על התמימות
פתיחה
בדברים הבאים ננסה להבין מהי תמימות ומה חשיבותה. לכאורה, כל ניסיון לאפיין ולהגדיר מהי תמימות יכול רק לקלקל – משום שאז כבר לא נהיה תמימים. מדוע בכל זאת נדבר על התמימות? מסתבר שאנחנו חושבים שתמימות היא לא דבר כל כך תמים.
כמה התמימות היא דבר לא תמים? מספרים על ר' נפתלי מרופשיץ שבצעירותו היה 'קונץ־מאכער', עושה צרות. הוא לא היה 'ילד טוב ירושלים'. באחת מהפעמים הוא עשה 'קונץ', ובתגובה, אמר לו החוזה: "נפתלי נפתלי, שטייט אין פסוק 'תמים תהיה עם ה' א-להיך' – ולא מתוחכם". בתשובה לכך, ענה ר' נפתלי: 'בשביל להיות תמים – צריך להיות מתוחכם וערום'. אכן, להיות תמים זה לא דבר כל כך פשוט.[1]
תמימות כהשלמה: "תמים תהיה"
מבוא טוב להבנה מהי התמימות, פותח הציווי "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יג). הקשר הפסוק מאד מיוחד. לפני הציווי מובא האיסור להיות מעונן, מכשף ודורש אל המתים, המנומק באמירה: "וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יד), ומיד לאחר מכן אנו מצווים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יג).
נשים לב, שהיה אפשר לחשוב שהכוונה שהתורה מעוניינת שנהלך כעיוורים באפילה בלי לברר מה יקרה בעתיד, ופשוט נבטח בה'. אלא שמיד לאחר מכן מופיע פסוק נוסף: "אלא שמיד אחר כך נאמר ש"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח, טו). הודעת העתידות היא היא תפקידו של הנביא, ולכן ברור שאין בעיה בתכנון צופה פני עתיד, ושהתורה איננה מעוניינת שנהלך כעיוורים באפלה: כל התורה כולה בנויה על תכנון העתיד, ואין בזה בעיה של 'בטחון'.[2]
ובכן, התורה מעוניינת שנדאג לעתידנו ושנעשה זאת ב'תמימות'. "תָּמִים" פירושו שלם: מהי אותה השלמות? מסתבר שיש להבין את הציווי לאור הציוויים הסובבים אותו, ואם כן הכוונה שלא נפנה לגורמים אחרים מלבד הקב"ה ושליחיו, אלא נהיה 'תמימים' עם הקב"ה.
אותה 'תמימות' תובן טוב יותר על רקע הטרגדיה היוונית. אריסטו הבחין בין מלודרמה לטרגדיה באפן הבא: מלודרמה זה סיפור עצוב, אבל טרגדיה – כמו זו של אדיפוס – היא סיפור על אדם ששומע שיש גזרה מלמעלה, והוא מנסה לחמוק מגורלו, ולא מצליח. הטרגדיה היא לא הנפילה בסוף – שכן היא הייתה ידועה מראש ולכל אורך הדרך – אלא ההשקעה בדרך שהייתה חסרת תוחלת. ובחזרה ל'תמימות' – באופן דומה, ניתן להבין שלהיות "תָּמִים" משמעו לא לנסות לחמוק ממה שהקב"ה מייעד לאדם. על האדם לפנות ולהקשיב לקב"ה ולנביאיו, ולא לנסות 'מסלולים עוקפים' של מגידי עתידות שונים.
תמימות כקריאה לפעולה: "והיה תמים"
הצלחנו להסביר רובד מסויים של משמעות התמימות. על מנת להעמיק בהבנת התמימות, נפנה נא לפרשה הקודמת, פרשת לך לך, שבה נצטווה אברהם אבינו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א).[3]
מאד מסובך להיות תמים עם הקב"ה בלי לשאול שאלות: ובאמת, אברהם איננו שואל בכוכבים ואפילו לא שואל את הקב"ה על אף שהוא נביא – הוא פשוט ממשיך ללכת הלאה, ומחפש ומקדם את המטרות של הקב"ה.
הציות השקט של אברהם אבינו מלווה אותו לכל אורך הדרך. כך, הקב"ה ציווה את אברהם ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א) בלי לפרט באיזו ארץ מדובר, והוא הבין מעצמו שהכוונה לארץ כנען, כפי שמובא במדרש רבה (בראשית רבה [תיאודור־אלבק] לך לך, ל"ט).
לא רק שאברהם יצא עם משפחתו "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית י"א, לא) עוד לפני שנצטווה על כך – גם אחרי שנצטווה ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א) הוא הבין לבדו שמדובר בארץ כנען שאליה יצא בתחילה, והקב"ה אשרר בחירה זו רק לאחר מעשה.
גם בפרשתנו, פרשת וירא, אנו פוגשים מקרה דומה. בציווי על העקידה נאמר לאברהם "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כ"ב, ב), ולהעלות שם את יצחק לעולה "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם), בלי לפרט באיזה הר בדיוק מדובר. גם שם אברהם הבין מעצמו שהכוונה להר המוריה דווקא, והקב"ה אכן מאשרר זאת בדיעבד (ראו בראשית כ"ב, יד).
המשותף לדוגמאות הללו, שבהן אברהם "תָמִים" לפני ה', היא שאברהם עושה את מלאכתו של הקב"ה, עוד לפני שהוא מצווהו. "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א) הוא ציווי שמכוון למי שרץ לפני הקב"ה ו'מפנה לו את הדרך'. זו לא פתיות – פתי איננו יכול לרוץ לפני הקב"ה ולהבין לבד מה הוא רוצה ממנו.[4] נדרשים כאן חכמה עמוקה ורצון עמוק.
לתמימות, לאותה ריצה קדימה, לפני שה' מצווה את אברהם מה לעשות, יש גם מחיר: אברהם ירא. אכן, לכאורה יש סתירה בין "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יג) ובין "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כ"ח, יד) – הרי התמים איננו שואל שאלות ואין לו סיבה לפחד. אך מסתבר שלא רק שהתמימות איננה סותרת את הפחד, אלא שדווקא התמים הוא מי שמפחד, תמיד: לא בכדי אחרי מלחמת ארבעת המלכים הקב"ה אומר: "אַל תִּירָא אַבְרָם" (בראשית ט"ו, א).
ממה אם כן פחד אברהם? במדרש רבה מובאות כמה אפשרויות להבין ממה בדיוק נבע פחדו של אברהם – אבל העיקר לענייננו הוא שאברהם לא פחד לפני כן, לאורך הדרך. בשלב הראשון הוא רץ לפני ה', הוא פועל כל הזמן, ואין לו פנאי לפחד. אבל אחר כך, כשהוא מסיים את מלאכתו, יש פנאי לחשוב והוא מתחיל לפחד – ולכן הקב"ה מבהיר לו שאין לו ממה לירא.
אותו מפגש עם הקב"ה, אותו 'אשרור' של מה שעשה אברהם במהלך התנופה קדימה, עולה גם בהליכה לארץ. במדרש שהזכרנו קודם על בחירת אברהם בארץ כנען, נאמר כך: "אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת! כיון שהגיע לסולמה דצור, ראה אותם עסוקים בנכוש בשעת הנכוש בעידור בשעת העידור. אמר: הלווי יהיה חלקי בארץ הזו! אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת'". (בראשית רבה [תיאודור־אלבק] לך לך, ל"ט)
אברהם מסתובב בארם נהרים ובארם נחור, ורואה שבגלל השפע כולם מתהוללים, ומכריז: "הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת!". בהמשך הדרך, כשהוא מגיע לסולמה של צור (ראש הנקרה של ימינו), הוא רואה שכולם עובדים את האדמה ועושים כל מלאכה בזמנה, ומכריז בתגובה: "הלווי יהיה חלקי בארץ הזו!" – ורק אז הקב"ה מתגלה אליו, ואומר שזו הארץ שאליה הוא כיוון מלכתחילה.
אם כן, "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" משמעו – וזה לדעתי הפשט, ולכל הפחות דרוש אמיתי – להיות תמים, וכך לפעול למען מטרותיו של הקב"ה. להיות תמים ולרוץ קדימה, וכך לכבוש את העולם בשמו ולהגדיל את שמו בעולם.
חתימה
ר' נפתלי מרופשיץ הסביר שכדי להיות תמים צריך להיות מתוחכם. כעת מובן מהי אותה חכמה גדולה: קל להיות "תָּמִים" עם בני אדם; אבל להיות תמים עם הקב"ה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי.
על הפסוק "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב, ט) אומר המדרש שאברהם היה "מחקה והולך כנגד בית המקדש" (בראשית רבה [תיאודור־אלבק] לך לך, ל"ט).[5] זו התמימות של אברהם אבינו, והיא נורא מתוחכמת: הוא צריך להחליט בכל יום להיכן ללכת. בכל פעם מחדש.
אם כן, למה בכל זאת זו תמימות ולא חכמה או התחכמות? משום שבסופו של יום עולמי מלא בקב"ה, מלפני, מאחורי ומצדדי, ואני פועל רק עבורו. ביחס ליעד – הכל מאוד פשוט: המטרה היחידה שלי היא עבודתו יתעלה. החכמה והתחכמות נמצאות רק בדרך לשם.
אכן, היישום של אותה תמימות איננו פשוט בכלל, ודורש תחכום גדול. אמנם מהציווי "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ח, יג) נשמע שזה דבר פשוט, אבל מאברהם שאצלו נאמר "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א), רואים שהתמימות היא דבר לא פשוט בכלל, והיא קשורה להתהלכות לפני ה': עלינו להיות משועבדים למשימות של הקב"ה, לדרך של הקב"ה – וכך נהיה תמימים. ושוב, זה לא פשוט בכלל: כל אחד צריך למצוא את דרך התמימות שלו – לא התמימות שלי כמו התמימות שלכם או כמו התמימות שלך – וזה התחכום של התמימות.
(הרב עזרא ביק. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה כ'חבורה בעבודה' ביום שלישי, י"ג במרחשון ה'תשפ"ב, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. הסיכום והעריכה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורו לישיבה ולרב).
[1] אמנם, כיוון הפוך לגמרי, עולה בדברי התניא. במהלך הספר (ליקוטי אמרים י"ח) הוא מצטט את הפסוק "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי י"ד, טו). על פניו, מדובר בעלבון לפתי – שמאמין בכל דבר. אבל בתניא הוא מציע 'ווארט' אחר, שלפיו ה"פֶּתִי" – הוא מי ש"יַאֲמִין לְכָל דָּבָר", כלומר המאמין. הוא בעצם הופך את הפסוק ומסביר שהמאמין צריך להיות קצת פתי. באפן דומה, הוא משווה את אמונת הפרה לאמונת האדם ואומר שאמונת האדם גדולה יותר. כמובן, מסתבר שהוא לא חולק בסופו של יום על ר' נפתלי שדרוש תחכום כדי להיות תמים, אבל את הדרך לכך הוא רואה באופן מעט שונה.
[2] בהקשר זה, נזכיר שהרמב"ן (למשל בפירושו לדברים י"ח, ט) ורוב הראשונים מבינים שכל פעולות חיזוי העתיד שנאסרו 'עובדות', אלא שהקב"ה אסר עלינו להזדקק להן. לאור תפישה זו, ברור תפקידו של הנביא הוא 'למלא את המשבצת' של כל אותם אנשים. מזווית אחרת, בזמנו היה מי ששאל את ר' משה פיינשטיין האם מותר לעשות ביטוח חיים או שזו בעיה מצד מידת ה'בטחון', והוא ענה לו שברור שאין שאלה, וודאי ש"אין בזה שום חסרון בבטחון בהשי"ת" (אגרות משה אורח חיים ח"ב, קיא). נשים לב שאמנם גלשנו מעט דיון לגבי מדת הבטחון, אבל הוא די משיק לדיון על התמימות.
[3] ההשוואה – ואם לדייק, ההנגדה – לנח ש"הִתְהַלֶּךְ" "אֶת הָאֱ-לֹהִים" (בראשית ו', ט) זועקת, וכבר עמדו עליה המפרשים.
[4] וכנראה גם בעל התניא יודה לכך.
[5] אברהם אכן הגיע לארץ ישראל מצפון, כך שהר המוריה אכן היה 'מנגב', מדרום, מנקודת מבטו.