שילוח העורב: על דרש, פשט ופרישה מן הציבור

הדפסה

א. נח, העורב והשיח שבניהם

הגמרא בסנהדרין מפרטת את השיחה בין נח לעורב: "וישלח את העורב. אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני – מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני – שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי – בנאסר לי לא כל שכן. ומנלן דנאסרו – דכתיב ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה" (סנהדרין קח:)

דו השיח המוזר והמתמיה הזה בין העורב לבין נח עלול לגרום ללומדים להרמת גבה. מה ראו חז"ל להפליג במדרשים מופלאים ומוזרים, שלכאורה אין להם כל אחיזה בפשטי המקראות?!

אך לא רק דברי העורב מוזרים, אלא גם מחשבתו הראשונית של נח: מדוע מכל העופות, דווקא העורב הוא שנבחר לצאת למשימה זו? האם נח לא היה מודע לטענתו של העורב ולחשש מפני הכחדתו?!

במדרש בראשית רבה חז"ל ערים לקושי ומביאים את טענתו המלאה של נח: "ויצא יצא ושוב, ר' יודן בשם רבי יודה ברבי סימון התחיל משיבו תשובות אמר לו מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, אמר לו מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן…" (בראשית רבה ל"ג, ה')

אך שוברה של טענה זו בצידה, שכן מיד ריבונו של עולם משיב על דבריו של נח על פי העיקרון המפורסם באמונתנו שאין בריאה לחינם ולכל דבר תפקיד ומטרה: "רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי אמר לו עד יבשת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הדא הוא דכתיב [זה הוא שכתוב] והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב' (מלכים א', י"ז)" (שם)

אם כן, התמיהה עוד מתעצמת– מדוע נח לא מקשיב לדבר ה' ושולח את העורב, למרות תפקידו החשוב בימי אליהו?!

ראשית נבין את מקורם ויסודם של המדרשים המתמיהים על שילוח העורב מתוך פשטי המקראות. לאחר מכן ננסה, בעקבות דברי רבינו אור החיים הקדוש, לעמוד על מעשיו של נח שלכאורה סותרים צו א-לוהי מפורש. נדמה לי כי בתשובתו של רבינו נוכל לגלות יסוד גדול בדרשנות ובייחוד בדרך דרישתו של רבינו את תורתנו, וללמוד גם מוסר לחיינו.

ב. שילוח העורב מול שילוחה של היונה

לאחר שנח מיטלטל עם ספינתו במבול, ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, מחליט נח לברר האם אכן קלו המים מעל פני הארץ והגיעה העת לצאת מן התיבה. על פניו לבדיקה זו ישנם ארבעה שלבים: שילוח העורב ושלושה שילוחים של היונה. כך הדברים מתוארים בפסוקים:

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:

• וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
• וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:

• וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

• וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה
  וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (ח', ו'-י"ב)

עצם התעניינותו של נח בשאלה האם קלו המים או לא מובנת לחלוטין: לאחר שהות ארוכה בתיבה הוא כבר מצפה ומחכה לסיום המבול. אפילו אם ישנו צורך בציווי מפורש על מנת לצאת מן התיבה (ראו תנחומא נח, י"ד), רצונו של נח לקבל סימן לסיום המבול הגיוני. גם תהליך השילוח של היונה ניתן להסבר פשוט – בתחילה היונה לא מוצאת מנוח, לאחר מכן היא מביאה עלה זית טרף בפיה ולבסוף היא אינה חוזרת, משמע שהיא מצאה מקום מגורים אחר ואכן נראתה היבשה.

הדבר המתמיה ויוצא הדופן בפרשיה זו הוא שילוחו של העורב, השונה משילוח היונה בכמה נקודות משמעותיות ביותר:

1. ראשית, בניגוד ליונה שסיבת שילוחה מפורשת בפסוק "לראות הקלו המים מעל פני האדמה", שילוחו של העורב נטול סיבה.
2. בנוסף, היונה מביאה תוצאות בכל שילוח ושילוח ואילו אצל העורב אין תוצאה כלל.
3. לבסוף, שיבתה של היונה מופיעה באריכות בפסוקים כאשר גם נח לוקח בה חלק: "וישלח ידו ויקחה", בניגוד מוחלט לעורב שכלל לא שב אלא נע: "יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ".

נדמה כי ההבדלים הללו מחייבים להסביר את שילוח העורב בצורה שונה. כאמור, הסיבה של בדיקת פני המים אינה מופיעה כאן, אין כאן מטרה כלל והעורב לא מסיים את שליחותו. דברים אלו אומרים דרשני ומהווים, כנראה, את הכר והבסיס לדרשות הנרחבות של חז"ל בעניינו של העורב.

ג. למה דווקא העורב?

פתחנו בשאלה הבסיסית והיסודית – מדוע בחר נח לשלוח דווקא את העורב, למרות ששליחתו עשויה לגרום להכחדת מינו. נעמוד על כמה תשובות שהביאו הפרשנים ולאחר מכן ננסה להסביר כיצד תשובתו של רבינו מאירה את ההבדלים בין שילוח היונה והעורב אותם ראינו.

הרש"ר הירש מתייחס לטבעו של העורב כעוף החי במקומות שוממים מאדם: "תחילה שולח נח את העורב. העורב איננו מבקש את קרבת האדם… משום כך לא נאמר בעורב 'מאתו', כדרך שנאמר אחר כך ביונה. היונה רגילה לקרבת האדם; משום כך הוא אומר בשובה 'ויקחה ויבא אותה אליו'. אם לא תשוב היונה, סימן שהארץ שבה לאיתנה" (רש"ר הירש ח', ז')

על פי הרש"ר הירש, דווקא העורב נבחר לשליחות מכיוון שהוא רגיל להימצא במקומות חורבן. לכן, הוא ירגיש הכי 'בנוח' בארץ לאחר חורבנה.

טבע זה של העורב מופיע במספר מקומות בתנ"ך. כאשר ישעיהו מתאר חורבן הוא משתמש בעורב כסימן לכך שמקום אכן חרב: "וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ" (ישעיהו ל"ד, י"א)

כך גם ניתן להבין מדוע דווקא העורבים הם אלו שכילכלו את אליהו בימי בצורת (ראו מלכים א' י"ז, ו') וכך מדייק גם הרש"ר הירש מהפסוקים: ביונה נאמר שנח שילח אותה "מאתו" כי היא אכן רצתה בקרבתו, לעומת העורב שנח פשוט משלחו. לאור זאת גם ניתן להבין מדוע נח דאג ליונה בחזרתה אך לא דאג לעורב.

הרד"ק והחזקוני (ח', ז') מתייחסים גם הם לתכונות האופי בטבעו של העורב. שניהם מציינים את העורב כאוכל נבילות, כמו שמצינו בחז"ל (ראו למשל משנה טהרות ד', ד'). ממילא העורב יהיה הראשון להבחין בכך שהמים כלו על ידי כך שיימצא מזון: "אמר: העורב אוכל בשר וימצא נבלות האדם והבהמה ואם יחסרו כל כך המים שימצא נבלות שהם מושלכים בארץ יביא בפיו שום בשר ונדע כי חסרו המים" (רד"ק ח', ז')

אולם, פירושים אלו עדיין לא מסבירים מדוע נח לא חש לסכנת ההכחדה הכרוכה בשליחת העורב, כמו שמציינת הגמרא בסנהדרין. האם הדיוק בזמן בו קלו המים מעל פני האדמה עומד מול הכחדה של מין שלם?!

המלבי"ם, בשני הפירושים שמביא, מנסה לענות על שאלה זו. נתחיל מהפירוש השני שצועד בכיוון בו הלכנו עד כה, לפיו אכן מטרת שילוח העורב הייתה לבדוק את פני המים, אך בכל זאת שליחות העורב הייתה עדיפה. ראשית, המלבי"ם מגייס לטובת הסברו את הגמרא בסנהדרין (שם), לפיה העורב שימש בתיבה. בנוסף, מביא המלבי"ם את הפסוק בתהילים "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" (תהלים קמ"ז, ט') בעקבותיו תפסו חז"ל את העורב כמי שאינו דואג לילדיו: "שחרות כעורב, – במי אתה מוצאן (=את דברי התורה)… רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין כא:)

וכך מסביר המלבי"ם: "רצה לומר שכל הבע"ח בודאי לא שמשו בתיבה שא"כ לא תכיל התיבה אותם והיה בזה השגחה מיוחדת שלא יולידו בשנה זאת, וכן כל העופות הגם שכבר עבר מועד האביב שאז הוא מועד התחברם שמטילים ביציהם ומולידים, לא הטילו ביצים, רק העורב הטיל ביצים, וכבר היו בני עורב ואם הוא יאבד במים לא יחסר עוד מין העורב ולכן שלח אותו, אולם זה עצמו מה שהטיל ביצים היה בהשגחה כדי שיוכל נח לשלח אותו, ועוף אחר אם היה מטיל ביצים לא היה יכול לשלחו, כי העופות היושבים על קניהם לא יעזבו קניהם בשום אופן, רק העורב הוא אכזרי על בניו, ולכן שלחו חפשי והוא הלוך ושוב" (מלבי"ם ח', ז')

לדברי המלבי"ם, העורב היה המתאים ביותר, הוא לא היה מצוי בסכנת הכחדה (כי הוא כבר שימש והוליד) וגם יסכים לעזוב את צאצאיו.

כלל הפירושים עד כה יתקשו להסביר מדוע מטרת השילוח לא מוזכרת כלל אצל העורב ומדוע אין חזרה מסויימת משליחותו. רש"י, כהמשך לדרשתה של הגמרא בסנהדרין, מבין כי העורב חשד שנח חומד את אשתו ולכן לא יצא כלל לשליחותו: "ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו" (רש"י ח', ז')

רבינו מרחיב את פירושו ומסביר מדוע דווקא אצל העורב התעורר חשד זה: "או על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו ואמרו ז"ל (עבודה זרה כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר" (אור החיים ח', ז')

לעומתו, ישנן פרשנים שהסבירו שאכן העורב עשה את שליחותו והעובדה שהוא שב ויצא מלמדת שאכן הקרקע עדיין לא נראתה. אלא שדברים אלו קשים – מדוע היציאה והשיבה היו עד "יבושת המים מעל הארץ"?! ואם נטען כי העורב משמש שליח תמידי עד שישיג את מטרתו, מדוע נצרכת שליחת היונה?!

ד. משימתו הייחודית של העורב

עד כה הנחנו שאכן העורב נשלח לצורך בדיקת פני הקרקע – אם כי, כאמור, אין לכך מקור מפורש בפסוקים.

מצאנו בפרשנים גם כיוון מחודש, לפיו מטרת שילוחו של העורב הייתה שונה בתכלית. המלבי"ם, בפירושו הראשון, הולך בדרך זו תוך שימוש בהנחות היסטוריות המיחסות כוחות מיוחדים של גילוי עתידות לעורב. כך הוא מסביר מדוע דווקא העורב נשלח למשימתו ועונה גם על הקושיות אותם העלנו: "לא שלח אותו לראות הקלו המים שאם כן היה לו לומר פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מיחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמו שאמרו חז"ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב [ויקרא רבה  ל"ב, ב'] ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה על פי מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו" (מלבי"ם ח', ז')

פירוש מחודש זה מעלה כמה קשיים משמעותיים. הקושי הראשון הוא ההנחה ההיסטורית ("שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות") שדורשת מקור. הקושי השני הוא, שגם להבנת המלבי"ם מטרת העורב היא בירור פני המים ועדיין נשארת השאלה –  מדוע הדברים לא כתובים? הקושי השלישי והקשה מכולם הוא, כיצד ייתכן שנח, שהקשיב לקול א-לוהיו ובנה תיבה מול כל תחזיות העולם, בוחר בשלב זה ללכת אחרי דרכים של גילוי עתידות!

רבינו, אור החיים הקדוש, מציע פירוש חדשני משלו. כאשר רואים פירוש זה לאחר הקשיים והתהיות שהעלנו למעלה על שילוחו של העורב נראה שאמנם הדברים לא מפורשים בתורה, אך יש כאן דרש נפלא המבוסס היטב בפשטי המקראות. דרש זה גם מלמדנו יסוד מוסרי ורוחני חשוב.

רבינו מציע שהעורב שלל לא נשלח אלא שולח: "אכן כוונת הכתוב הוא על פי מאמר רז"ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תיכף ומיד והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב פירוש נח מגרשו והוא חוזר ונשאר בדרך זה עד יבושת המים" (אור החיים ח', ז')

רבינו כאן שוזר את דרשות חז"ל עם פשטי המקראות. בהמשך דבריו הוא מדייק את דבריו מלשון הפסוקים המבדילים את שילוח העורב משילוחה של היונה: "ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה והוא אומרו וישלח את היונה מאתו פירוש בשליחות לו לראות הקלו המים, ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגורש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה כאומרו וישלח ידו ויקחה ויביאה אליו אל התיבה פירוש אל מקום המיוחד לה לשמירתה מה שאין כן העורב שמשולחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת" (שם)

אנו רואים בפירוש זה שילוב נפלא שנמצא פעמים רבות אצל רבינו – שילוב בין דרשות חז"ל שנראות לפעמים רחוקות מלשון המקרא ובין דיוק לשוני בפסוקים עצמם.

בנוסף על שתי הנקודות הללו, נדמה שכל הבעיות שהעלנו לגבי שילוח העורב נפתרות לפי פירושו של האור החיים הקדוש: אכן מטרת שילוח העורב לא הייתה כלל לראות האם קלו המים, אלא היה כאן 'גירוש' של העורב מכיוון שלא עמד בכללים אותם קבע ה' בכניסה לתיבה (ראו רש"י ז', ז'). ברור לפירוש זה מדוע העורב הוא זה שנבחר לגירוש, שכן הוא היחיד שהיה צריך להענישו. מובן גם מדוע העורב יצא ושב עד שנראית האדמה, וכן מדוע נח לא הושיט את ידו לקחתו – כי הוא הרי ניסה למנוע את כניסתו.

בנוסף לחיבור היפה בין פשט ודרש, נראה שפירוש זה מוליד עיקרון רוחני ומוסרי חשוב ביותר. היסוד של האיסור על תשמיש המיטה בתיבה נובע מניתוק בין רצונו ותאוותיו של האדם לבין המציאות בה העולם שרוי. רבינו מלמדנו כאן, תוך שימוש בחז"ל ובפסוקים גם יחד, כי פרישה מן הציבור סופה גלות וחוסר מנוחה. עוד לפני שבא לבדוק מה מצב היבשה, הדבר הראשון שנח עשה כאשר היה ניתן לפתוח את חלון התיבה (ראו ח', ו'), הוא להוציא את הפורש מן הציבור מפניו.

רבינו אמנם לא מתייחס כאן לדרשת חז"ל על דו השיח בו פתחנו,[1] אך אפשר להציע שאפילו במחיר הכחדה מסכים נח לבוא חשבון עם הפורש מן הציבור.

אולי, בעקבות דברי רבינו, תשובתו של הקדוש ברוך הוא על תפקידו של העורב בימי אליהו מובנת גם היא. נח ראה בפרישה מן הציבור דבר שאין עליו כפרה – אך הקדוש ברוך הוא בישר לנח כי לעתיד לבוא עתידים העורבים 'לכפר' על מעשיהם. אולי דווקא מתוך הפרישה מן הציבור, שהייתה גם מאפיין של אליהו הנביא, יצליחו העורבים לכלכל את הנביא.

אם ניתן להוסיף דרשה על דרשתו של רבינו, אפשר שבגין אותו מעשה של העורב בתיבה, מעשה המהווה פרישה מן הציבור, 'זכה' העורב לשתי התכונות הטבעיות שהזכרנו לעיל: היותו גר בארץ שממה והתאכזרותו על בניו – שתי תכונות שמבטאות קשר לחיסרון חיים והרחקה מן הציבור בהתאמה.

ראינו אם כן פירוש מחודש של רבינו, שילוב יפהפה בין דרשת חז"ל, דיוק בלשון המקראות והתייחסות לשאלות אותם פשט הפסוקים מעלה – יחד עם מסר רוחני ומוסרי משמעותי וחשוב.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דוב בער בר` חיים אלעזר ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] בהמשך הוא מביא אותו כפירוש נוסף.