מיהו 'אני' האמיתי?

הדפסה

אהבת ה' ויראתו

את ספר המדע, פותח הרמב"ם בהלכות יסודי התורה וחותם בהלכות תשובה. בסוף הלכות תשובה, בפרק האחרון, הרמב"ם 'סוגר מעגל': כשם שהוא פתח את הספר בעיסוק באהבת ה' וביראתו (הלכות יסודי התורה ב'), כך גם בחתימת הספר הוא חוזר לעסוק באהבת ה' וביראתו (הלכות תשובה י').

עם זאת, עיון בדבריו בשני המקומות, מעלה שמדובר באהבה ויראה מסוג שונה. לשם כך, נראה תחילה את דבריו בהלכות יסודי התורה:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו.
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". (הלכות יסודי התורה ב', ב)

המוקד כאן הוא התבוננות בעולם שברא הקב"ה. התבוננות זו תביא לאהבה גדולה ול"תאוה גדולה לידע השם הגדול", שבשלב הבא מביאה גם ליראה גדולה של האדם המכיר באפסותו לעומת גדלות הבורא. האהבה והיראה כאן שזורות זו בזו, ושתיהן נובעות מההתבוננות בבריאה.

לעומת זאת, בהלכות תשובה מדובר באהבה ויראה מסוג אחר, ובהקשר שונה. הרמב"ם עוסק שם בדרכים השונות בעבודת ה', והוא מבחין בין עבודה מאהבה ובין עבודה מיראה, ומסביר שהעבודה מאהבה עדיפה על העבודה מיראה.

כבר מהניתוק בין האהבה ליראה ומהתעדוף של האהבה, ברור שאין אלו האהבה והיראה של הלכות יסודי התורה. זאת, משום ששם הן באו יחד, בתגובה להתבוננות בעולם, ובנוסף לא צוין שאחת מהן עדיפה על רעותה. ואכן, הרמב"ם מבהיר במפורש מה הן האהבה והיראה שבהן הוא עוסק בהלכות תשובה, ומתאר אותן אחרת מאשר אלו שבהלכות יסודי התורה. הוא מסביר (הלכות תשובה י', א) שביראה הכוונה ליראת העונש, ובאהבה, הכוונה לעשיית "האמת מפני שהוא אמת" (הלכות תשובה י', ב).

הרמב"ם איננו מסתפק בהגדרת האהבה והיראה בלבד, אלא מוסיף לתאר מהי אותה אהבה: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". (הלכות תשובה י', ג)

בניגוד להלכות יסודי התורה, בהלכות תשובה הרמב"ם מדגיש את הפן הרגשי של אהבת ה'. כמו כן, הוא איננו מתייחס לאהבה שבאה בתגובה לרוממות ה', אלא ממשיל אותה דווקא לאהבת איש ואשתו.

מדוע הרמב"ם עוסק דווקא באהבה זו בהלכות תשובה? מסתבר שהאהבה של הלכות יסודי התורה פחות מתאימה לאדם החוטא: האדם החוטא מרגיש שפל לא רק לעומת רוממותו יתברך, אלא גם כשהוא ניצב לבדו מול חטאיו. תחושת השפלות לעומת רוממותו יתברך רק תגרום לו להתרחק יותר מהקב"ה, ולכן הרמב"ם איננו מזכיר זאת בהלכות תשובה ולו ברמז.

כעת מובן מדוע הרמב"ם איננו חוזר על התיאור של האהבה שבהלכות יסודי התורה. אך מדוע אם כן, מביא הרמב"ם דוגמא דווקא מהזוגיות שבין איש לאשתו?

אנחנו יודעים שבין בני זוג צצות בעיות מדי פעם. לעיתים, יש נטייה לחשוב שבמקרים אלו כדאי שבני הזוג יתרחקו זה מזה, ובינתיים הבעיות תיפתרנה.

אלא שזו מחשבה מוטעית, משום שהריחוק לא יפתור את הבעיה. הדרך הנכונה היא דווקא להתקרב, ומתוך כך לפתור את הבעיות.

לכן הרמב"ם ממשיל את אהבת ה' לאהבת איש ואשתו: משום שכדי לתקן, כדי לחזור בתשובה, צריך להתקרב לקב"ה. לכך מכוון המשל לאהבת איש ואשתו. מי שחוזר בתשובה צריך לדבוק דווקא באהבת ה' הרגשית, הסוערת, שמתוארת בהלכות תשובה.

איפה אני ואיפה הקב"ה?

כל זה מעלה שאלה קשה שמטרידה אותי מאוד: איך כל ההלכה הזה קשורה אליי בכלל? זה כמעט "לעג לרש" כשמדברים על אהבת ה' בעוצמה כזו: כל ההשוואה לחולי האהבה, שאין דעתם פנויה ובאהבה שוגים תמיד, כל כך רחוקה ממני – איפה זה ואיפה אני? זה לא קשור אליי. אני לא נמצא במדרגה הזו. יש כאן משהו מתסכל: זו אהבת ה' שלא קשורה למי שאני. אני לא נמצא בעוצמות שבכלל דומות לעוצמות שמתוארות בהלכה הזו.

נדמה לי שאפשר לנסות ולגשר מעט על הפער. ייתכן שהרמב"ם איננו מתאר כאן את אהבת ה' ה'רגילה' ה'סטנדרטית', אלא דווקא את האהבה הגדולה שאליה מגיעים בשיא תהליך התשובה. מי שנוהג ללמוד את הלכות תשובה בעשרת ימי תשובה מגיע לפרק האחרון ביום הכיפורים, אז מתואר שיאו של תהליך התשובה. אפשר להציע שביום כיפור אני אמנם לא מגיע למדרגה הזו, אבל אולי אני כן זוכה להתקרב בצעד או שניים ליעד הזה. ביום כיפור אני באמת סוג אחר של אדם, ונמצא בסוג אחר של חוויה, סוג אחר של חיים. ביום הכיפורים אני אולי זוכה לטעום משהו מהמידה הזו.

גם אם כעת מובן כיצד ניתן אולי לגשר על הפער, ההסבר הזה מחזיר אותנו לשאלה אחרת, לשאלה הנצחית שתמיד נשאלת על כל ההליך שעוברים בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה: בשביל מה זה טוב? לאן הימים הנוראים מקדמים אותי?

ביום כיפור יש פן מסוים של הצגה: כולם מתעטפים בטלית ורבים נוהגים גם ללבוש קיטל. אנחנו מתחפשים למלאכים. זאת חוויה חד פעמית, ואחריה אנחנו חוזרים לחיים הרגילים. אולי ערבית של מוצאי יום כיפור היא תפילה 'טובה' טיפה יותר מתפילת ערבית של יום חול רגיל, אבל זו לא חוויה שנשארת לאורך זמן.

לפעמים יש אפילו הרגשה שיום כיפור מייצר רצף זמן עצמאי. יש "מיום כיפור שעבר עד יום כיפורים זה", ויש כל מה שבינתיים. בין לבין. ואלו שני רצפי זמן שונים לגמרי. שני צירי זמן מקבילים שאין ביניהם שום חפיפה.

אם יש 'שמואל' של יום כיפור ו'שמואל' של שאר השנה, צריך לשאול – בשביל מה זה טוב? האם זו לא צביעות?

'אני' האידיאלי של הימים הנוראים

אני חושב שהתשובה לכך טמונה באמירתו הידועה של ר' זושא מאניפולי. לדבריו, בעולם הבא לא ישאלו אותו למה והא לא היה משה רבנו, אלא למה הוא לא היה זושא. הסיפור ידוע, והמסר ידוע, והמסר נכון והפנמנו אותו: כל אחד יודע שלא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, אלא ישאלו אותו למה הוא לא היה הוא האידיאלי. באותו אופן, יש 'שמואל' האידיאלי שאמור להיות, וכלפיו ניתן לשאול אותי – למה לא הייתי 'אני' האידיאלי.

המסר הזה בגדול נכון, אלא שהוא דורש חידוד. משום שאם אני מנסה לבחון מיהו שמואל האידיאלי ואיך הוא נראה ביומיום, אני מתאר לעצמי ש'אני האמיתי' הוא אמנם לא 'אני' של השגרה עם כל הכישלונות שיש לי מדי יום ביומו – אני מרשה לעצמי לשער שהוא קצת יותר טוב מזה. אבל הוא לא נמצא במקום שונה לגמרי. הוא נמצא במעגל יחסית קרוב למי שאני בחיי היומיום שלי.

לעומת זאת, יום כיפור מזכיר לי שיש מופע אחר לגמרי של מי שאני, כולל צדדים שאני בכלל לא פוגש במשך השנה. אני ברצף זמן אחר. סוג של קשר 'רומנטי' עם הקב"ה. אלו מילים בוטות, אבל כך מנסח זאת הרמב"ם. הן נשמעות לי מופרכות לגמרי במחשבה ראשונה, אבל במחשבה שנייה, אולי הן לא מופרכות לגמרי. אולי גם לי היה משהו מהדבר הזה ביום כיפור. לא הגעתי למימוש מלא כמובן, אבל עשיתי צעדים בכיוון. התקרבתי. הגעתי למשהו שהוא קצת קרוב לזה.

אז, אני לומד משהו חדש על 'אני האמיתי', שעליו ישאלו אותי בעולם הבא למה לא הייתי 'אני', ואותו אני לומד להכיר באור אחר. את מי שאני. הדבר הזה נכון גם לדברי הרמב"ם, ולא רק לפי ר' זושא: הרמב"ם מסביר שבעצם 'האני האמיתי' של האדם טוב יותר מכפי שהוא מצטייר.

כמובן, איך אני נראה ביום כיפור לא ממצה את ה'אני האמיתי' שלי לחלוטין, וברור שלאורך השנה אני אתנהל בצורה שונה. אבל העיקר הוא ש'אני' של יום כיפור איננו מנותק ממני ושייך לאיזו 'פוזה', או אפילו למשהו אמיתי – רק כזה ששייך לרצף שונה לחלוטין במסגרת פיצול אישיות שיש לי, אלא חלק משמעותי מהמכלול של ה'אני' האמיתי שלי (גם אם הוא איננו משקף את כל האישיות שלי, מן הסתם). לכן כל כך חשוב לזכור למשך השנה איך הייתי בימים הללו. 'אני' מורכב ממכלול רחב, וחלק ממנו בא לידי ביטוי ביום הכיפורים, פעם בשנה – כדי שאני אזכור אותו גם בשאר השנה, גם כשאותו חלק מוצנע ואיננו בא לידי ביטוי.

נדמה לי שהרעיון הזה עולה גם בדברי הרמב"ם על כך שהמסר של השופר הוא "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (הלכות תשובה ג', ד). האדם הצדיק הוא סוג של ישן: לא צריך לברוא אותו. הוא נמצא, הוא קיים, ורק צריך להעיר אותו. כך גם בדברי הרמב"ם הידועים בהלכות גירושין לגבי כפיית גט, שלפיהם "מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס", משום ש"מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו" (הלכות גירושין ב', כ): מדברי הרמב"ם עולה שהאדם מטבעו רוצה לעשות את כל המצוות. הגרעין האמיתי קיים בתוכו, ורק צריך להזכיר לו מי הוא.

לימים הללו יש כוח להזכיר מי אנחנו באמת בעומק. מי אנחנו יכולים להיות. מה הפן שבאמת קיים בתוכנו. וזה לא פן מופרך או מומצא, אלא כזה שבאמת נמצא שם בתוכנו.

בימים האלו יש מתיקות מיוחדת של קרבה גדולה לקב"ה. יש בהם גם מרירות מסוימת – אלו "ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה" (הלכות מגילה וחנוכה ג', ו). אותה מרירות קשורה בכך שאני מתעסק בימים האלו בחלקים הלא נעימים שבי. אני מתעסק בכישלונות וחושב על החטאים. זה לא נעים במיוחד, משום שבימים הנוראים יש לי נקודת ייחוס שונה. אני רואה איך אני יכול להיות ולאלו מדרגות אני יכול להגיע. זה משקף לי יותר מי אני, וממילא זה מוסיף למרירות.

המרירות והמתיקות של הימים הללו יכולות להוביל אותנו יחד למקום טוב יותר. את שתיהן ניתן למנף להיות אנשים טובים יותר ממי שאנחנו, מתוך השילוב של המתיקות והמרירות של הימים הללו אנחנו יכולים להגשים את המטרה שלהם: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג', מ).

חתימה

חשיבותו של ה'אני' של הימים הנוראים גדולה בזמן השהות בישיבה, אבל נדמה לי שהיא חשובה על אחת כמה וכמה מחוץ לישיבה.

זו בהחלט שאלה לא פשוטה איך עושים זאת בפועל: בימים שאחרי הישיבה ככל הנראה יש פחות פער מובחן בין הימים הנוראים לשאר השנה, משום שלא לכולם יש "אלול!" ישיבתי. לדעתי, על כל אדם לשאוף ליצור לעצמו מודל מותאם של 'אלול' ושל ימים נוראים, ושיהיה פער בין ה'אני' שלו בתקופה זו, ובין ה'אני' שלו במהלך השנה. למרות ההבדלים הרבים בין חייו של בן ישיבה בהווה לחייו של מי שאינו, נדמה לי שעדיין כדאי לשאוף למודל דומה, של 'אני' טוב יותר, אידיאלי יותר, בתקופת הימים הנוראים.

(הרב שמואל שמעוני. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה במוצאי שבת שובה, אור לו' בתשרי ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי צחי רויך ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לעילוי נשמת פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).