"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"
פתיחה
פרשת כי תצא פותחת בפרשיית אשת יפת תואר. הגמרא במסכת קידושין קובעת שבפרשייה זו "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קדושין כא:), ורש"י בפירושו לתורה מוסיף ומבאר, "שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור" (רש"י דברים כ"א, יא).
אם כן, בעוד התורה כולה נוגעת במתח שקיים בין היצר ליוצר, הרי שבמקרה הקיצוני של מי שנמצא במלחמה ורואה דם ומוות בכל מקום – התורה 'מוותרת' קצת ליצר הרע, ומאפשרת מעשים שאין לעשותם בהקשרים אחרים. הכיצד?
יצר הרע ויצר הטוב
הביטוי "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" איננו מצומצם רק למקרה הקיצוני של האדם במלחמה, ומופיע בהקשרים נוספים. קודם כל, כבר הגמרא במסכת קידושין (כא:) מסבירה שבמצות אשת יפת תואר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ומבארת: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". כלומר לעתים התורה מעדיפה להתיר מעשה בתנאים מסוימים, משום שהיא יודעת שאיסור מוחלט איננו ישים.
הרמב"ן הבין את דברי הגמרא "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" לא רק כמשל לאשת יפת תואר, אלא גם כפשוטם: הוא הסביר שבכניסה לארץ התחדש ההיתר לאכול 'בשר תאווה', בניגוד לזמן המדבר, אז הותרה אכילת בשר הקרבנות בלבד, משום שבדומה לאשת יפת תואר, גם כאן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (חידושי הרמב"ן חולין יא: ד"ה וכ"ת הכי נמי פסח).
גם האברבנאל השתמש בביטוי זה (דברים י"ז, יד), כשהשווה את המצווה למנות מלך לציווי על אשת יפת תואר, וביאר שגם שם "דברה תורה… כנגד היצר הרע".
ביטוי דומה שמופיע בכמה מקומות, הוא "דברה תורה כנגד היצר". אלא שביטוי זה מכוון כלפי חיזוק היצר הטוב, ולא 'ויתור' לחולשת האדם.
על הבטחת התורה "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות ל"ד, כד), שלפיה העלייה לרגל לא תגרום לסיכון בטחוני, מבואר במכילתא דרשב"י (ל"ד, כד) ש"דברה תורה כנגד היצר". באופן דומה, הספרא (קדושים פרשה ג', סוף פרק ה אות ט) מסביר כך את הבטחת התורה ששמירה על איסור ערלה תביא לברכה ביבול, ולא לנזק כלכלי, וכך מבואר ב'מדרש תנאים' (דברים ט"ו, יח) על הברכה המובטחת למקיים מצות הענקה לעבד עברי.
משמעות הביטויים "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ו"דברה תורה כנגד היצר" די מובנת אם כן, בוודאי לאור ביטויים קרובים, כמו "דיבר הכתוב בהווה" ו"דברה תורה כלשון בני אדם". ובכל זאת, כיצד ייתכן שהתורה 'נכנעת' לכאורה ליצר? ובנוסף, מה פשר הדגשת ה'דיבור' בכל הביטויים הללו?
"לשון בני אדם"
במורה הנבוכים (ח"א, כו) מסביר הרמב"ם את הביטוי "דיברה תורה בלשון בני אדם", ומבאר שכוונת הביטוי שהתורה מנוסחת כך שבני אדם יוכלו להבין אותה, גם אם לעתים הדבר בא על חשבון הדיוק. לכן, התורה משתמשת בביטויים על דרך ההשאלה, במטאפורות, כדי לתאר את הקב"ה – כמו "יד חזקה", "חרון אף", "קצף ה'" – אף על פי שאין לקב"ה גוף או דמות הגוף, כפי שקובע הרמב"ם בעיקרי האמונה.
אך הדיבור ב"לשון בני אדם" איננו מציין היענות לקושי אנושי ב'הבנת הנקרא' בלבד, אלא להיענות של התורה לקשייו של האדם באופן כללי. התורה מדברת אל האדם ועבור האדם – וזאת היא עושה "בלשון בני אדם".
כך, בתורה לא מוזכר הביטוי 'עשרת הדיברות', אלא רק "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות ל"ד, כח, ועוד). הביטוי "דברים" מציין עשרה עניינים, נושאים, ואילו ב"דיברות" הכוונה לריבוי של "דיבר", כלומר ציוויים. מה שמפתיע הוא שחז"ל טרחו להשתמש במילה "דיברות", על אף שיש שם הרבה יותר מעשר מצוות. מדוע חז"ל התאמצו במיוחד כדי להשתמש בלשון 'דיבור'? מסתבר, שזה משום שהם הבינו שכשהתורה מצווה על האדם, היא בעצם מדברת. יש כאן שיח, ויש כאן היענות גם לקשייו של האדם.
התורה השמיימית והארצית
כדי להעמיק עוד יותר במשמעות ה"דיבור" בתורה, נפנה למדרש המספר על וויכוח בין משה למלאכים כשהוא עלה למרום, שבמהלכו טענו המלאכים כנגד הורדת התורה לארץ:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?
…אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להן תשובה!
…אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'; אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב, מה כתיב בה – 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – 'זכור את יום השבת לקדשו'; כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – 'לא תשא', משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה – 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה – 'לא תרצח לא תנאף לא תגנב'; קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא". (שבת פח:–פט.)
משה משיב למלאכים שהתורה בוודאי מיועדת לאדם ולא למלאכים, משום שהיא מתייחסת לאירועים ומצבים שמתרחשים דווקא בארץ, ועל כן יש להוריד את התורה ארצה.
אלא שמבט נוסף במדרש מעלה סתירה לכאורה: אם התורה באמת הייתה מיועדת לבני האדם מלכתחילה, מדוע המלאכים התנגדו לכך שהיא תינתן למשה? האם הם לא היו מודעים לכך? מצד שני, גם אם נדגיש את העובדה שהתורה הייתה קיימת "תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם", לא ברור איזו משמעות יש לקיום זה – אם היא נועדה לבני האדם אזי איזו משמעות הייתה לקיום ה'תיאורטי', השמיימי, של התורה?
מסתבר שאין כאן סתירה, אלא מתח בין שני יסודות אמיתיים. מצד אחד, "כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא" (הקדמת הרמב"ן לפירושו לתורה). התורה היא 'לבושו' של הקב"ה כביכול, וזה דבר שהאדם איננו מסוגל להבין או לתפוש. מדובר במשהו שנמצא מעבר ליכולת האנושית. משהו נשגב ונעלה שמתאים רק למלאכים, משהו שאנחנו אפילו לא יכולים לבטא בשפתיים. מצד שני, בסופו של דבר התורה צריכה להינתן לאדם, לדבר בלשון בני אדם. כאשר אותיות התורה (ש"כולה שמותיו של הקב"ה" כאמור) מצטרפות למילים, הן יוצרות את עשרת ה"דיברות", הן מביעות מסר שמיועד דווקא לבני האדם.
הגמרא במסכת סוכה (ה.) קובעת ש"מעולם לא ירדה שכינה למטה… מעשרה טפחים", ומצד שני האדם, מעולם לא עלה "למעלה מעשרה טפחים", והיא לומדת זאת מארון הברית, שיחד עם הכפורת היה גבוה עשרה טפחים. לאור מה שראינו עד כה, הגמרא מובנת בהחלט: התורה היא הדיבור המחבר בין שני העולמות, ולכן הגמרא לומדת זאת מארון הברית.
"דיברה תורה" ותשובה
ראינו אם כן, שהתורה ומילותיה מתייחסות לבני אדם. הן מיועדות לבני אדם, הן מכוונות אל בני אדם. לכן התורה מדברת כלשון בני אדם, ולכן התורה מתייחסת לעולמו של האדם, למציאות שהאדם נמצא בה ולכל חולשותיו של האדם. זו משמעות הדגשת ה"דיבור" וש"דיברה תורה".
לאור זאת, מובנת גם השאלה הנוספת, בדבר ה'ויתור' ליצר הרע: התורה איננה 'מוותרת' חלילה ליצר הרע – היא פשוט מכירה בקיומו, ומדריכה את האדם כיצד לגאול את חייו ולהעלותם למקום גבוה יותר.
הדברים הללו רלוונטיים במיוחד בחודש אלול. בקצרה, מושג התשובה מהווה חידוש גדול, היות שאין לבני אדם יכולת לשנות דברים שכבר התרחשו. אבל לקב"ה יש יכולת כזו: הוא מתייחס למקום שהאדם נמצא בו, הוא מתייחס ליכולות של האדם ולמגבלות שלו, והוא מדבר ישירות אל האדם. לבסוף, הוא גם נותן לו דרך לגאול את עצמו ולקחת את חייו למקום טוב יותר.
(הרב יאיר קאהן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת כי תצא ה'תשפ"א, סוכמה על ידי מרדכי סמבול, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.לעילוי נשמת פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)