

לדבריו, ה' מצווה שמחשבותינו ודעתנו יהיו נתונים תמיד בעבודת ה'.

הרמב"ן בפירושו שם את הדגש, לא על המחשבות, כי אם על התאוות: "בכל לבבך – על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו') הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כ"א, ג'), אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו', כ"ה), אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ"ה, כ"ט)" (רמב"ן דברים ו', ה')

לפירוש זה, הציווי כאן הוא לדחות את תאוותינו בשביל ריבונו של עולם.

על פי שני הפירושים הללו יש כאן העמקה של מחויבות ואהבה לקדוש ברוך הוא. האהבה באה בראש ובראשונה במעשים, אך ככל שהיא עמוקה ואמיתית יותר היא חודרת גם אל תחומי המחשבה, התאווה והרגש. כאשר אדם אוהב מישהו הוא מוכן לדחות את רצונותיו בשביל רצונות אהובו. כך מצופה גם מיהודי בעם ישראל – לדחות את רצונותיו בשביל הקדוש ברוך הוא. בראש ובראשונה בפן המעשי: להימנע ממעשים אסורים גם כשרוצים לעשותם. אך מעבר לכך גם בפן העמוק יותר, כלשון המשנה באבות: "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב', ד')

רבינו בפירושו מרחיב את הדברים עוד יותר, וטוען שכל הציווים בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" מצביעים על אותה הנקודה – התגברות על רצונו של האדם בשביל ה'.

שלושה מימדים יש בהתגברות זו: "עוד נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, ואחד כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה" (אור החיים דברים ו', ו')

רבינו מצביע על שני וויתורים שהאדם עושה בחייו בשביל הקדוש ברוך הוא. ראשית, וויתור על צרכיו הבסיסיים. האדם לא אוכל כל דבר, לא עושה מלאכות בכל זמן וכדומה למרות שאלו מעשים הנצרכים לקיומו היומיומי. הויתור הנוסף הוא על חמדת הלב. כאן רבינו מתייחס לאותן תאוות עליהן דיבר הרמב"ן.

נראה שיש כאן שני סוגים שונים של וויתורים משמעותיים: וויתור אחד הוא על דברים הנצרכים לאדם, ובכך האדם מראה שהוא שם מבטחו ב-ה' וסומך עליו שיספק את צרכיו. הוויתור השני הוא וויתור על רצונותיו של האדם, ועל ידו האדם מראה לבורא העולם כי הוא הרצון הגדול יותר מכל רצונותיו.

רבינו מפרט בפירושו כי 'בכל לבבך' אמור כנגד אותו וויתור על הרצונות והתגברות על התאוות: "כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות" (אור החיים שם)

מדובר כאן על מצב בו אדם כמעט נכנע לתאוותיו, ורק בשביל ה' הוא מוותר עליהן. ממשיך רבינו ומביא את הדוגמא הטובה ביותר לכך: "צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר ושכרו יגיד לו" (שם)

יוסף הוא הקיום המובהק ביותר של 'בכל לבבך', במצב בו הוא נתבקש לעבור עבירה שאף אחד לא ידע עליה לעולם, הוא נותר נאמן למסורת, לדמות דיוקנו של אביו ובראש ובראשונה לבורא עולם. ליוסף היו כל התירוצים הטובים להתכחש לדברים הללו, ביניהם ההרגשה כי הקדוש ברוך הוא, לכאורה, לא ליווה אותו ולא קירב אותו אל הגשמת חלומותיו כי אם להיפך. בנוסף, במבט ראשון הוא יכול לחשוב כי אביו זמם את מכירתו לבור יחד עם האחים, שהרי הוא שלח אותו אליהם. בכל זאת יוסף לא מורד אלא מצליח להתגבר על אחד מהניסיונות הגדולים ביותר.

אם כן, יוסף מקבל את תואר ה'צדיק' כאן על יכולתו לאהוב את ה' בכל לבבו.

ד. צדיק יסוד עולם

"מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן:  כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י', כ"ד-כ"ו)

המושג 'צדיק יסוד עולם', הלקוח מפסוקים אלו, מלווה אותנו רבות בחיינו. אך מדוע דווקא כך נקרא הצדיק? מה הופך אותו להיות יסוד העולם?

בבראשית רבה הפסוק הזה נדרש על נח: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים, הדא הוא דכתיב (משלי י') כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, כעבור סופה ואין רשע, זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם, זה נח"  (בראשית רבה ל', א')

ברור מדוע נח הוא יסודו של העולם החדש, שכן הוא הציל את משפחתו ובעלי החיים מן המבול, וגם עמד ויסד אותו אחריו. בבחינה מסויימת יוסף הצדיק עושה כך לבני ישראל: הוא מחייה אותם מן הרעב ולאחר מכן מאפשר את המשך קיומם במצרים. אך מדוע הדבר קשור לצדקות?

ננסה להסביר את הדברים תוך עיון בפירוש מפורסם של רבינו אור החיים הקדוש בפרשת בראשית על מהותו של יום השבת: "כי בו שבת וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה. ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם" (אור החיים ב', ג')

השביתה ממלאכה, לפי רבינו, אינה עניינו היחיד של יום השבת – אלא יום זה משפיע שפע שבזכותו מתקיים העולם כולו. מתוך הבנה זו עונה רבינו על קושיא חמורה: "ולפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז"ל (שבת קיט:) כל המקדש וכו' ואומר ויכלו וגו' כאילו נעשה שותף להקדוש ברו ךהוא במעשה בראשית ע"כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה, מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו אין אחר מעשה כלום ובמה יעשה שותף?! עוד מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו?" (שם)

אכן, כיצד ניתן להיות שותף בדבר שכבר נגמר?

"…ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת… ולזה כל המקדש את השבת וכו' פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה" (שם)

השותפות של האדם עם בורא העולם באה לידי ביטוי בכך שכל העולם נברא בשביל יום אחד – יום שמתקיים ועומד רק בזכות עם ישראל. שמירת השבת היא מה שמחייה ונותן כח לעולם כולו לפעול, ולכן כל השומר את השבת נעשה שותף לקיומו התמידי של העולם.

ממשיך רבינו ומעיד, שלאורך כל הדורות תמיד היה צדיק שישמור את השבת, ואותו צדיק נקרא 'יסוד עולם': "ולך לדעת כי מיום ברא א-להים אדם לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת היה ע"ה (בראשית רבה כ"ב) ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו' נח שם אברהם וכו' ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז"ל (שמות רבה א') ונכון" (שם)

אם כן 'צדיק היסוד' הוא צדיק שמעמיד את העולם על ידי קיום השבת.

נבקש רגע לעיין מעט יותר – מדוע דווקא מצוות השבת היא זו שמקיימת את העולם? הרש"ר הירש מסביר את איסור המלאכה בשבת בצורה נפלאה שמסבירה את יסוד העניין: "ויום השביעי וגו'. ששת ימים תעבוד את ה' בעשותך מלאכתך בעולמו, והיום השביעי שבת, יום 'שביתה ממלאכה' ל-ה'. ביום השביעי תשבות ממלאכתך, ושביתה זו היא כניעתך לפני ה' א-להיך, כניעה המתחדשת מדי שבוע בשבוע. בכך תביא לידי ביטוי, תמיד מחדש, כי ל-ה' כל נשימה ונשימה שאתה נושם וכל רגע ורגע שבהליכות העולם, וכי הוא א-להיך המודד לך כל חלקך בעולמו והרוצה שתעבוד אותו בכל כוחות יישותך" (רש"ר הירש שמות ל"א, ט"ו)

השביתה בשבת ממלאכה, ללמד על הכלל כולו יצאה, שכל נשימה ונשימה של האדם בעולמו הם לכבוד ה'. הראיה לכך היא היכולת להפסיק מן המלאכה והעבודה הקבועה בשביל ה'. בעצם, שמירת השבת מקרינה על כל מעשינו והופכת אותם למלאכת שמיים. מתוך כך קל להבין מדוע צדיק השומר את השבת הוא יסוד העולם, כי יסוד העולם נועד לעבודת ה' ושומר השבת מעיד שכל מעשיו שבכל יום ויום לעבודת ה' המה.

ה. מידת היסוד ביוסף

חד עין אולי שמו לב שהמושג 'דבר המעמיד' הופיע בדברי רבינו גם לגבי אותו צדיק השומר את השבת וגם לגבי יוסף המעמיד את בני ישראל. הקישור בין יוסף לבין הצדיק השומר את השבת מבואר יותר בדברי רבינו במקום אחר: "ואת שבתותי תשמרו, והוא על דרך אומרו ז"ל בזוהר (ח"ב רעז, ח"ג ש"א) כי ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע, ואמרו בזוהר חדש (ריש פ' תולדות) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום. ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין הפורס סכת שלום, והיא בחינת יסוד הכל. ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינה זו" (אור החיים ויקרא יט, ג')

רבינו מקשר כאן בין העמידה של יוסף מול הפיתוי והתאווה לבין חיבורו המיוחד ליום השבת. אהבת ה' המוחלטת, כזו שמצליחה לגבור גם על תאוות העולם ולעמוד במקום בו אין אדם שיידע על מעידתו, בכוחה להעמיד את העולם כולו.

יוסף אמנם איננו ממשיך הדרך הבלעדי של יעקב, אך הוא החוט המקשר בין משפחת יעקב לבין המשך הדרך. הוא החוליה בשרשרת הדואגת לשלב הבא בנבואת אברהם על הקמת העם היהודי. הבחירה דווקא בו להוות את החוליה הזו נבעה מיכולתו להתגבר על התאוות הגדולות ביותר בשביל הקדוש ברוך הוא. אהבה כה יסודית ושורשית, ראוי לה שתעמיד את עם ישראל על מכונו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. מוקדש לזכרו של ישראל קושיצקי ז"ל שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).