"ויאבק איש עמו": המאבק בין יעקב לעשו
פתיחה: ההכנות למפגש עם עשו
פרשתנו, פרשת וישלח, פותחת בהכנותיו של יעקב למפגש עם עשו אחיו, כאשר את כולן מלווה חרדה גדולה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב, ח), ומחלק את משפחתו לשני מחנות, כדי לקדם את פני הרעה.
בעקבות המדרש, מבאר רש"י שיעקב "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י בראשית ל"ב, ט ד"ה והיה).
לפני שנרחיב אודות ההכנה למלחמה דווקא, יש להעיר כי דרכי הפעולה השונות שבהן נוקט יעקב במקביל, על פניו מביעות תפישות עולם סותרות: ראשית, מתן הדורון וההכנה למלחמה משמעותן השתדלות אישית, ולכאורה הן אינן עולות בקנה אחד עם תפילתו של יעקב,[1] שמשמעותה נסיגה מלקיחת אחריות והשארת הדברים לידי הקב"ה. כמובן, התשובה – הפשוטה, אך חשוב להזכירה – היא שאין כאן ניגוד: פשוט וברור שהשתדלות אישית איננה פוטרת אדם מן התפילה; ומנגד, יש לזכור שגם התפילה איננה פוטרת את האדם מן ההשתדלות האישית. עלינו לנקוט בשילוב של השתיים.
מאוד ברור היכן בפסוקים מתוארת התפילה, ולתיאור הדורון אף מוקדש מספר רב של פסוקים (בפשטות זה גם התכסיס ש'עבד'). עם זאת, לא לגמרי ברור מה כללה ההכנה למלחמה: אחרי תיאור התפילה והדורון מתואר היינו מצפים שיופיע תיאור ההכנה למלחמה, אך במקום זאת מתואר כיצד יעקב מחלק את המשפחה לשני מחנות במגמה הישרדותית – כדי ש"אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית ל"ב, ט), ומיד אחר כך מתואר כיצד כולם השתחוו לעשו במפגש עימו. אם חלוקת המחנה לשניים לא הייתה ההכנה למלחמה, מה כן הייתה אותה הכנה?
מסתבר שאת ההכנה למלחמה יש לראות בחלק שעליו דילגנו – במעבר נחל יבוק.
מעבר היבוק
נחל היבוק זורם ממזרח למערב ונשפך לתוך הירדן. להערכתי, יעקב עבר את היבוק שלוש פעמים. פעם אחת, בעקבות הברית עם לבן שמתוארת בסוף פרשת ויצא, אז נשאר לבן בגלעד, בגדה הצפונית של היבוק, ויעקב עבר עם משפחתו לגדה הדרומית, וכך היבוק שימש כגבול בינו ובין לבן.
יעקב המשיך במסע על גדתו הדרומית של היבוק, והפעם במגמה מערבה. כאשר התקרב לארץ וחשש מבואו הקרב של עשו, הוא העביר את משפחתו לגדה הצפונית של היבוק, ואז חזר ועבר אותו פעם נוספת, ונשאר לבדו בגדה הדרומית.
למה הוא חזר דרומה לבדו? מסתבר שזו ההכנה שלו למלחמה. כששמע שעשו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש, הוא דאג קודם כל להעביר את הנשים והילדים למקום מבטחים, ורק אז חזר להתמודד מול עשו, או לפחות מול שרו של עשו, לבדו.[2] בנקודה זו, חשוב להדגיש שיעקב עצמו היה רב עוצמה. כך, בהגעתו לחרן מתואר שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, וביאר רש"י, "להודיעך שכחו גדול" (רש"י בראשית כ"ט, י). לכן יעקב שיער שהוא מסוגל לעמוד למלחמה מול עשו – ואפילו לבדו.
מה גרם ליעקב לעבור עם משפחתו את היבוק באמצע הלילה? תיאור המעבר פותח בקימה משינה – "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא" (בראשית ל"ב, כג). אנחנו מכירים מקום אחד נוסף שבו מתואר שיעקב אבינו קם באמצע הלילה, בעקבות חלום הסולם, שם נאמר "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כ"ח, טז). לאור ההשוואה בין המקומות, מסתבר להציע שגם אצלנו חלם יעקב על הסולם (שוב), ואלא שהפעם הוא כנראה לא ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם, אלא מלאך אחד, יורד לכיוונו. כשהוא הבין שהמלאך קרב ובא – אליו, הוא התעורר, העביר את משפחתו למקום מבטחים, ונשאר כדי להתמודד לבדו אל מול המלאך.
אם כן, יעקב באמת היה מוכן למסור את נפשו עבור המלחמה בעשו. אכן, אילו חלילה היה נופל במאבק עם עשו המחיר היה בוודאי כבד מאוד; אך הודות להשארת המשפחה מצפון ליבוק, עם ישראל היה ממשיך – מהיתומים והאלמנות שנותרו במקום מבטחים.
מה רצה עשו?
מעיון בפסוקים, נראה שפניו של עשו אכן מועדות למלחמה. אין כל סיבה אחרת לכך שהביא עימו ארבע מאות אנשי חיל. יתר על כן, אנחנו רואים שעשו לא קיבל את מנחותיו של יעקב, מה שמעיד על כך שלא שעה לניסיונות הפיוס מצד יעקב. אם כן, מה עצר בפניו? מה גרם לעשו שלא להילחם ביעקב בסופו של דבר?
מסתבר שהצלתו של יעקב – בזכות הימנעותו של עשו ממלחמה לבסוף – קשורה במאבק עם המלאך. כשעשו ראה שיעקב עומד מולו מוכן למלחמה, ומוכן אפילו למסור את נפשו עבור המלחמה – וכל זאת לאחר מאבק לילי ממושך שבו הוכחה מוכנות זו – הוא נסוג מכוונתו ההתקפית המקורית, וזנח את תוכניות המלחמה שלו.
גם בדורות האחרונים אנו רואים דברים דומים. לעיתים אויבינו תוקפים אותנו, וקושרים זאת לכך שלטענתם איננו מוכנים באמת מלאבק עימם. אבל בפעמים שבהן אנחנו באמת מוכנים למלחמה בצורה בולטת, ולא מפחדים להראות את זה – פתאום הם מוכנים להתחיל למצוא פשרות והסכמים.
עשו ויעקב
הרמב"ם אומר שכל המאבק עם המלאך היה במראה הנבואה (מורה הנבוכים ח"ב, מ"ב). הרמב"ן (בראשית י"ח, א ד"ה וכן אמר) מקשה עליו מכך שיעקב צלע בעקבות המאבק במלאך – ובפשטות אירוע שהתרחש בחלום איננו גורם לצליעה פיזית. מצד שני, ברור שהמאבק לא התנהל מול איש רגיל, ועל כן מסביר הרמב"ן (שם ד"ה אבל במקום) שמדובר במלאך.
כפי שמבאר רש"י בעקבות חז"ל, אותו מלאך הוא "שרו של עשו" (רש"י בראשית ל"ב, כה). אם כן, אותו מאבק פיזי במהלך הלילה ביטא עימות שורשי, יסודי, בין יעקב לעשו. זאת, כפי שבמלחמות רבות המאבק איננו מתמצה במישור הפיזי בלבד, ומדובר גם – ואולי בעיקר – בעימות רוחני.
מה שורש ההבדל הרעיוני, האמוני, בין יעקב לבין עשו? נראה שהדבר קשור בתפישתם את אביהם יצחק, וממילא גם כיצד יש להמשיך את דרכו. עשו שהיה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כ"ה, כז), ראה בעיקר את הזווית הזאת אצל יצחק – יצחק אכן היה איש מצליח מאוד, ואחרי שהתעמת עם הפלשתים הם טרחו להגיע עד אליו ולבקש לכרות איתו ברית. זה 'יצחק' שעשו רואה ורוצה להיות כמותו. לעומתו, יעקב שהיה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כז), רואה 'יצחק' אחר, וממילא מבקש לעצמו יעדים שונים: הוא רואה את יצחק ששוכב על המזבח עם מאכלת על צווארו, ומחכה להתגלות השכינה.
חתימה
יעקב יצא וידו על העליונה במאבק עם אחיו: המלאך ברכו, ועשו נמנע מלפגוע בו ובמשפחתו; לבסוף הכיר גם עשו ביעקב כממשיכו של יצחק, ופנה עם משפחתו להר שעיר, בעוד יעקב הלך לדרכו, וישב בארץ כנען כאבותיו לפניו. בהמשך הדרך, זכה אבינו יעקב ומיטתו שלמה, וכל בניו המשיכו בבניית עם ישראל.
במהלך המאבק – הפיזי והרוחני – בין עשו ליעקב, ניתן להבחין בשני עקרונות שמייחדים את התנהגותו של יעקב. הראשון, מסירות נפש. יעקב הצליח להרתיע את עשו בזכות מסירות נפשו מול המלאך. מסירות הנפש נדרשת במאבק על הארץ לא רק מול עשו, אלא גם בדורנו־אנו. השני, האחדות. יעקב מיטתו שלמה; הוא דאג שכל בניו יישארו עימו וימשיכו ביחד לבנות את עם ישראל. זאת, לעומת עשו שבניו, על אלופיהם השונים, נפרדו לדרכים שונות והקימו שברי עמים. כך, בניגוד לכישלונו של עשו, זכה יעקב ומזרעו קם עם ישראל, עם ה'.
אנו, בני בניו של יעקב, צריכים ללמוד ממעשיו, כלפי פנים וכלפי חוץ. פנימה, הערבות ההדדית של עם ישראל מדהימה ברוך ה', אבל אנחנו צריכים לזכור שהיא לא נוצרת מעצמה, וצריך לדאוג לה, לטפח אותה. זה נכון גם החוצה – עלינו להיות מוכנים לעמוד מול אויבינו במסירות נפש, בדיוק כפי שחלקם עומדים לעומתנו ומצהירים שהם מוכנים למות במאבק. כדי להצליח להיאחז בארץ הזו כנגד אויבינו, נדרשת מסירות נפש.
לסיום, במאבק בין יעקב לעשו בפרשתנו, רואים עד כמה קשה העימות בין אחים; שני אנשים שגדלו באותו בית, אצל אותם אב ואם – ואפילו הם מגיעים למצב של כמעט־מלחמה. בפרשות הבאות, המתארות את תולדותיו־בניו של יעקב, נראה כיצד עימות בין אנשים שנולדו לאימהות שונות חמור פי כמה, בפרט במכירת יוסף.
פרשות אלה מציבות בפנינו לקח חשוב: אנחנו חייבים לזכור ש"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (בראשית מ"ב, יא); כולנו עם אחד, ויש לנו בסיס לאומי משותף הקודם לכל תתי־החלוקות והשבטים שבאו לאחר מכן. ברוך ה', אנו רואים ערבות הדדית שכזו מדי פעם: הדאגה של כל עם ישראל עבור הזוג שנתקע השבוע במעצר בתורכיה וברוך ה' ניצל משם, מוכיחה זאת היטב. אך אל לנו לנוח על זרי הדפנה – עלינו להוסיף ולהרבות אחדות בעם, ולהוסיף לתחושת האחווה בין איש לרעהו.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת וישלח ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] דומה שזהו הבסיס לדרשת חז"ל שיעקב תיקן דווקא את תפילת ערבית (ברכות כו:): בנוסף לכך שאת תפילתו הוא פותח בפנייה לקב"ה כא-להי אבותיו – כפי שאנו עושים בברכת אבות שבתחילת תפילת העמידה, הוא גם מתפלל לקב"ה שיצילנו מצרות שונות כפי שאנו עושים בברכת "השכיבנו" שבתפילת ערבית, ובנוסף, הוא הולך לישון אחר התפילה, מה שמתאים לתפילת ערבית.
[2] כך עשו בני בניו, שנים רבות לאחר מכן, בגוש עציון של תש"ח: במערכה נגד הבריטים והערבים, קודם כל העבירו את הילדים למקום מבטחים, ורק אחר כך נותרו כאן הלוחמים שהיו מוכנים למסור את נפשם.